מכונת השנטי

על רקע האסון באולמי ורסאי בירושלים ופיגוע התופת בחדרה, הנסיעה לפסטיבל שנטיפי השנה היתה מוזרה במיוחד. השנטיפי הוא אירוע של אהבה ושלום, שיונק את אורחותיו ממקורות יהודיים דתיים (חג השבועות) ומהפסטיבלים העממיים של שנות ה-60, אמנם ללא LSD, אבל עם קצת חשיש ומריחואנה, ודגש על אקזוטיקת המזרח הרחוק, ובעיקר על זן ובודהיזם. ומה באמת יכול להיות רע בסיסמאות על אהבה, שלום ותחושת אחווה של קהילה באמצע החיים המכניים והטרור המשתולל?
השנטיפי נערך בשנתיים האחרונות בשטח נרחב ליד מטעי האבוקדו של קיבוץ מגל, ובסמוך לקיבוץ להבות חביבה. לבאים מגוש דן מומלץ להגיע לשם דרך צומת ברקאי (5 קילומטר בערך מזרחית לחדרה ושתי אצבעות מואדי ערה), ימינה לכביש 574 ואז פניה ימינה נוספת בצומת כלניות לכביש 581. מארגני הפסטיבל לא טרחו להציב שלט גדול בסמוך לפניה הגורלית הזאת, כי מי ששוכח את הפניה הזאת יכול למצוא עצמו בבאקה אל גארביה ולהגיע בדרך העוקפת למגל דרך זרועות התנזים של טול-כארם.
הגעתי אל השנטיפי בערב יום שישי. ענן אבק גדול שנבע מנסיעת המכוניות על הגבעה הלא מזופתת כיסה על המקום שהתמלא אנשים. המבקרים הנרגשים עמדו בתור לקופות, ואני, בעודי מרחם עליהם, ניגשתי אופטימי ובטוח בעצמי אל קופת המוזמנים כדי לגלות שייקח לי יותר מ-50 דקות לקבל את הכרטיסים, אות ומופת לסדר ישראלי. בשערים התורים נמשכו, כאשר כל שנכנס מקבל צמיד "שנטיפי 2001", למקרה שירצה לצאת ולחזור.

בואם של היאפים

קהל השנטיפי מורכב מבני נוער רבים, שבאים לחפש הרפתקאות בחופשת בית הספר, וגם ממשפחות שלמות עם ילדים קטנים ואפילו תינוקות, שהגיעו לשם עם אוהלים וציוד מחנאות. גם היאפים הכי רציניים - אותם אגב אפשר לזהות על פי השעון היוקרתי, או פריט אחר ששכחו להצניע - מאכלסים את המקום.
יוזמי הפסטיבל הם השנטיפיסטים האותנטיים, חבורה שרובה מתנחלת אי שם בפרדס חנה בעיקר, אלה עם האור בעיניים, הדיבור הרגוע, היוגה על הבוקר, האוכל האורגני ודיבורים אודות הקוסמוס שיארגן לנו את מה שאנחנו מבקשים. סבבה בשנטי. עם סלוגנים שכאלה, כל באי הפסטיבל נסחפים ומתארגנים פה על מדים של פריקים: שרוולים, בנדנות, סרטים בשערות, נעלי אצבע, חזיות צבעוניות לנערות שטוחות הבטן ויפות הגזרה, שבאות לכאן לתפוס אקשן סביב המדורה אצל הטרובדורים עם הגיטרות המזייפות. נסיון לשכוח לרגע מהמציאות היומיומית, לתפוס זולה, לעשן נרגילה, להשתרע על שטיחים ומחצלות ולהתפנן.
השנטיפי הוא ניסיון מסחרי לשחזר את האסתטיקות הבדואיות-מזרחיות של סיני להמוני הישראלים שכבר לא יכולים (או רוצים) להגיע לדבר האמיתי. זוהי הפקה מסחרית גדולה הכוללת דוכני מכירה של בגדים, צמידים, שרשראות, טבעות, טיפולים הוליסטיים, אוהל מספרי סיפורים לילדים, בריכות בוץ, סאונה בטבע ושאר תופינים מפנקים, וכמובן, מאחר שהצבא ההיפי גם צריך לחולל על קיבה מלאה - דוכני אוכל ושתיה לרוב, שמנסים באמת להידמות לזולות של סיני. המחירים, כשלעצמם, רחוקים ממחירי השוק של ראש העין ואינם מזכירים בשום צורה את מה שניתן למצוא במקום האמיתי בדרום. במילה אחת: מופקעים. אבל זה מה יש.

בקומזיץ עם משינה

שנים עוברות, דורות מתחלפים, אבל הגיטרה, מזה שלושים שנה, היא הכלי האולטימטיבי לשירה בציבור. הסתובבתי בין חבורות בני הנוער עם הגיטרות כדי לבדוק את הרפרטואר העכשווי. המתחם, שנשלט בעבר ללא עוררין בידי שלום חנוך עם "לא יודע איך לומר לך" (אגב, הוא יופיע שם ביום שני), עבר סופית למשינה, אותם ניגנו כמעט בכל מקום, בעיקר בשירים היותר דילניים שלהם. החל ב"נגעה בשמיים" וכלה ב"הכוכבים דולקים על אש קטנה", שהתגלו כאש באירועים מהסוג הזה. במצעד הלועזי, עליו שלטו באייטיז שירי הסיקסטיז של בוב דילן (מיסטר טמבורין מאן וכו'), ניתן היה לגלות קלאסיקה מהניינטיז דוגמת "ג'רמי" של פרל ג'אם, שלל שירים של נירוואנה, רדיוהד ואחרים.
ואם כבר משינה, בשעה עשר עלו מסמר הערב: להקת "שוטי הנבואה", להקה שנטיפית למהדרין. בשמלות לבנות וכחולות הם מייצרים חטיבת קצב עשויה כהלכה, שעליה מפוזמים סלוגנים של אחווה ושלום במסורת ראסטאפרית מעוברתת. הקהל התחמם עוד ועוד, עד שהפך לעדר של חגבים מקפצים, מחייכים מאושר ומרימים ידיים באוויר, כשמפעם לפעם פורש חגב עם פלפון רוטט בידו ופולט: "שלמה, אתה שומע אותי? אני בקושי שומע אותך; אני ליד הבמה, קרוב לשירותים".
רפרטואר המדורות ושוטי הנבואה המחישו עד כמה השתרשה המסורת של להקת משינה בתרבות הישראלית. כמעט כל להקה שפעלה בשנים האחרונות (שב"ק ס', הדג נחש, השוטים, מוש בן ארי ועוד) יונקים מתמהיל הרוק-סקא-הומור-מחאה, שיצרו שלומי ברכה ויובל בנאי, משאירים את הקולגות מנטשה ואתניקס רחוק מאחור.

איפה התמימות של 99'?

לקראת סוף ההופעה של שוטי הנבואה, שמעתי את אחד מהזמרים שלהם אומר: "ברשע (הכוונה לפיגועים) יש להילחם בשמחה ואושר" והחלטתי שאני מוכרח לקבל מסאז' באוהל הטיפולים (35 ש"ח ל-20 דקות).
בסביבות השעה שתיים החל המופע של "מרכבה", הרכב אתני במיטב המסורת של "שבע" ו"עשב בר". נדמה שלהקה אתנית היא הדרך הקלה אל התהילה. מה בסך הכל היזם צריך? לאסוף כמה חברים עם שיער ארוך בצבעים מגוונים, דרבוקות, גיטרות, כינור מאלתר, סיפורים ואגדות עם מוסר השכל, ושירים שיכילו את המילים "שלום", "אהבה", "אחד", "היקום", אותן רצוי להטות בשפות שונות. הדרך לתהילה במיטב פסטיבלי מוזיקת העולם מובטחת.
"לא להאמין עד כמה התמסחר העסק הזה", אמרה לי גליה, בעלת דוכן האוכל התימני, אבל האמת היא שהשנטיפיסטים האותנטיים מתפרנסים מהפסטיבל הזה כל השנה. הקנאים בטח ייללו על ההתמסחרות ועל האובדן של הדבר האמיתי. איפה הימים התמימים של 99', הם בטח ירטנו, לפני ש"אהבה", "שלום" "יקום" ו"אחווה", הפכו (שוב) מצרך להמונים. מצד שני, המונים יודעים לעשות מסאז' לחשבון הבנק כמו שאף אחד אחר לא מסוגל.