ערד מת, יחי שנטיפי

ההודעה על סוף דרכו של פסטיבל ערד, סביר להניח, לא הפתיעה איש. מאז הטרגדיה של שנת 95', בה קיפחו את חייהם איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב, איבד הפסטיבל ממעמדו. בני נוער חדלו מלבוא אליו, האמנים הגדולים סירבו להופיע בו, והפסטיבל איבד מיוקרתו וקסמו, נקלע לחובות כבדים, הסתכסך עם חברות ההפקה והאמרגנות, נאלץ לקצץ בעלותו ולכוון את הפעילות לקהל בוגר חובב שירי ארץ ישראל הישנה ושירה בציבור.
אנשי פסטיבל ערד שוללים את ההנחה כי הפסטיבל נכחד, וטוענים שממש בימים אלה מתקיימים בערד מופעים שונים בהשתתפות אמנים בעלי שם כמו נעמי שמר, יענקלה רוטבליט, חנן יובל, רוני סומק ועוד, ולטענתם העיר שוקקת מבקרים ומטיילים שבאו ליהנות מהאווירה הנפלאה. אבל אפשר לטעון באופן ודאי שימיו של הפסטיבל כ"אירוע המוזיקלי השנתי הגדול במדינה" תמו.
קריסתו של הפסטיבל באה לא רק בעקבות האסון של 95', אלא גם, ואולי בעיקר, על רקע שינויים תרבותיים, כלכליים ומוזיקליים שפקדו את ישראל בחצי העשור האחרון. בניגוד לדעיכתו של הפסטיבל בערד, אירועים תרבותיים-מוזיקליים כמו פסטיבלי השנטיפי, בראשית, בומבמלה, טרייבל-דאנס ושלל פסטיבלים של מוזיקת עולם למיניהם מצליחים באופן יוצא מן הכלל, ומצליחים למשוך אליהם עשרות-אלפי מבקרים. הדור החדש של הפסטיבלים מביא איתו רוח חדשה, גלובלית יותר, שבטית ועממית יותר, שקשורה בחבל הטבור לתרבות המזרח, כזו שנרכשת במסעותיהם בעולם של עשרות-אלפי ישראלים מדי שנה ובשחזור אידיאולוגיות ניאו-היפיות (אקולוגיה, טבע, קהילתיות) שמקבלות תוקף על רקע השתלטות תרבות ההיי-טק ה"מכאנית".

"פסטיבל ערד הסתאב"

בעוד פסטיבל ערד, כמו פסטיבל ישראל (שסובל, אגב, מבעיות דומות) יונק מתקציבים ממסדיים, הפסטיבלים החדשים מופעלים ביזמות פרטית ומציעים הצעות אטרקטיביות יותר מהפסטיבלים הממסדיים. בשנטיפי ניתן היה, תמורת כרטיס של 200 שקל, לצפות בעשרות מופעים, חלקם של אמנים מהשורה הראשונה, כמו זה של שלום חנוך, ודרך פעולה דומה מאפיינת את פסטיבל "בראשית" ודומיו.
רוני טבצ'ניק מחברת "גיל-רון הפקות", שמפיקה בהצלחה את פסטיבלי בראשית, בומבמלה וטרייבל-דאנס, אומר: "הציבור איבד עניין בדור הישן של הפסטיבלים באופן טוטאלי. כלומר, פסטיבל עכו, פסטיבל ישראל ופסטיבל ערד, הבנויים על מודל שנשען על כספי ציבור ורשויות, מייצגים אינטרסים רחבים מדי וללא כל חזון. בעבר זה סיפק, אבל לא עוד. תחשוב על מי שבא לערד, מה הוא יכול למצוא? דוכנים ברחובות ומופעים זה לא פסטיבל, אין אווירה אמיתית של פסטיבל. אנחנו מציעים כרטיס אחד עם יותר משלושים מופעים, ולכן גם יותר מצליחים".

- אתה שותף לתחושה שהפסטיבלים שלכם הם ריאקציה לתרבות ההיי-טק?

"בפירוש כן. הדור החדש של הפסטיבלים מייצג קונספט שלם של חופש, אקולוגיה, מוזיקה בינלאומית, אנטיתיזה להיי-טק, איזון למסכי הניאון של המחשב. מכאן נובע הרצון לחזור הטבע. הרבה אנשים אומרים לי את זה במפורש".

- אז אם פסטיבל ערד יציע הפנינג משפחתי-שבטי, הוא יוכל לחזור ולעמוד על הרגליים?

"לא כי זה לא רק העניין האידיאולוגי. פשיטת הרגל שלו נובעת גם מסוג הניהול הממסדי, שלא מתאים יותר לעידן החדש. הפסטיבלים החדשים כולם פרטיים, ללא אינטריגות של בעלי אינטרסים. פסטיבל ערד לא הלך עם הדור החדש בשום דרך. למשל, לא הציעו לו שום מופע של מוזיקה אלקטרונית, או אפילו מוזיקת רוק חדשה. בתקופה מסוימת הוא הותאם בעיקר לבני נוער, אבל אז הוא עשה שוב תפנית חדה לכיוון השירה בציבור. אנשים איבדו אימון. הוא הסתאב, המנהלים שם בזבזו את כל הכסף מבלי להתחשב בקהל. למרות זאת, יש להודות לפסטיבל ערד על מה שהוא כן עשה, הוא השפיע על התרבות יותר ממשרד החינוך והתרבות".

משירה בציבור לרוק ובחזרה

פסטיבל ערד החל את דרכו בשנת 1983 כאירוע למוזיקה עברית שפנה לקהל מבוגר חובב חבורות זמר, שירי ארץ ישראל ולהקות צבאיות. לקראת סוף שנות ה- 80, על רקע הפופולריות ההולכת וגוברת של הרוק הישראלי, גיוון הפסטיבל את פעילותו והתווה לעצמו דרך דווקא כפסטיבל נעורים אטרקטיבי, בו קיבעו את מעמדם רמי פורטיס, ברי סחרוף, דני רובס, משינה, אתניקס, איפה הילד, אביב גפן ושלל להקות חדשות שפרצו לתודעה במהלך שנות ה- 80 וה- 90. כוכבי-על כמו דייויד ברוזה ושלמה ארצי השרישו את מסורת מופעי הזריחה על המצדה. בימי השיא של הפסטיבל הוא נחשב לאירוע המוזיקלי החשוב והגדול בישראל, ונעשו בו ניסיונות שונים לחבר קלאסיקה ישראלית לדור הצעיר דרך פרשנויות של אמנים חדשים למיטב הקנון העברי.
הטרגדיה של שנת 95', בה נספו שלושה בני נוער לפני מופע של להקת משינה, היתה תחילת הקץ של הפסטיבל. כבר בשנה שלאחר מכן סבל הפסטיבל ממחסור מדאיג במבקרים, ומאז, למרות ניסיונות החייאה שונים, לא התאושש. בשנה שעברה החליטה הנהלת הפסטיבל למתג את הפסטיבל כאירוע שירי ארץ ישראל וחבורות זמר, הפונה לקהל מבוגר. בני הנוער, מיותר לציין, נטשו אותו לחלוטין.
אפשר לטעון שבימיו הגדולים הזריק הפסטיבל אדרנלין, עניין וכסף למוזיקה הישראלית, שנאבקת על קיומה היומיומי מול למרות קשיים כלכליים אדירים. יותר מזה, במובן מסוים, הפסטיבל הגשים את חזון הפרחת הנגב של בן גוריון, ולו לכמה ימים בשנה.