שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טוניסיה
    טוניסיה היא המדינה הקטנה ביותר בצפון אפריקה, אבל מיקומה האסטרטגי הבטיח לה היסטוריה מלאת תהפוכות
    תעודת זהות סביבה היסטוריה תרבות ואירועים 
    מידע שימושי אתרים מחוץ למסלול תחבורה 
    מתי ואיך להגיע 

    רשימת אתרי התיירות של טוניסיה תספיק גם למדינה גדולה ממנה פי שניים. מיישובים מתקופת האבן ליד נווה המדבר קבילי עד לאתרי ההסרטה של הסרט העתידני מלחמת הכוכבים, שחלקים ממנו הוסרטו ליד מאטמאטה - נופיה של טוניסיה, הירוקים והמדבריים כאחת, היו עדים למאורעות רבים יותר מאשר כל
    מדינות 'העולם החדש' גם יחד. לאחר שתבלו כאן מספר ימים, תסכימו שהשרידים הרומיים של קרתגו או של אלז'ם אכן מחזירים את המבקרים בהם לעידן האימפריה, בעוד שבילוי של יום בחופים הצפוניים יגרום לכם לתהות מדוע עזב חניבעל מקום כזה ויצא לכיבושיו. ברוב חלקי המדינה שירותי התיירות אינם מפותחים, אבל כן תמצאו כאן אתרי נופש לחוף הים. אם במרקם הערבי-צרפתי של טוניס, או במרחב העצום של מדבר סהרה - טוניסיה תרשים אתכם. זה לא מפליא, הרי היו לה 3,000 שנה להתכונן לביקורכם.

     

    תעודת זהות

    שם מלא: הרפובליקה של טוניסיה

    שטח: 163,610 קמ"ר

    אוכלוסייה: 9.59 מיליון נפש

    בירה: טוניס (1.5 מיליון נפש)

    תושבים: ערבים-ברברים (שתי הב' סגולות; 98 אחוז), יהודים ואירופים

    שפות: ערבית, צרפתית, קצת אנגלית וגרמנית

    דת: מוסלמים, יהודים, נוצרים-קתולים

    ממשל: רפובליקה

    נשיא: זין אלעאבדין בן עלי

    ראש הממשלה: מוחמד ענוכי

    פרופיל כלכלי

    תוצר מקומי גולמי: 49 מיליון דולר

    תמ"ג לנפש: 5,200 דולר

    צמיחה שנתית: חמישה אחוזים

    אינפלציה: 6 אחוזים

    ענפים עיקריים: נפט, מכרות וטקסטיל

    שותפות מסחריות עיקריות: מדינות האיחוד האירופי, מדינות המזרח התיכון, ארצות הברית, טורקיה, חבר המדינות, קנדה, יפן וסין

     

    חזור למעלה
    סביבה

    טוניסיה, הנראית כיתד המבקעת את אלג'יריה מכיוון לוב, קטנה הרבה יותר משכנותיה האפריקניות, אך אינה קטנה בהרבה מרוב מדינות אירופה. חוף הים התיכון מהווה 40 אחוז בקירוב מגבולותיה, האיים סרדיניה וקורסיקה ממוקמים מצפונה, ומלטה וסיציליה - מצפון-מזרח.

    האקלים בצפון טוניסיה
    הוא ים תיכוני טיפוסי, עם קיץ (יוני עד אוגוסט) חם ויבש וחורף (דצמבר עד פברואר) מתון ורטוב. הטמפרטורה המרבית היא 32 מעלות והיא אינה יורדת מתחת לשש מעלות. בהרים בצפון-מערב יורד לעתים שלג, בעוד שככל שמדרימים הופך מזג האוויר חם ויבש יותר. שיעור המשקעים השנתי נע בין 1,000 מ"מ בצפון ל-150 מ"מ בדרום, וכמה אזורים בסהרה אינם זוכים כלל לגשם במשך שנים. המקום הנמוך ביותר בטוניסיה הוא שוט אלגארסה, 17 מ' מתחת לפני הים, והנקודה הגבוהה בה היא פסגת ג'בל שאמבי, 1,544 מ'.

    הגשמים מכתיבים את סוגי הצמחייה: הרי קרומירי (Kroumirie) בצפון-מערב מקבלים את חלק הארי של כמות הגשמים ומיוערים בצפיפות באלוני אדר ירוקי-עד ובאלוני שעם. שיחי תות השדה נפוצים כאן, ופירותיהם האדמדמים נמכרים בדצמבר על ידי נערים, בצדי הכבישים. בסתיו מתכסים העצים בפרחים לבנים מדיפי ניחוח. במישורי תל (Tell) הקטנים פזורות חורשות קטנות של אורן סורי. השריד האחרון של צמחיית ערבה בטוניסיה הוא יער עצי השיטה בפארק הלאומי בו חדמה (Bou Hedma), בעוד דרומה משם מכניע מדבר סהרה את הצמחייה לחלוטין, פרט לזו שבנאות המדבר.

    לעולם החי בטוניסיה היו חיים קשים לאורך מאות שנים. פילי המלחמה של חניבעל והאריות טורפי הנוצרים של הרומאים, הוכחדו על ידי ציידים זרים. גם הציידים הצרפתיים כמעט והכחידו מספר סוגי חיות, בהם האייל הברברי וכמה מיני צבאים, אף כי כעת הם מתחילים להתרבות שוב, לאחר שהממשלה סיווגה אותם כחיות מוגנות. שני סוגי אנטילופות - דישון אפריקני וישרת-קרניים (אוריקס), יובאו מחדש לפארק הלאומי בו חדמה, כמו היענים וכבשי-הרעמה. ביערות הצפון, חפשו את חזיר הבר המתבודד, וכן נמיות, קיפודים וגחנים (טורפים דמויי חתולים). על היונקים בדרום המדינה נמנים גרבילים (סוג עכברים קטנים), שועלים, ארנבות וסנאי אדמה. השועל הלילי בעל אוזני המכ"ם, שנפוץ פעם במדבריות, נדיר עתה ביותר, אבל כוח המדבר, קרובם של האיגואנה האוסטרלית ושל הכוח הענק האינדונזי, נפוץ כאן למדי, וכך גם השפיפונים והעקרבים. אוכלוסיית העופות של טוניסיה מרשימה יותר, עם למעלה מ-200 מיני ציפורים, וניתן ליהנות בה מצפייה במגוון ציפורים באקלים ממוזג ובמרחק נוח מהערים ומאתרי התיירות. יש כאן חסידות נודדות, נצים ונשרים באביב ובסתיו, שרקרקים, כחלים והרבה חופמים ועופות מים, אבל אין מין מקומי מובהק, שימשוך את תשומת לבם של הצפרים. הפארק הלאומי אישקל (Ichkeul), שניתן להגיע אליו מטוניס ומאתרי הנופש בצפון המדינה, הוא גן עדן לעופות מים מכל המינים.

     

    חזור למעלה
    היסטוריה

    טוניסיה היא המדינה הקטנה ביותר בצפון אפריקה, אבל מיקומה האסטרטגי הבטיח לה היסטוריה מלאת תהפוכות. הפיניקים, הרומאים, הוונדלים, הביזאנטים, הערבים, העות'מאנים והצרפתים - כולם היו כאן. האנשים הראשונים בטוניסיה היו בני האדם הקדמון מסוג הומו ארקטוס, כלומר 'האדם הזקוף',
    שקדם להומו סאפיינס, והם הגיעו לאזור לפני כמה מאות אלפי שנים, כשנדדו ממזרח אפריקה לצפון-מערב על פני הסהרה. סוברים שבאותם ימים היה מדבר צחיח זה מכוסה ביער, בשיחים נמוכים ובערבות עשב, בדומה לערבות קניה וטנזניה של היום. העדות המוקדמת ביותר כאן ליישוב של בני אדם התגלתה ליד עיר נווה המדבר הדרומית קבילי (Kebili) ומתוארכת לתקופה שלפני 200,000 שנה בקירוב.

    הפיניקים הקימו לראשונה תחנת מסחר באוטיקה, מצפון-מערב לקרתגו, ב-1,100 לפני הספירה, והשתמשו בה כנקודת הצטיידות לאורך הנתיב מנמל הבית שלהם בעיר צור בלבנון אל ספרד. הם המשיכו וייסדו שרשרת נמלים לאורך החוף של צפון אפריקה, שהחשובים בהם היו האדרומטום (סוס - Sousse - לחופה המזרחי של טוניסיה) והיפו דיאריטוס (ביזרט - Bizerte - על החוף הצפוני). אולם, עיר הנמל שנזכרה ביותר בספרי ההיסטוריה היא קרת חדשת (קריה חדשה) - קרתגו, אויבתה המושבעת של רומא, שהפכה למנהיגת העולם הפיניקי המערבי במאה השביעית לפני הספירה ולכוח המוביל במערב הים-התיכון במאה החמישית לפני הספירה. שליטתה של קרתגו באזור זה נמשכה עד למלחמות הפוניות בינה לבין רומא, שהחלו ב-263 לפני הספירה והסתיימו ב-146 לפני הספירה בחורבנה המוחלט של העיר ובמכירת תושביה לעבדות.

    לאחר המלחמה, הפכה הטריטוריה של טוניסיה לקניינה של רומא. ב-44 לפני הספירה ייסד הקיסר אוגוסטוס מחדש את קרתגו כעיר רומית וקרא לה בירת 'אפריקה פרוקונסולריס' - נכסיה של רומא באפריקה. החקלאות הפכה אז לחלק חשוב ביותר בכלכלה המקומית, ובמאה הראשונה לספירה סיפקו מישוריה זרועי החיטה של טוניסיה 60 אחוז מצרכי האימפריה. הרומאים המשיכו לייסד ערים ומושבות במישורי טוניסיה ובחופיה, והיום מהווים מקומות אלה אתרי התיירות הראשיים במדינה.

    בתחילת המאה החמישית לספירה, כששלטונה של רומא החל להתרופף, החליטו הוונדלים שהשטח בשל לקטיף. בתוך עשר שנים, עשו את קרתגו לבירתם והחלו במלאכת ההרס. מדיניותם הנצלנית גרמה לניכור בינם לבין האוכלוסייה הברברית הילידית, וזו הקימה ממלכות קטנות והחלה לפשוט על היישובים הוונדליים. גם האימפריה הביזאנטית (הרומית-המזרחית), שכבשה את הטריטוריה מהוונדלים ב-533 ושלטה בה במשך 150 השנים הבאות, זכתה ליחס דומה מצד המקומיים.

    האיסלאם פרץ לזירה במאה השביעית, כאשר צבאות הערבים דהרו מחצי-האי ערב וכבשו תוך זמן קצר את מצריים. בתחילת המאה השמינית כבר היתה צפון-אפריקה כולה נתונה לשלטון הערבים, והאזור כולו, שבירתו היתה העיר הטוניסאית קיירואן (Kairouan), הפך למחוז באימפריה האסלאמית המתפשטת במהירות, שנשלטה על ידי חליפי בית אומייה מדמשק.

    הברברים קיבלו עליהם את האיסלאם מרצון, אולם זעמו על יחסם הקשה של הערבים אליהם. ההתקוממויות שלהם נמשכו עד ל-909, כאשר קבוצה ברברית שיעית, הפאטימים, ליכדה את השבטים הברבריים המוסתים וכבשה מחדש את צפון אפריקה מהערבים. בירתם, מאדיה (Mahdia), נבנתה על החוף, אולם האחדות לא נמשכה זמן רב. כאשר חלק מהשבטים שבו לזרם המרכזי הסוני באיסלאם, החלו השבטים להילחם זה בזה, וצפון אפריקה נהרסה בהדרגה.

    סכסוכים פרצו שוב, כאשר הפכה צפון אפריקה לשטח מריבה בין ספרד לבין הקיסרות העות'מאנית באמצע המאה ה-16. טוניסיה החליפה ידיים שש פעמים ב-50 שנים, לפני שהטורקים השתלטו עליה ב-1574. היא נותרה חלק מהקיסרות העות'מאנית עד לשלהי המאה ה-19 - אז הפכה צרפת לכוח החדש במערב הים התיכון והפעילה על טוניסיה לחץ הולך וגובר לאמץ את תרבותה.

    ב-1881 שיגרה צרפת 30,000 חיילים לטוניסיה בתירוץ של תגובה על פשיטות לתוך אלג'יריה, שהיתה שטח כיבוש צרפתי. הצרפתים כבשו את טוניסיה במהירות ואילצו את הביי (המושל הטורקי) לחתום על העברת השלטון לידיהם. תוך זמן קצר השתלטו הצרפתים, צעד-צעד, על מיטב אדמותיה של טוניסיה. כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה המריץ את הלאומנים הטוניסאיים לפתוח במערכה לעצמאות. בראשם עמד חביב בורגיבה, שהציג את העמדה הטוניסאית בפני דעת הקהל הבינלאומית. בתחילת שנות ה-50 היו כבר הצרפתים מוכנים לוויתורים.

    טוניסיה קיבלה את עצמאותה ב-20 במרץ 1956, ובורגיבה התמנה לראש ממשלתה. לאחר שנה הוכרזה המדינה כרפובליקה, ובורגיבה שהיה לנשיאה הראשון הנהיג שינויים מדיניים וחברתיים גורפים. כיוון שראה באיסלאם כוח המעכב את התפתחות המדינה, החל להפחית את תפקיד הדת בחברה באמצעות סילוק המנהיגים המוסלמיים מתחומי ההשפעה המסורתיים שלהם, בהם חינוך ומשפטים. בתי המשפט השרעיים (הפועלים לפי ההלכה המוסלמית) פוזרו, ואדמות הווקף שמימנו אחזקת מסגדים ומוסדות דת הופקעו.

    בורגיבה החזיק בנשיאות עד 1987, תוך דיכוי הטוענים-לשלטון מהמפלגה האסלאמית. אז, ניצל שר האוצר שלו, זין אלעאבדין בין עלי, את המהומות שחוללו תומכי האיסלאם, ואילץ את בורגיבה להצהיר שאינו מתאים מבחינת מצבו הנפשי לעמוד בראש השלטון, ו'לפרוש' לארמון ליד מונאסטיר.

    עד מהרה, החל בן עלי בצעדי פיוס כלפי האופוזיציה המוסלמית, עלה לרגל למכה והורה לקיים את צום הרמדאן. מפלגתו, שאחזה בשלטון, מנעה ממפלגת האופוזיציה העיקרית את זכות ההשתתפות בבחירות ב-1994, ונתנה ליריבתה עשרה מושבים באסיפה הלאומית. היום, פוליטיקה אינה נושא מקובל (או מומלץ) לשיחה בטוניסיה, אולם טוניסאים רבים מביעים הערצה כנה למנהיגותו של בן עלי. מדיניות החוץ של טוניסיה התייצבה בכיוון של תמיכה במערב בעת נשיאותו, והמדינה קנתה לעצמה שם של מדינה יציבה באזור הפכפך.

     

    חזור למעלה
    תרבות ואירועים

    הברברים היו התושבים הילידיים של טוניסיה, וגלי ההגירה לאורך הדורות הביאו לכאן פיניקים, יהודים, רומאים, ונדלים וערבים. במאה ה-17 זרמו לכאן מוסלמים רבים שגורשו מספרד, וגם הטורקים תרמו את חלקם לשילוב האתני.

    דת המדינה היא האיסלאם, אולם למרות הגל הבולט של חזרה בתשובה,
    בעיקר בקרב הצעירים והמובטלים, נשארה טוניסיה ליברלית למדי. קהילה יהודית קטנה נותרה בטוניס ובאי ג'רבה, ויש במדינה גם כ-20,000 קתולים. בעיקר הודות לנשיא לשעבר, חביב בורגיבה, שהיה חילוני וסוציאליסט, מצבן של הנשים בטוניסיה טוב יותר מאשר כמעט בכל מקום אחר בעולם המוסלמי - לפחות כך נראה בעיניים מערביות. בורגיבה הוציא מחוץ לחוק את ריבוי הנשים ואת זכות הבעל לגרש את אשתו באופן חד צדדי והטיל הגבלות על הנישואים-בשידוך, בכך שקבע את גיל הנישואים המינימלי לנשים ל-17 ובהעניקו להן את הזכות לסרב לחתן שהוצע להן. הכינוי שנתן לרעלה: 'סמרטוט דוחה', גרם לכך שלבישתה כמעט ונכחדה.

    אלא שמסורות עתיקות מסרבות למות, ולתיירות בטוניסיה לא מומלץ להסתובב חשופות, אלא רק בחולצות קצרות עד ארוכות (לא בגופיות) ובחצאיות או במכנסיים ארוכים. גם גברים במכנסיים קצרים נחשבים כאילו הם לובשים תחתונים ועלולים לעורר תגובות של כעס. חיבוקים ונשיקות בפומבי גם הם לא מקובלים ועלולים לגרור מבטים זועפים ברוב חלקי המדינה.

    טוניסיה היא דו לשונית למעשה: ערבית היא שפת הממשל, אבל כמעט כל התושבים דוברים לפחות מעט צרפתית, שהיתה שפת החינוך בשנותיו הראשונות של בורגיבה כנשיא ועדיין מלמדים אותה בבתי הספר מגיל שש. בנוסף, לומדים הילדים גם אנגלית וגרמנית, אבל נדיר למצוא אנשים הדוברים שפות אלה מחוץ לאזורי התיירות העיקריים. השפה הברברית שלחה נשמעת רק בכפרים נידחים.

    החמאם (בית מרחץ) הוא מוקד בחיי הטוניסאים - כמו בכל צפון אפריקה והמזרח התיכון - ומשמש לא רק לרחצה, אלא גם להתרגעות וליחסים חברתיים. בכל עיר יש לפחות חמאם אחד, עם מדורים נפרדים לנשים ולגברים - חלקם בבתים נפרדים. הגברים אינם צריכים להביא איתם דבר, והם מקבלים במקום פוטה (fouta - מגבת כותנה) כדי לחגור סביב גופם. הנשים, לעומת זאת, מביאות איתן את המגבות שלהן ולובשות תחתונים בעת הרחצה (לכן, הביאו זוג יבש להחלפה). התשלום הרגיל כולל כניסה לאמבט ולחדר האדים וכאסה (kassa) - שפשוף מהיר בכפפות גסות.

    תחומי האמנות בטוניסיה הושפעו מריבוי התרבויות בה. סגנונות האדריכלות, למשל, הם החל משרידים רומיים, דרך הבתים ה'אלפיניים' אדומי הרעפים בעין דראהאם (Draham) והאדריכלות המוסלמית של הערים הערביות מימי הביניים, ועד המבנים הברבריים דמויי המערות בדרום. מאלוף (Malouf - תקני, מקובל) הוא השם שניתן לסגנון של מוסיקה ערבית שהפך למעין מוסד לאומי בטוניסיה. על הסגנונות הקלאסיים של מוסיקה טוניסאית נמנים נובה (nouba -העתיק ביניהם, ממקור אנדלוסי), שגול (chghoul) ובשרף (bachraf - ממקור טורקי). הנגנים, הזמרים והמלחינים המפורסמים ביותר בטוניסיה הם להקת אלעאזיפאת ('המנגנות') הכוללת נשים בלבד - דבר נדיר בחלק זה של העולם - חמאיס טארנאנה, ראול ג'ורנו, צאלחה, צאלח מאהדי, עלי ריאחי, הדי ג'ועיני ופתחייה חיירי. אין סיכויים רבים שתמצאו את יצירותיהם מחוץ לטוניסיה.

    מספר מדהים של רצפות פסיפס נתגלו בטוניסיה, לאחר שהשתמרו היטב באקלימה החם והיבש. הפסיפסים הם ברובם מהמאות השניה עד השישית ונחשפו בעיקר בבתים פרטיים ובמרחצאות ציבוריים. במוזיאון בארדו בטוניס נמצא אוסף מרשים שלהם, וכן גם במוזיאון אלז'ם.

    הצרפתים הביאו לטוניסיה את הציור, המהווה היום אמנות מבוססת, עם סגנונות הנעים בין הצורות הגיאומטריות של הדי תורכי לבין הכתיבה הערבית התמה, המורכבת והזורמת של נז'ה מאהדאווי. בתקופת השלטון הצרפתי באו אירופים רבים לצייר בטוניסיה, תחת השמש הצפון אפריקנית, והמפורסם ביותר הוא פול קליי, שביקר כאן לראשונה ב-1914. גלריות מודרניות לאמנות נמצאות בעיקר באזור טוניס, בייחוד בעיירת האמנים סידי בו סעיד (Sidi Bou Saïd).

    אירועים מיוחדים

    לוח השנה המוסלמי קצר ב-11 יום מלוח השנה הגרגוריאני, כך שהחגים נסוגים בו כל שנה. ראס אסנה (ראש השנה המוסלמי) ייפול בשנים הקרובות בחודש אפריל. מווליד אנבי (יום-הולדתו של הנביא מוחמד) יוצא בשנים הקרובות ביוני או ביולי. בשניהם מתקיימות ברחובות הערים תהלוכות מוארות בליווי מתופפים, ומכינים סעודות חגיגיות וממתקים מיוחדים. רמדאן, חודש הצום, התשיעי בשנה המוסלמית (כעת בדצמבר), מעלה את זכר החודש שבו התגלה הקוראן למוחמד. מתוך כבוד לכך, אין המאמינים אוכלים או שותים בו עד שקיעת השמש. בסיום רמדאן חוגגים את עיד אלפיטר (חג שבירת הצום), בעליזות רבה.

    עיד אלאדחא (חג הקורבן) מסיים את העלייה לרגל למכה, הנערכת בחודש האחרון של השנה המוסלמית, ד'ו אלחיז'ה, שכל מוסלמי אמור לערוך לפחות פעם בחייו. הרחובות מקושטים באורות צבעוניים, ואת הילדים מלבישים בבגדים חגיגיים. טקס המחמל (אפיריון) מתקיים בכל כפר שבו עוברים עולי הרגל בדרך למכה, והם מקבלים בו שטיחים ובגדים, כדי לקחת אותם למסעם. כל זה קורה כעת במרץ.

    הפסטיבלים האזרחיים הגדולים מתקיימים בחודשים יולי-אוגוסט. המאורע העיקרי בלוח השנה הטוניסאי הוא פסטיבל קרתגו הבינלאומי, הממלא חודשים אלה בקונצרטים ובהצגת מחולות ומחזות בתיאטרון הרומאי המשוחזר בשלמות של קרתגו. פסטיבל המוסיקה הסימפונית הבינלאומי של אלז'ם מתקיים בכל יולי. פסטיבל הדרמה הקלאסית של דוגה (Dougga) מתקיים גם הוא ביולי ובאוגוסט. באוקטובר, כשפג חום הקיץ, נערך פסטיבל הסרטים הבינלאומי הדו-שנתי של קרתגו (בשנים לא זוגיות), המוקדש לקולנוע המזרח תיכוני והאפריקני.

    חגים נוספים: ראשון בינואר - ראש השנה האזרחית; 20 במרץ - יום העצמאות; תשיעי באפריל - יום חללי-הקודש; ראשון במאי - חג הפועלים; 25 ביולי - יום הרפובליקה; שלישי באוגוסט - יום חופש כללי; 13 באוגוסט - יום האשה; 15 באוקטובר - יום הפינוי הצרפתי; שביעי בנובמבר - יום השנה לעליית הנשיא בן עלי לשלטון.

    פעילויות

    חופי הרחצה הטובים ביותר בטוניסיה נמצאים בצפון, בסביבות גאר אלמלח (Ghar el-Melh), טאבארקה וביזרת, והם טובים בהרבה מהחופים הצפופים באתרי הנופש. חופי הרחצה הדרומיים יותר אמנם יפים, אך אינם מתאימים כל כך לשחייה. הטוב בהם הוא חוף אגיר (Aghir).

    רק לאחרונה, גילו הטוניסאים שיש תיירים שאוהבים לצאת לטרקים. היער של הרי קרומירי סביב עין דראהאם הוא מקום מתאים לטיולים ברגל, אבל עדיין לא שורטטו מפות שבילים טובות שלו. פופולריים יותר מסעות הרכיבה על גמלים, בעיקר ליד זעפרן (Zaafrane), 12 ק"מ מדרום-מערב לדוז (Douz), בה תוכלו לארגן לעצמכם טיול, החל משעת רכיבה עד למסע בן שמונה ימים בין נאות-מדבר. אם קסמי המדבר ירתקו אתכם, תוכלו לחוות בכמה מקומות גלישה על חולות, או 'שיט' בגלשן רוח במדבר.

    הצפייה בציפורים היא חביב נפוץ בטוניסיה, למרות שיש בה רק עופות קבע מעטים, כיוון שהיא תחנה חשובה בנתיבי הנדידה - ולכן האביב והסתיו הן העונות הטובות לבקר בה למטרה זו. הפארק הלאומי אישקל בצפון הוא אתר הצפרות העיקרי.

    רחיפה בכדור פורח וטיסה במטוס ים הן שתי פעילויות חדשות מאוד למי שאוהב להיות למעלה, וניתן לצאת אליהן מטוזר ומאגיר, בהתאמה.

     

    חזור למעלה
    מידע שימושי

    ויזות: ישראלים אינם רשאים להכנס לטוניסיה

    בריאות: הסיכונים הם מלריה וקדחת צהובה

    זמן: טוניסיה מאחרת את ישראל בשעה

    חשמל: 220 וולט, 50 הרץ

    מידות ומשקלות: השיטה המטרית

    תיירות: ארבעה מיליון מבקרים בשנה

    מטבע: דינר טוניסאי

    עלויות יחסיות

    ארוחה זולה:
    3-5 דולרים

    ארוחה במסעדה ממוצעת: 5-30 דולר

    ארוחה במסעדה יקרה: 30 דולר ומעלה

    חדר זול: 5-10 דולרים

    חדר במלון ממוצע: 10-40 דולר

    חדר במלון יקר: 40 דולר ומעלה

    טוניסיה אינה יקרה למבקרים מהמערב. תוכלו להשיג בה חדר נקי גם בחמישה דולרים לאדם בקירוב, ורוב המנות העיקריות במסעדות המקומיות לא עוברות את הארבעה דולרים. אם תשתדלו להפחית בהוצאות, תוכלו להסתדר בהוצאה יומית של כ-20 דולר, אבל תיהנו יותר בתקציב של כ-30 דולר ליום, ואם תוציאו למעלה מ-50 דולר ליום, תוכלו לחיות כמו מלכים.

    המחאות נוסעים של החברות אמריקן אקספרס, ויזה ותומס קוק מתקבלות בכל מקום, ונוח מאוד לשלם בדולרים. אוטומטים להחלפת כספים יש כמעט בכל עיירה שיש בה בנק ובייחוד באזורי התיירות. כרטיסי האשראי מתחילים כעת להיכנס לשימוש רחב, ואמריקן אקספרס ודיינרס קלאב הם הנפוצים ביותר. לא חובה לתת טיפ עבור שירות, אבל רוב הלקוחות המקומיים במסעדות ובבתי הקפה משאירים בכל זאת כמה מטבעות על השולחן. עבודות היד הן כמעט הפריטים היחידים שעל מחיריהם ניתן לעמוד על המיקח בטוניסיה.

     

    חזור למעלה
    אתרים

    טוניס

    בהשוואה לערי בירה אחרות בעולם, נראית טוניס גדולה רק מעט יותר מעיירה. מרכז העיר קטן וקל להתמצא בו, וכמעט כל האתרים המעניינים ושירותי התיירות נמצאים בעיר הישנה, המדינה, ובעיר החדשה, ויל נובל (Ville Nouvelle), הקטנה אף היא.

    המדינה (medina) היא לבה ההיסטורי
    והתרבותי של טוניסיה המודרנית והמקום שבו תוכלו לחוש את דופק החיים בעיר. היא נבנתה במאה השביעית וירדה ממעמדה כמרכזה של טוניסיה כאשר השתלטו הצרפתים על האזור והקימו את העיר החדשה בתחילת המאה ה-20. אחד האתרים העתיקים ביותר במדינה הוא מסגד זיתונה, שנבנה במאה התשיעית באתר מהמאה השביעית, ובוניו מחזרו 200 עמודים משרידי קרתגו הרומית והציבו אותם באולם התפילה המרכזי. לא-מוסלמים מורשים להיכנס לחצר המסגד בלבד, בתנאי שהם לבושים בצניעות. אפכם יוביל אתכם אל סוק אלעטארין (שוק מוכרי הבשמים) הסמוך, שחנויותיו מלאות בשמנים ובתבלינים ריחניים. ממערב, ניצב מסגד יוסף ביי, המסגד הראשון שנבנה בטוניס בסגנון עות'מאני (1616). בסוק אלברכה (שוק הברכה) הסמוך נהגו שודדי ים מוסלמיים למכור עבדים. במדינה נמצאת גם תורבת אלביי, בניין קבר, בו שמורים שרידיהם של מושלים, שרים ויועצים - הממונה על המקום יודע להדריך תיירים. לא רחוק, נמצא מוזיאון דאר בן עבדאללה ובו המרכז לאמנויות ולמסורות עממיות, שמוצגיו נראים חיוורים לעומת תפאורת הרקע הנהדרת של הבניין. באזור נמצא גם דאר אלחדאד (בית הנפח), אחד מבתי המגורים העתיקים בעיר. המדינה של טוניס כלולה מאז 1981 ברשימת מורשת העולם של אונסק"ו.

    ברחובות העיר החדשה ניצבים בניינים צרפתיים ישנים, עם סורגים מברזל מעוצב ותריסי עץ, המקנים הרגשה אירופית מאוד, שמחזקים מספר בתי קפה ופאטיסרי (מגדניות), עם שולחנות על המדרכה. לאחר שהתבוננתם באדריכלות הקולוניאלית, אל תדלגו על קתדרלת סן ואנסן דה פול (Cathedral of St Vincent de Paul), שעיצובה משלב יחד באורח מוזר ויוצא דופן סגנונות שונים - גותי, ביזאנטי וצפון-אפריקני.

    אתר שאסור להחמיץ הוא מוזיאון בארדו (Bardo), הממוקם בארמון בארדו לשעבר, מעונם לשעבר של המושלים לשושלת חוסיין. מוצגיו מתחלקים לתקופות: הקרתגית, הרומית, הנוצרית-המוקדמת והערבית-מוסלמית, ובאגף הרומי אצור אוסף הפסיפסים והפסלים הרומיים הטוב בעולם. המוזיאון נמצא ארבעה ק"מ ממרכז העיר, וניתן לנסוע אליו במונית או בחשמלית.

    קרתגו

    לעומת ההיסטוריה המרתקת של קרתגו וכוחה בעולם העתיק, גורמים היום שרידיה אכזבה לתיירים, כיוון שהרומאים הרסו אותה באופן כה יסודי. רוב השרידים בה הם רומיים, ויש כאן שישה אתרים עיקריים - לרוע מזלם של המבקרים הם פזורים על פני שטח רחב. כדי למזער את המאמץ, עלו על הרכבת הקלה הנוסעת בשטח, אולם גם כך נכונה לכם הליכה רבה.

    המקום הטוב להתחיל בו הוא גבעת בירסה (Byrsa), החולשת על המתחם, ומפסגתה ניתן להשקיף על האתר כולו. למרגלותיה נמצאת קתדרלת סן לואי (St Louis), הבולטת למרחוק בשל ממדיה המפלצתיים. היא נבנתה על ידי הצרפתים ב-1890 והוקדשה למלך לואי התשיעי, שכונה הקדוש (סן לואי) ומת על חופי קרתגו בשנת 1270 בעת מסע-הצלב השמיני הכושל. הבניין איבד את מעמדו הדתי והיה סגור במשך שנים, אבל שופץ כעת ונפתח מחדש לציבור. המוזיאון הלאומי הוא בניין לבן גדול הניצב מאחורי הקתדרלה, ותצוגותיו ששופצו לאחרונה ראויות בהחלט לביקור. המוצגים הפוניים שבקומה השנייה חשובים במיוחד.

    האמפיתיאטרון הרומי בצדה המערבי של בירסה, 15 דקות הליכה מהמוזיאון, נחשב לאחד הגדולים שהיו באימפריה כולה, אם כי רק מעט מגדולתו השתמרה עד היום ומרבית אבניו נגנבו לבנייה במאות מאוחרות יותר. המקבץ של מכלי המים הענקיים מצפון-מזרח לאמפיתיאטרון היה מאגר המים הראשי של קרתגו הרומית. כעת הם הרוסים ולא שווה להידחק בין הצברים העוקצניים שכאן כדי לראותם.

    מרחצאות אנטונינוס נמצאים על שפת הים ומרשימים בעיקר בגודלם ובמיקומם. רובע מאגון (Magon) הוא פארק ארכיאולוגי ליד המים, מספר גושי בניינים מדרום למרחצאות, וחפירות שנערכו בו לאחרונה גילו אזור מגורים מעניין.

    מקדש תופת עורר התרגשות רבה, כאשר נחשף לראשונה בחפירה שנערכה בשנת 1921, ונכתב עליו הרבה מאז. התופת היתה אתר להעלאת קורבנות שהיה קשור במתחם קבורה, ובו נקטלו ונצלו ילדי אצילים קרתגיים כדי לפייס את האלים, בעל המון וטאנית. האתר עצמו לא ממש מצמרר היום - הוא אינו הרבה יותר מטלאי של עשבים גבוהים וכמה בורות חפורים.

    סידי בו סעיד

    זהו (Sidi Bou Saïd) כפר קטן יפהפה, שבתיו מסוידים לבן, הבנוי על כף מעל מפרץ טוניס, כעשרה ק"מ מצפון-מזרח לבירה, ונעים לטייל בו ברחובות המרוצפים הצרים עם מדרגות האבן העתיקות. בכתלים המבהיקים בלבן קרועים חלונות מעוטרים, מכוסים בסורגים מפותלים האופיינים למקום, צבועים כולם בכחול עמוק, וכניסות קשתיות צבעוניות נפתחות אל חצרות שפורחים בהם שיחי גרניום ובוגונוויליה. אפשר לחשוב שמדובר באי יווני קטן.

    מוקד הפעילות בכפר היא הכיכר המרכזית הקטנה המרוצפת, פלאס סידי בו סעיד, המוקפת בתי קפה, דוכני ממתקים וחנויות למזכרות. המגדלור שמעל הכפר ניצב באתר של מבצר מהמאה התשיעית, ובקרבת מקום יש חוף רחצה קטן ולא צפוף יחסית.

    חצי-האי קאפ בון

    חצי-אי פורה זה (Cap Bon) חודר לתוך הים התיכון בצפון-מזרחה של טוניסיה, והגיאולוגים משערים שהגיע פעם עד סיציליה ושימש מעבר יבשתי לאירופה, עד ששקע לפני כ-30,000 שנים. היום מהווה קאפ בון - בייחוד חופיו הדרום-מזרחיים סביב חמאמאת ונאבל, יעד עיקרי לנופשים.

    בטיול בקיץ ברחובותיה של חמאמת (Hammamet), סביר שתראו עשרה תיירים על כל מקומי, ורק בשיא החורף פוחתים כאן התיירים. מיקומה של העיירה בקצה הצפוני של מפרץ חמאמת הוא גורם המשיכה העיקרי בה, וכך גם העובדה שהעיר העתיקה נשקפת אל חוף חולי רחב. העיר מלאה חיים, גדושה במועדוני לילה, במסעדות ובחנויות ססגוניות - הכול מאוד מתאים לנופשים, אבל אין כאן אפשרות להתבודד.

    ההבדל הגדול בין חמאמאת לבין שכנתה נאבל (Nabeul), הוא שבאחרונה יש מגוון של מקומות לינה לא יקרים, בכללם אתר הקמפינג המאורגן ביותר במדינה. שוק יום שישי בנאבל הוא אחד התוססים בטוניסיה, אבל אינו מצטיין במיוחד במציאות או בסחורות איכותיות.

    כאשר תגיעו לקליביה (Kelibia), יהיו כבר כל חסרונותיה של התיירות המסחרית מאחוריכם. כאן תגלו עיירה החיה בעיקר על צי הדיג שלה, עם כמה מקומות נופש וחופי רחצה קטנים ומוגנים ומבצר נהדר מהמאה השישית המשקיף על הנמל.

    באמצע הדרך בין קליביה לבין אלהאוואריה (El-Haouaria) נמצא האתר הקרתגי הלא מפורסם יחסית קרקואן (Kerkouane), עיר שנוסדה במאה השישית לפני הספירה והתקיימה פחות מ-300 שנים לפני שהוחרבה על ידי הרומאים. ב-1962 נערכו בה חפירות, ובמוזיאון המקומי מוצגים כמה ממצאים מעניינים, דוגמת 'נסיכת קרקואן', מכסה עץ של סרקופג שגולף בדמות עשתורת.

    מאחורי הקצה הגבוה של קאפ בון יושבת העיירה אלהאוואריה - מקום שקט עם כמה חופי רחצה טובים - בייחוד בראס אדרק. האתרים המעניינים כאן הם המערות הרומיות על החוף, שלושה ק"מ ממערב לעיר; רבות מהאבנים ששימשו לבניית קרתגו נחצבו ממערכת מערות מרשימה זו של אבן חול צהובה. החוצבים גילו שאיכות האבן בבסיס הצוקים טובה בהרבה מאשר במרומים, ולכן העדיפו לחצוב בחלקם התחתון במקום למעלה, והמערות שכאן הן תוצאה של כמעט אלף שנות חציבה.

    דוגה

    העתיקות הרומיות בדוגה (Dougga), 105 ק"מ מדרום-מערב לטוניס, נחשבות למרשימות ביותר במדינה ולאלה שהשתמרו בצורה הטובה ביותר. הן נמצאות במיקום אסטרטגי בקצה של הרי טברסוק (Tebersouk), הנשקפים אל העמק הפורה ועתיר החיטה ואד קאלד. המקום היה מיושב עד לשנות ה-50 המוקדמות, אז פונו מכאן התושבים, כדי שאפשר יהיה לשמר את השרידים בצורה הטובה ביותר.

    יש הרבה מה לראות בדוגה, ואם תוכלו להרשות לעצמכם, כדאי לשכור מדריך מורשה. האתר הראשון שתראו הוא תיאטרון בן 3500 מושבים, שנבנה בצלע הגבעה בשנת 188 לספירה על ידי אחד מעשירי העיר. הוא עבר שיפוץ מקיף ומהווה רקע מרשים לדרמות קלאסיות המוצגות לאור זרקורים בפסטיבלי דוגה ביולי-אוגוסט. מאחורי התיאטרון, מוביל שביל למקדש סאטורן, שנבנה לכבוד האל הרומי באתר של מקדש קדום יותר לאל בעל המון הפיניקי. מדרום-מערב לתיאטרון, מוליך רחוב מתפתל לכיכר רוחות-השמים, שרוצפה כמצפן ענק, עליו כתובים 12 כיווני הרוחות. מקדש אחר גובל בכיכר מצפון, בעוד השוק והקפיטול (בית-הנבחרים) מאגפים את הכיכר בצדיה הדרומי והמערבי, בהתאמה.

    הקפיטול, שנבנה ב-166 לספירה, הוא אתר מיוחד במינו, אחד המרהיבים בטוניסיה. שישה עמודים אדירים מחורצים ומגולפים תומכים באכסדרת הכניסה, שתקרתה מתנשאת לגובה של שמונה מ' מעל פני הקרקע. באפריז (רצועת העיטור מתחת לגג) תראו גילופים שהשתמרו להפליא של הקיסר אנטונינוס פיוס, נישא בציפורני נשר. בפנים עמד בעבר פסל עצום של האל יופיטר, וחלקים ממנו נמצאים כעת במוזיאון בארדו בטוניס. בקרבת מקום, נמצא בית דיוניסוס ואודיסאוס, שהיה פעם בית מגורים מפואר, ובו נתגלה הפסיפס של אודיסאוס המרותק לשירת בנות-הים, הסירנות, הנמצא גם הוא במוזיאון בארדו.

    אלז'ם

    מראות מעטים בטוניסיה עוצרי נשימה יותר מאלז'ם (El-Jem), הקולוסיאום העתיק והשמור היטב - הגדול כמעט כמקבילו המפורסם ברומא - שמגמד את כל הבניינים בעיר המודרנית. אלז'ם, הבנוי על רמה באמצע הדרך בין סוס (Sousse) לבין ספאקס (Sfax), כ-210 ק"מ מדרום לטוניס, נראה לעין ממרחק ק"מ סביבו וחולש לעל האזור. הקולוסאום, שמשערים כי נבנה בשנים 230-238 לספירה, שימש להגנה פעמים רבות בהיסטוריה ונפגע קשה במאה ה-17, כאשר חיילי מוחמד ביי פוצצו פתח בקירו המערבי כדי לשלוף ממנו את אנשי השבטים המקומיים שסירבו לשלם את המסים שהוטלו עליהם והתבצרו בו. הפרצה הורחבה בעת מרידת 1850, ואילו בימינו נעשה הרבה לשימור המקום, והאתר נמצא ברשימת מורשת העולם של אונסק"ו.

    מספר המושבים בו הוא כ-30,000 (הרבה יותר מאוכלוסיית העיירה עצמה), מספר שהופך אותו לאחד השרידים הרומיים המרשימים ביותר באפריקה. תוכלו לטפס לשורת המושבים האחרונה ולהשקיף למטה אל הזירה וגם לסייר בשני המסדרונות התת-קרקעיים הארוכים שפעם הוחזקו בהם חיות, גלדיאטורים ואומללים אחרים שנידונו לזירה.

    טוזר

    עיר זו (Tozeur), 435 ק"מ מדרום-מערב לטוניס, היא אחת מאתרי הביקור הפופולריים ביותר בקרב התיירים בטוניסיה. היא קיימת מאז התקופה הפאליאוליתית (8000 לפני הספירה), ואתרי הביקור המעניינים בה הם העיר העתיקה דמויית המבוך, מוזיאון מרשים ומטע הדקלים הענק בקצה הצפוני של הביצה המלוחה שוט אלז'ריד. חלק מהחוויה היא הנסיעה לכאן - הכביש מקבילי חוצה את הביצה על סוללה מוגבהת.

    הרובע העתיק היפה של העיר, וולד אלהאדף, נבנה במאה ה-14 כרובע המגורים של חמולת אלהאדף, שהתעשרה מהכנסות משיירות הסוחרים. זהו מבוך של סמטאות צרות ומקורות ושל כיכרות קטנות, המפורסם בשיטות הבנייה בלבנים שלו.

    אחרי מוזיאון בארדו בטוניס, מוזיאון דאר שאראיט (Dar Charait) שכאן הוא המרתק ביותר במדינה. יש בו אוסף גדול של קדרות ושל עתיקות, וכן גלריה לאמנות, אולם החלקים המעניינים בו הם החדרים שבהם שוחזרו תמונות מחיי העבר וההווה בטוניסיה. הם כוללים את חדרו של הביי האחרון שמשל במדינה, תמונה מחיי הארמון, חמאם (בית-מרחץ) ואוהל בדואי. יער התמרים של טוזר הוא השני בגודלו בטוניסיה, עם כ-200,000 דקלים הפזורים בשטח של יותר מעשרה קמ"ר. זוהי דוגמה קלאסית לחקלאות של נווה-מדבר, המושקית על ידי יותר מ-200 מעיינות, המספקים למעלה מ-60 מיליון ליטר מים ליום. הדרכים הטובות ביותר לטייל בשטח הן ברגל או על אופניים, שתוכלו לשכור בכניסה.

    מאטמאטה

    באף מקום אחר בטוניסיה אין תיירים רבים כל כך על שטח קטן כל כך, כמו בכפר הקטן מאטמאטה (Matmata), 400 ק"מ מדרום לטוניס, על החוף הדרום-מזרחי. בתי הבורות ביישוב זה של שוכני מערות התגלו כאטרקציה לאוטובוסי תיירים, המגיעים כגל של גאות בתשע בבוקר ועוזבים מאוחר אחר הצהריים, ואחריהם עוצרות פה קבוצות מטיילים ללינת לילה בדרכן למסע במדבר. אין צורך לומר, שהתושבים לא לגמרי מתלהבים ממבול המבקרים.

    עם זאת, לא קשה להבין מדוע האוטובוסים ממשיכים לבוא: יש משהו כמעט שלא מהעולם הזה במקום, על נופו הירחי הערפילו, וזו הסיבה לכך שהוא נבחר לאתר ההסרטה של הסצינות המדבריות בסרט מלחמת הכוכבים. הברברים המתגוררים באזור עברו אל מתחת לפני הקרקע לפני יותר מאלף שנים, כדי להימלט משרב הקיץ. בתיהם בנויים במתכונת של חצר חפורה לעומק שישה מ', ובצדיה חפורים חדרים. בבתים הגדולים יותר יש שתיים-שלוש חצרות. הכניסה לבית מעין זה היא מעבר צר בין פני השטח לבין החצר.

    אם תרצו לראות את מאטמאטה בעצמכם (יש מדריכים במקום), הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבקר במלונות הכפר. כדאי להגיע לכאן בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לאחר שאוטובוסי התיירים עזבו, וללכת לטייל אל מעבר למלון Ksar Amazighnkui, ומשם ניתן לראות נופים יפים של מאטמאטה ושל השטח שמצפון לעמק עווד בראק. כשתשובו לעיר, שתו משהו קר בבר של מלון Sidi Driss (שהתפרסם בכינוי 'הקנטינה' במלחמת הכוכבים), ועשו סיבוב קטן במלונות les Berberes ו- Marhala.

     

    חזור למעלה
    מחוץ למסלול

    עיר הנמל ביזרת (Bizerte; בערבית: בנזרת), 65 ק"מ מצפון לטוניס, היא הגדולה ביותר בצפון טוניסיה. רק תיירים מעטים מגיעים אליה, וזו אחת הסיבות שכדאי לבקר בה. יש אמנם רק חופי רחצה טובים מעטים בקרבתה, אבל מעניין לראות את האדריכלות ברובע הנמל הישן. הקסבה (מצודה) הנוכחית,
    שבוניה הראשונים היו הביזאנטים במאה השישית לספירה, נבנתה על ידי הטורקים העות'מאנים במאה ה-17. הקציבה (מצודה קטנה) היא המצודה הדרומית בחומות הנמל, שהוקמו על ידי הביזאנטים ושופצו שוב ושוב לאורך מאות שנים. כעת יש במבצר מוזיאון לאוקיאנוגרפיה.

    פלאס בושושה (Place Bouchoucha) - יותר מעבר מאשר כיכר - היא לבה של העיר העות'מאנית הישנה, כשבצדה המזרחי הנמל הישן, ובצדה המערבי ה'מדינה' - העיר העתיקה. באזור נמצאים שוקי דייגים הומים, אלג'אמיע אלכביר (המסגד הגדול) שנבנה ב-1652 עם צריחו המתומן הבולט, ומזרקת יוסף אפנדי המשובצת להפליא, שנבנתה עשר שנים לפני המסגד. המבצר (מ-1570 לספירה) המכונה המבצר הספרדי, למרות היותו טורקי, משקיף על העיר מהגבעה שמצפון לעיר העתיקה.

    הפארק הלאומי אישקל

    פארק זה (Ichkeul), הכלול ברשימת מורשת העולם של אונסק"ו, 30 ק"מ מדרום-מערב לביזרת, הוא שמורת ציפורים חשובה, בייחוד בחורף, כאשר אגם אישקל והביצות סביבו משמשים בית ליותר מ-200,000 עופות-מים נודדים מכל חלקי אירופה. יש ביניהם להקות גדולות של אגמיות, כשישה מינים של ברווזי מים מתוקים וציפורים נדירות יותר, כמו תרנגולת-מים ארגמנית, וסמל הפארק - אווז אפור-רגל. אישקל הוא הפארק הלאומי היחיד בטוניסיה שיש בו מתקנים למבקרים, אבל אין בו מקומות לינה ואסור להקים בו אוהל.

    מאדיה

    זוהי (Mahdia) אחת הערים המעטות במרכז חופה של טוניסיה, שלא התקלקלה ולא הפכה למלכודת תיירים. זהו יישוב שליו ורוגע, שנוסד ב-916 לספירה על חצי-אי קטן, כ-200 ק"מ מדרום-מזרח לטוניס. החלק המעניין של העיר הוא העיר העתיקה, ה'מדינה' המקסימה, שההיסטוריון המפורסם אבן חלדון, בן טוניסיה, שביקר בה במאה ה-14, תיאר אותה כעיר העשירה ביותר על החוף הברברי.

    טיול ברגל במדינה אורך כשעתיים, תלוי כמה תתעכבו בחנויות ובבתי הקפה. סכיפה אלכחלא, השער המבוצר מאוד של המדינה, הוא השריד היחיד שנותר לעיר המקורית, ומראשו נשקפים מראות יפים. כאן מתחיל רחובה הראשי של העיר העתיקה, רו עלי ביי (Rue Ali Bey) הצר והמרוצף באבנים חלקות, שהיה פעם רחוב השוק, אולם כעת הולכים ומתרבים בו דוכני מזכרות לתיירים. לכו בו מזרחה אל פלאס דו קאיר (Place du Caire) ותגיעו לכיכר קטנה, נעימה עם עצים מצלים, גפנים ובתי קפה. גובל בה מדרום מסגד מוסטפה חמזה, ולו שער מעוטר וצריח מתומן, שנבנה ב-1772, כאשר הכיכר היתה מרכז הרובע הטורקי של העיר.

    כאשר תמשיכו מזרחה באותו רחוב, יתגלה לעיניכם אלג'אמיע אלכביר (המסגד הגדול), שחזור מ-1965 של המסגד המקורי מ-921 שנהרס על ידי החיילים הספרדיים הנסוגים ב-1554. מבקרים שאינם מוסלמים יכולים לבקר בחצר בלבד, בין מועדי התפילות. בקרבתו, תוכלו לראות את הצריח הקטן של מסגד סלימאנה חמזה. כאשר תמשיכו מזרחה, תגיעו אל בורז' אלכביר, מבצר גדול מהמאה ה-16, הניצב בנקודה הגבוהה ביותר בחצי-האי. מעבר לו יש בית-קברות ומגדלור, ליד שרידי הנמל הישן.

     

    חזור למעלה
    תחבורה

    רשת התחבורה בטוניסיה מפותחת ביותר, וכמעט אל כל עיירה יש תחבורה יומיומית מהבירה. באוגוסט, בספטמבר ובתקופות החגים מורגשת צפיפות בתחבורה הציבורית, כך שכדאי, במידת האפשר, להזמין מקומות מראש. טיסות הפנים בטוניסיה מעטות, בשל המרחקים הקצרים, ורק שלושה נמלים פנימיים, ג'רבה,
    ספאקס וטוזר, זוכים לטיסות (בנות שעה לכל היותר) מטוניס.

    חברת האוטובוסים הלאומית, סינטרי (Société Nationale du Transport Interurbain ; SNTRI), מקיימת קווים מהירים, נוחים ולא יקרים של אוטובוסים ממוזגים. בקיץ, הם נוסעים בלילה כדי לחמוק מהשעות החמות - הזמינו מקומות מראש לעונה זו. גם חברות אוטובוסים אזוריות זולות פועלות בטוניסיה, אך האוטובוסים המאספים שלהן איטיים מאלה של סינטרי, ואין בהם מזגנים.

    רשת הרכבות, המופעלת על ידי חברת SNCFT (Soci´té Nationale des Chemins de Fer Tunisiens), אמנם לא מקיפה, אך היא מודרנית, יעילה, והרכבות יוצאות בזמן. הקו הראשי מקשר שמונה פעמים ביום בין טוניס לבין גאבה (Gabès) שבדרום דרך סוס וספאקס, עם פנייה של רכבת אחת במארה (Mahrès) מערבה אל גפסה (Gafsa) ואל מתלאווי (Metlaoui). יעדים נוספים הם ביזרת, מאטר, גארדימאו (Ghardimao), ז'נדובה (Jendouba), קלעת חאסבה (Kalaat Khasba), ביר בו רקבה (Bir Bou Rekba), נאבל (Nabeul), מונאסטיר ומאדיה. חובבי הרכבות ייהנו מה'לטאה האדומה' (Lezard Rouge), רכבת משוחזרת מהמאה ה-19 הנוסעת, אחת ליום, בין אלמתלאווי לבין רדייף (Redeyef), ונשקפים ממנה נופיו הנפלאים של ואדי סלג'ה.

    מוניות השירות בטוניסיה (לואז' - louages) אינן יוצאות עד שאינן מתמלאות בחמישה נוסעים (זה לא לוקח זמן רב); הן אמצעי התחבורה המהיר ביותר במדינה, ומחיריהן גבוהים רק במעט מאלה של האוטובוסים. כדי למצוא מונית כזו, חפשו פז'ו מסחרית לבנה עם גגון וסימני זיהוי מלפנים ומאחור. תמיד יש ליד התחנות שלהן (בדרך כלל מגרש ריק במרכז העיר) סדרנים, שמכריזים בקול רם את שמות היעדים ומפנים את הנוסעים אל המוניות היוצאות אל כל אחד מהם. הממשלה קובעת את תעריפי הנסיעה, כך שאם אתם חוששים שהנהג מפקיע מחירים, בקשו לראות את רשימת התעריפים לפני שתיכנסו למונית.

    הנהיגה בטוניסיה היא תענוג - לפחות בצפון. נוהגים בצד ימין, הכבישים מצוינים, ורוב הנהגים זהירים ואדיבים. יש להיזהר רק מנהגי הטוסטוסים והאופנועים הרבים, המתמרנים בין המכוניות, ומהולכי הרגל שמטיילים על הכביש. הדלק זול בהשוואה לאירופה, אולם דלק ללא עופרת אינו זמין בכל מקום, ושכירת רכב היא סיפור יקר. יש כאן גם מחסור בחלפים איכותיים, וחשוב לדאוג לערכת תיקונים לפני שיוצאים לדרך.

    שני קווי מעבורות סדירים פועלים בטוניסיה - האחד קושר את ספאקס עם איי קרקנה (Kerkennah), כ-25 ק"מ מהחוף, והאחר מקשר את ז'ורף (Jorf) שעל היבשת עם אז'ים שעל האי ג'רבה. תעריפי ההפלגה זולים ביותר. אופניים תוכלו לשכור במקומות שונים במדינה.

    בעיר טוניס יש גם רשת של חשמליות (métro léger), הנוחה להתמצאות הרבה יותר מרשת האוטובוסים, וכן קו של רכבת פרברים (TGM) המחבר את מרכז העיר עם פרבריה הצפוניים.

     

    חזור למעלה
    מתי ואיך להגיע

    עונת השפל בתיירות לטוניסיה חלה בחודשים ינואר-פברואר, ובה יורדים מחירי המלונות, ומזג-האוויר חורפי. בעונת התיירות המיוזעת, מיוני עד אוגוסט, עולים מחירי הלינה, קשה לשכור רכב, והשווקים והמוזיאונים מלאים במבקרים זרים. בחודשים אלה קשה לטייל, אבל לא קשה לרבוץ על החוף.

    רוב התיירים
    מגיעים לטוניסיה בדרך האוויר. נמלי התעופה הבינלאומיים הראשיים כאן הם טוניס-קרתגו, מונאסטיר וג'רבה, וגם בנמלים של טוזר ושל טאבארקה נוחתות לעתים טיסות בינלאומיות. חברת התעופה הלאומית, טוניס אייר (Tunis Air), טסה ליעדים שונים באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. על העוזבים את טוניסיה לא מוטל מס נמל. מצרפת ומאיטליה באים לכאן תיירים רבים במעבורות, ואפשר גם להעלות עליהן מכונית או אופנוע. כדי לעשות זאת, הביאו אתכם את רשיון הרכב, את מסמכי הביטוח שלו ורשיון נהיגה בינלאומי (נוסף על הרשיון הישראלי). המרינות הטובות ביותר ליאכטות בטוניסיה נמצאות במונאסטיר, בפורט אלקאנטאווי (Port el-Kantaoui), בסידי בו סעיד, בטאבארקה ובזרזיס (Zarzis).


    © 2003 Lonely Planet Publications Pty Ltd.

    © (עברית) שטיינהרט קציר מוציאים לאור בע"מ, 2003. כל הזכויות שמורות.

     

    חזור למעלה
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טוניסיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים