חינוך לכאורה

ספור א': תלמיד עולה בבוקר על חמור, רוכב עליו מספר קילומטרים ומגיע לבית ספרו. לתלמיד האחר אין חמור והוא נאלץ לכתת את רגליו לבית הספר, בשמש הקופחת. זו אינה תמונה ממדינה נחשלת בדרום-אסיה. זה כאן בישראל של שנת אלפיים. תוכלו לראות זאת מדי בוקר בכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים בנגב.
לאחר שהסתיים מסע הבוקר והתלמיד הגיע למחוז חפצו, הוא נכנס לצריף צפוף - לוהט בקיץ, מקפיא בחורף. על מחשבים אין מה לדבר, מזגנים או תנורים? חלום באספמיה. למותר לציין ששום מבנה ממבני "בתי הספר" הללו אינו עומד בקריטריונים של משרד החינוך.
ספור ב': ג. מהשב"כ החליט ש-ד. - מורה ערבי מצפון הארץ, אינו מתאים למערכת החינוך בישראל. הוא שיגר מכתב לממונה על המחוז הצפוני במשרד החינוך, תבע ממנו לסלק את המורה הסורר, ובתוך שבוע קיבל זה מכתב פיטורין. המקרה הזה התרחש לא באיזו רפובליקת בננות או דיקטטורה-טוטליטרית אלא כאן בישראל, המדינה המתהדרת בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
שני הסיפורים האלה משקפים את מה שקורה במערכת החינוך במגזר הערבי: אפליה זועקת לשמיים במבנים והסעות, ושב"כ מתערב, ממנה ומפטר מנהלים ומורים. ראש עיריית אום אל פחם ומנהיג התנועה האיסלאמית בישראל, שיח' ראיד סלאח, חוזר ומתריע על המצב הזה. הוא גם כתב בעניין מכתב אל ראש הממשלה והשרים הנוגעים בדבר, ולא זכה לתשובה.
לא רק זו, אף זו: תכניות הלימודים שהתלמיד הערבי חייב ללמוד לפיהן הם תעודת עניות לממשלות ישראל לדורותיהן: הם נדרשים ללמוד את טשרניחובסקי, פרקי אבות ועוד כהנה וכהנה נושאים ממרכז עולמה של התרבות היהודית והעברית, שלא לדבר על מטעני הציונות המורבצים בו. במילים אחרות, כפי שכתב הסוציולוג פרופ' יוחנן פרס: "מטרת החינוך בבית הספר הערבי לשכנע את התלמיד שעליו לאהוב את הארץ מפני שהיא היתה תמיד יקרה ללבו של היהודי". הגיעה העת שמדינת ישראל תכיר בערביי ישראל כמיעוט לאומי לכל דבר ועניין, מיעוט שיש להעניק לו אוטונומיה תרבותית. אנחנו, בני המיעוט הזה, נחליט מה ילמדו ילדינו בבתי הספר, ולא איזה פקיד במשרד החינוך שמונע על יד שיקולים זרים ופסולים.
היריעה קצרה מלהכיל סקירה שלמה של תחלואי מערכת החינוך הערבית ויסודותיה השליליים. לפני מספר חודשים, כאשר החליט שר החינוך דאז יוסי שריד, להכניס לספרי הלימוד חלק משיריהם של כמה משוררים פלסטינים, געשה ורעשה הארץ. מקהלת הימין הקימה קול זעקה והגישה הצעת אי-אמון בממשלה על ששריד העז לשבור את הטאבו וללמד בבתי-ספר ישראלים שירה פלסטינית. הם לרגע אחד לא שאלו את עצמם מדוע התלמיד הערבי חייב ללמוד את שיריו של ביאליק ולהתעמק בפרקי אבות, ולעומת זאת מנוע מללמוד שירה שנכתבה בדי משוררים בני עמו ותרבותו.
זאת ועוד: משרד החינוך, החליט לנקוט מראשית ימי המדינה במדיניות של הפרד ומשול: בני המיעוט הערבי לאומי בישראל חולקו לשלושה מגזרים כביכול: ערבים, דרוזים וצ'רקסים. אבל כולנו הרי ערבים, אז מדוע יש צורך, למשל, בממונה נפרד על החינוך הדרוזי?
ממשלות ישראל לדורותיהן, הבטיחו לסגור את הפערים, להזרים כספים למערכת החינוך במגזר הערבי, לשנות את תוכניות הלימודים, ועוד כהנה וכהנה הבטחות. למותר לציין שהן לא קוימו. הפערים בתשתית ובהשקעה שבין מערכות החינוך היהודיות לזו הערבית, לא רק שנותרו בעינן, אלא העמיקו והושרשו.
וחוץ מזה, הידעתם שאחרי יותר מחמישים שנה, מאז קום המדינה, עדיין אין אוניברסיטה ערבית בישראל! מדוע? האם זה מפחיד את הממסד? חומר למחשבה!!

זוהייר אנדריאוס הוא עורך השבועון הערבי ישראלי "כל-אל-ערב"