זה לא גורל עיוור

כאשר מוות בטרם עת נוקש בדלתה של משפחה וקוטע את חייה בפתאומיות האור בביתה לא ישוב לעולם להיות אותו האור והכאב יהפוך מעתה לחלק בלתי נפרד ממעטפת הלב של בני הבית. אבל יש מוות ויש מוות. למרבה התדהמה והצער אנו מותנים לחשוב ולהרגיש באופן דיפרנציאלי כלפי אופנים שונים של קטל.
כל אימת שמהדורת חדשות מודיעה על נפילת חיילים, המדינה עוצרת את נשימתה ולבה נשבר. בחודשים האחרונים הזעם נגד ההרג התכוף מאש פלסטינית עורר תביעה ציבורית שהממשלה תילחם בה בעוצמה. מצד אחר, עובדה היא שאנו מגיבים באדישות מוחלטת כלפי המוות ההמוני בתאונות דרכים, שאנחנו מסתפקים בצקצוקי לשון לנוכח הידיעות המחרידות על מות ילדים, נשים וגברים בכבישי הארץ.
בשבוע שעבר נהרגו 17 אזרחים ישראלים בצורה שכזאת, ומשפחותיהם התרסקו ברגע אחד. אבל ערוצי הרדיו לא פתחו את מהדוות החדשות בידיעה על ההרוגים, בעיתונים הופיעו הסיפורים ככרוניקה שגרתית בעמודים הפנימיים, וההלוויות לא צולמו לטלוויזיה. אופן הסיקור הזה הוא חלק בלתי נפרד משיח חברתי האחראי לנרמול המוות בתאונות דרכים ולהפיכתו לעובדה שגרתית, בלתי נמנעת, כמעט "טבעית". כיוון שכך, נקל להבין מדוע לא מתעוררים בקרב הציבור זעזוע וזעם כלפי הקטל בדרכים ואף לא הזדהות גבוהה עם הקורבנות ומשפחותיהם.
אבל השיח האמור אינו נולד מעצמו, כפי שיש הרוצים שנאמין, אלא הוא פרי תפיסה חברתית המציגה את הרוצחים בכבישים כאנשים רגילים הפועלים בתמימות, בלי כוונה, היכולים להיות כל אחד ואחת מאתנו. תיאור כזה הוא מוטעה, אם לא שקרי במכוון. יש תיאוריות רדיקליות המסבירות את הסיבות להבניית שיח ציבורי מיתמם כזה במארג של אינטרסים כלכליים ומערכתיים, אך גם בלי להידרש לכך ברור שהניסיונות להציג את המוות בכבישים כטרגדיה שמנחית עלינו גורל עיוור מנוגדים לעובדה פשוטה: ברוב המכריע של המקרים נהגים קטלנים גורמים מוות לזולתם, או לעצמם, מתוך פזיזות, רשלנות פושעת ואלימות.
בינתיים אנחנו משלימים בקלות בלתי נסבלת עם מספרים נוראים. בכל שנה נקטלים בכבישי הארץ יותר מ-500 בני אדם, כ-3,000 נפצעים קשה ורבים מביניהם נותרים נכים לצמיתות. לשם השוואה, מספר ההרוגים בפיגועי טרור בתשעת החודשים האחרונים היה רק רבע ממספרם של קורבנות תאונות הדרכים. לשם השוואה נוספת, דו"ח מבקר המדינה אשתקד העלה שישראל עולה בתחום תאונות הדרכים על ארה"ב ועל תשע מדינות אירופיות, וקל לקשר זאת עם אוזלת היד השערורייתית של הרשויות אצלנו. לעומת ירידה דרמטית בתאונות הדרכים שחלה במדינות המערב בעקבות מדיניות רב-תחומית שנאכפה בעקביות, בישראל הקטל נוסק, אך חברי הממשלה מסתפקים בהטפות מוסר על "הגורם האנושי" ועל "האלימות בחברה" ומתנערים מאחריותם.
מצב בלתי נסבל זה ממתין לשינוי מהפכני בשיח ובאופני ההתייחסות התקשורתית, התרבותית והמשפטית כלפי הרצח בכבישים. אחד הצעדים המתבקשים הוא הפיכת משטרת התנועה לכוח שעיסוקו בתנועה בלבד ואי אפשר להעתיקו למשימות שיטור שוטפות. במקביל, יש לקבוע בחוק מדיניות ענישה, שתכלול שלילת רשיונות של נהגים קטלנים למשך 20 שנה וחיוב נהגים כאלה במספר שנות עבודת שירות למען נפגעי תאונות דרכים. אלה יהיו צעדים ראשונים במלחמה ההגונה מכולן, נגד אויבים מכל העדות, הלאומים והמעמדות.