בעיות פסיכולוגיות של הילד: אתם שאלתם, מומחית שניידר השיבה

• עוד שאלות? 200 רופאים ומומחים לרשותכם בפורומים הרפואיים
  

בתי בת שלוש, פיתחה בחודשים האחרונים פחדים מוגזמים מרעש, היא פוחדת כבר לצאת מהבית וכבר לא רוצה ללכת לגינה לשחק, מרעש של משאיות גיזום וניסור היא נכנסת לחרדה. המצב נעשה בלתי נסבל. מה עושים?

לא נדיר אצל ילדים בגיל של בתך לפתח פתאום פחד מרעשים חזקים, שקודם לא הטרידו אותם, כך שהתופעה לא ממש חריגה. שנית, הדבר הכי חשוב בחרדות של ילדים זה לא "לשבור את הראש" ולברר "למה?", כיון שהתשובה איננה רלוונטית. מה שחשוב זה לפעול נכון. הפעולה הנכונה היא לחשוף אותה, בהדרגה, לדברים המפחידים ובשום אופן לא לברוח מהמקום. כל הימנעות מגבירה את הפחד. לכן אסור להימנע מיציאה מהבית, להפך, ליזום אותה. כשהיא נתקפת בפחד התכופפי לגובה שלה או קחי אותה על הידיים, חבקי אותה חזק ודברי אליה בטון שקט ומרגיע. אמרי לה "אני שומרת עליך", "זה תיכף יעבור" ועוד עד שהיא נרגעת. בהדרגה היא תתגבר.

אני מציעה לך לעשות משהו דרסטי. קחי שבוע חופש מהעבודה, כדי להישאר אתו בבית. אמרי לו שהוא לא הולך לגן, לא לגינה ולא לחבר כי את רוצה ללמד אותו להיות נקי כמו ילד בוגר. אמרי לו שאתם תצאו מהבית רק אחרי שהוא יתפנה בשירותים ולא במכנסיים. אם ילכלך את מכנסיו תישארו בבית. הוא צריך להרויח את היציאה מהבית באמצעות הנקיון במשך כמה ימים רצופים. גייסי את עזרת בני המשפחה. כדאי להשקיע מאמץ מרוכז כרגע במקום לגרור את המאבק אתו על פני שבועות וחודשים רבים (זה קורה לא מעט). תגמולים ושבחים כמובן נחוצים. איומים הם חסרי ערך.

טווח רפרטואר ההתנהגויות הכפיתיות מאד רחב ויתכן שהמלל שאתם מתארים אכן בא מאותו מקור של סידור החפצים, כלומר התנהגות כפיתית. האם ניסיתם לשוחח עם הילדה בזמן נינוח על קיומה של הבעייה? יש צורך לגייס את שיתוף הפעולה שלה כדי שתתאפק. אפשר להגיע להסכם שאתם לא עונים לה בפעם השניה שהיא שואלת את אותו הדבר, או שאתם נונתנים לה רמז כשהיא מתחילה לומר שוב את מה שכבר אמרה. אם לא תהייה הקלה אפשר לפנות למרפאת חרדה בשניידר להתייעצות, שכן כפיתיות היא אחת מהפרעות החרדה.

אלימות לא בהכרח נלמדת על ידי חיקוי של אחרים. היא גם טבועה בגנים שלנו ומופיעה כתגובה לתסכול באופן ספונטני. חלק ממהות החינוך הוא ללמד ילדים לעצור את עצמם ולהתגבר על החשק להפליק. הקשר עם המחלה שעבר מקרי בלבד.

אני ממליצה לך לתפוס את ידו בכל פעם שהוא מנסה להרביץ, כדי לא לאפשר זאת ולומר "אנחנו לא מרביצים". זה יקח זמן, אך בסוף הוא ילמד.

לפחות % 50 מהילדים בני הארבע מפחדים מחושך, כך שהוא בחברה טובה. הציעי לו לשבת על ברכיך בזמן ההצגה ואם הוא לא יסכים אז חכו. אגב, גם אם ילדכם יתחיל לראות הצגות רק בגיל חמש, לא נורא: הוא לא יפסיד דבר.

בתכם מצאה לעצמה תחליף לתענוג המציצה, שהפך להרגל חזק בפני עצמו ולכן קשה להכחדה. כשאתם מציקים לה כדבריכם, אתם יוצרים אצלה חוויה רגעית של מצוקה. המצוקה גורמת לצורך עוד יותר חזק לניחום עצמי, על ידי מציצה או התחליף שלה. אנשים שמעשנים מגבירים את הקצב כשהם בלחץ. זה אותו מנגנון. הפתרון הוא לא בלחץ אלא ברוך, בגיוס המוטיבציה שלה להיגמל, לא בגלל שאתם כועסים, אלא בגלל שהיא רוצה להיפטר מהמנהג. אחרי שתגיעו לזה תשתמשו בדרכים המקובלות לתגמל ילדים על מאמץ גדול מצידם. אם היא תרצה תתגיסו לשמירה, תזכורת והסחת הדעת ברגעי הגמילה הקשים עבורה.

כמה זמן לפני הניתוח אני אמורה לשוחח איתו? האם אני אמורה להסביר לו בפירוט או בצורה כללית?

עד כמה שידוע לי רוב בתי החולים שמנתחים ילדים מספקים גם יעוץ לגבי ההכנה הפסיכולוגית לניתוח. בררי במקום בו הוא ינותח. בכל מקרה דברי אתו על הניתוח רק שלשה ארבעה ימים לפניו, לא לפני כן. ההסבר צריך להיות מותאם למה שיעסיק אותו. למשל שכיבה לא במיטה שלו, עם פיזמה של בית חולים, עם עוד ילדים בחדר. אמרי לו שקצת יכאב לו הגרון והוא יקבל גלידה ויהיה לו צינור מחובר ליד (כשיתעורר תהיה לו אינפוזיה). את צריכה לברר עם המרדים את שיטת ההרדמה (מסכה או טישטוש בצורה אחרת) ובהתאם לאינפורמציה לומר לו מה יהיה. תאמרי לו גם שאת תהייה אתו כל הזמן ותשמרי עליו ושהוא יקבל מתנות יפות. כדאי אפילו לדבר על איזה מתנה הוא רוצה. פרטים רפואיים ממש לא נחוצים ויכולים להבהיל.

כיון שאין לך שליטה על אינטנסיביות המפגשים של בתך עם אביה (הוא קובע אותם) את צריכה לענות לך את האמת כפשוטה. כשהיא שואלת איפה אבא תעני "הוא בבית שלו" ותזכירי לה שיא מכירה את הבית שלו. כשהיא אומרת שהיא רוצה את אבא תאמרי לה שהוא יבוא עוד כמה ימים. היא לא הילדה הראשונה ולא האחרונה שתהייה מתוסכלת מאספקטים מסוימים של חייה. יחד עם זאת, גירושים לא בהכרח מובילים לנזק נפשי, במידה וחיי היום של הילד יציבים והוא מקבל חום ואהבה. אל תשכחי שאת עמוד התווך של חייה.

ההסבר עצמו הוא די פשוט. אומרים לה שראיתם שאתם לא מתאימים אחד לשני ועל כן החלטתם להיפרד. אבל, אתה הרי מחפש דרך למנוע ממנה את צער הפרידה ממך ואולי גם חוויה של נטישה על ידך, שכן אני לא מניחה שתמשיך להיפגש אתה. לצערי אני לא מכירה דרך כזו. פרידה תמיד כואבת, בודאי בסיטואציה שלכם של היכרות רבת שנים, כשקרוב לודאי מילאת, לפחות חלקית, פונקציה של מעין אב עבורה. צער יהיה לה וגם לך בפרידה ממנה. היא תתגבר, כמו שכולנו מתגברים על אבדות. לא בהכרח תיוצר בעיה פסיכולוגית. יש צורך לאפשר לה (ביחוד האם) לבטא מילולית את הצער וגם את הכעס על מה שעשיתם לה. האפשרות שניתנת להם לבטא רגשות שליליים היא הערובה לבריאות הנפשית של ילדים.

טוב עשית שלקחת אותו לחנות ללטף גורים, גם אם זה לא פתר את הבעיה. קרוב לודאי שהוא מפחד מהתנועתיות הערה של כלבים. חגורה לא משנה הרבה. מספיק שכלב פעם התקרב אליו פיזית בהפתעה, בלי התקפה, כדי ליצור את הפחד. המשיכי לקרב אותו בהדרגה למצב שכל כך מפחיד אותו. בפעם הבאה שתפגשו בכלב ברחוב אל תעברי למדרכה השניה! עצרי, התקופפי אליו, חבקי אותו ודברי ברוך עד שהכלב יעבור אתכם. אל תעברי לצד השני גם אם הוא יבכה. חפשי חברים עם כלב שיהיו מוכנים להחזיק את החיה כשבנך מתקרב אליה, שוב בתמיכתך. אם בעזרת הצעדים האיטיים האלה הוא לא יתגבר, לכי לייעוץ מקצועי.

ההליכה בלילות (Sleep Walking) איננה נדירה והיא ביטוי נוסף לאי הסדירות בגלים החשמליים של המח בזמן שינה המביאה Night Terrors. רב הילדים אכן יוצאים מביעותי הלילה עד גיל שבע, אך בהחלט לא כולם. שתי התופעות הן גופניות ואינן מבטאות בעיה פסיכולוגית, על כן אין מה לחפש טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי עבורן. מה שכן, חשוב להקפיד שדלת היציאה מהבית תהיה תמיד נעולה בלילות. כבר הכרתנו ילדים שיצאו לטייל בחוץ מתוך שינה. בקיצור, אל דאגה.

הרבה מאד ילדים מפתחים גמגום בין הגילאים 3 ל 5 שחולף מאליו. אנחנו קוראים לתופעה "גמגום התפתחותי". אין מה לחפש סיבה פסיכולוגית ואין מה לחשוש. פשוט תתעלמי. כאמור, קרוב לודאי שזה יחלוף מאליו תוך חצי שנה או שנה.

אנחנו קוראים לבעיה של בתך Selective Mutism (אילמות סלקטיבית). זו אחרת מהפרעות החרדה המוכרות. כל הילדים יוצאים מזה בסופו של דבר, כך שאין מה להילחץ. "לדחוף" אותה רק מגביר אצלה את החרדה ומחריף את הבעיה, כפי שבודאי כבר נוכחת. אני ממליצה לך להרגיע את המערכת (גננות ומבוגרים אחרים) ולתת לה את הזמן שלה. לקראת כניסתה לבית הספר, אם היא לא תשתחרר בעצמה וגם תהייה יותר בוגרת לשיתוף פעולה, אפשר יהיה לנסות לזרז את השתחררותה מהבעייה.

לב דופק חזק הוא פשוט המצב הפיזיולוגי של פחד. את זה את יכולה להסביר לו, כדי שלא יפחד בנוסף מדפיקות הלב עצמן. אין צורך בברור (על ידי שיחות) מה מקור הפחד. זה לא מוביל להקלה.יש צורך לעזור לו מהר ככל האפשר להתחזק ולפתח שיטות להרגעה עצמית. התגובה האינסטינקטיבית של כל הורה לילד מפחד היא לעטוף אותו בחום גופני, לגונן ולהרגיע אותו על ידי נוכחות ההורה. לצערנו, בעניין פחדי לילה אינסטינקט זה גורם להחרפה של הבעייה, כפי שאכן קרה אצלכם. יש צורך להחזיר אותו מיד למיטתו. כלומר כשהוא מתעורר בלילה ומגיע אליכם לקום מהמיטה וללוות אותו חזרה לחדרו. אפשר לשבת לידו עד שירדם בתחילה, לשכב לידו על מזרון, לכמה לילות, אך בשום אופן לא לאפשר את הרגיעה הגדולה במיטתכם. לאחר כמה לילות אפשר להתרחק בהדרגה עד שכבר לא יזדקק לכם בכלל. אין דרך אחרת.