דיאטה לילדים

בשנים האחרונות ההשמנה נמצאת במגמת עלייה בעולם, ובכלל זה בישראל, והתופעה לא פוסחת גם על ילדים ובני נוער. 14% מהילדים בני 6-10 ו 17% מבני 11-18 בארץ סובלים מעודף משקל. מחקרים שעקבו אחרי ילדים שמנים מצאו שהסיכוי של ילד שמן להפוך למבוגר שמן הוא יותר מ 80%.
לגידול במספר הילדים השמנים יש סיבות רבות: ילדים שחיים בחברה המערבית נחשפים למזון מהיר, עשיר בשומן ובסוכר, הן במקומות הבילוי שלהם (בעיקר קניונים) והן בפרסומות בטלוויזיה ובעיתוני הנוער, שמעודדות אותם לקנות את המאכלים המפתים האלה. במשפחות רבות כבר לא מכינים אוכל ביתי, והילדים אוכלים בצהריים מזון קנוי מוכן, כמו המבורגר וצ'יפס. מזון מהיר מסוג זה הוא אכן מזון שנאכל במהירות, ולא תמיד בישיבה. באכילה בצורה כזו קשה להבחין בהרגשת שובע, ולכן לא תמיד מסתפקים במנה אחת.
בנוסף, ילדים עושים היום פחות פעילות גופנית. הם יושבים שעות ארוכות מול הטלוויזיה או המחשב, וכבר לא יורדים לשחק ליד הבית.
ילד שמן הוא ילד שמשקלו גבוה ב 20% או יותר ממשקלו הרצוי. ההשמנה אינה רק מקור לבעיות חברתיות אצל הילדים, אלא גם יכולה להזיק לבריאותם – ליצור בעיות אורטופדיות, לעכב את הצמיחה לגובה בגלל התפתחות מינית מוקדמת, ולגרום לקשיי נשימה, בעיות שינה וגם עלייה ברמות הכולסטרול והשומנים בדם; כולסטרול גבוה אצל ילדים כבר אינו דבר נדיר כל כך.
בשנים האחרונות מגיעים יותר ויותר ילדים שמנים למרפאות הדיאטניות, לעיתים כבר בגיל 4-5. הורים מודאגים רבים, בעיקר אמהות, מבקשים דיאטה ש"תתקן" את משקלו של הילד, ורצוי במהירות.
אך חשוב לדעת שילדים מפתחים הרגלי אכילה בהתאם לאלה שנהוגים בביתם, ופעמים רבות מודל החיקוי שלהם הוא ההורים. לכן כאשר ילד שמן מגיע לטיפול, צריך לברר תחילה מהם הרגלי האכילה של הוריו, איזה סוגי מזונות יש בבית, האם היצע הממתקים והחטיפים בבית הוא גדול, כמה פעמים בשבוע אוכלים מחוץ לבית, ועוד.
ממחקרים שנערכו בעולם במהלך עשר השנים האחרונות עולה שילד שהוריו אינם מודעים להרגלי האכילה שלו ושאינו זוכה מהם לתשומת לב או תמיכה – סיכוייו גדולים פי כמה להפוך לשמן. הורים שלא נותנים לילד תמיכה, אולי בלי שיהיו מודעים לכך, הם כאלה שזוללים חמישה בורקסים בארוחה, אבל מונעים מהילד שלהם לאכול אפילו אחד "כי זה משמין", או יושבים מול הטלוויזיה ומפצחים גרעינים לנגד עיניו של הילד ש"נמצא בדיאטה". לעיתים ההורים לא רוצים לצמצם את מבחר הממתקים בבית, בטענה ששאר הילדים "יסבלו" בגלל האח השמן.
אפשר להבין מדוע ילד כזה מרגיש בודד במערכה, כאשר כולם אוכלים מה שהם רוצים, אבל לו יש אוכל מיוחד שכולל מעדנים עם 0% שומן ולחם קל. קשה לדרוש מילד כזה לשמור על דיאטה ולהתאפק לנוכח הפיתויים שנמצאים בבית, זו עלולה להיות משימה בלתי אפשרית עבורו. אפשר גם להבין ילד שלא מוכן לעשות פעילות גופנית. כאשר אין בביתו מודעות לספורט והוריו בעצמם אינם עוסקים בכך.
כדאי לזכור שהמפתח הוא בראש ובראשונה דוגמה אישית של ההורים והרגלי אכילה נכונים של כל בני המשפחה. הרגלי אכילה מתפתחים ומשתרשים בגיל צעיר, וחשוב שהם יהיו בריאים – זה יבטיח שלילדים יהיה קל יותר לשמור בהמשך חייהם על משקל תקין ולקיים אורח חיים בריא.
כאשר יש בבית ילד שמן, כל אחד מבני המשפחה צריך לקבל על עצמו תפקיד שקשור בשינוי הרגלי האכילה ובמעבר לאורח חיים בריא יותר מבחינה תזונתית. ההורים צריכים לחשוב על הרגלים בריאים יותר כבר בשלב של הקניות בסופר, ואחד מתפקידיהם הוא לצמצם את מגוון הממתקים בבית. האחים צריכים להצטרף לשינוי, ובמקום להכריז שכולם סובלים כי אין ממתקים, אפשר להגיד ש"כל הבית עובר לאכילה בריאה", כי הרי ממתקים אינם מומלצים, לא רק לשמנים.
גם הילד עצמו מקבל תפקידים, אבל הוא לא מקבל תפריט כתוב שעליו לאכול לפיו, אלא צריך להתחיל לשים לב לצורת האכילה שלו, לזמני הארוחות, לכמויות ולתחושות הרעב והשובע.
זהו תהליך ארוך של למידה והתבוננות, ולכן גם הירידה במשקל צריכה להיות איטית והדרגתית. הילד לא חייב לרדת במשקל, אלא רק לגבוה ולהישאר באותו משקל, עד שהעודף ייעלם.
הורים לא יוכלו ללמד את הילדים תזונה נכונה רק בדרך תיאורטית. עליהם ליישם את השינוי לגבי כל המשפחה – מבוגרים וצעירים, שמנים ורזים – תוך דגש על הצד הבריאותי, ולא על המראה החיצוני. הם צריכים להוות דוגמה אישית ולהראות לילד שהם תומכים בו ועובדים ביחד אתו.
ילדים והורים שמגיעים לדיאטנית ילדים צריכים להבין שכאן לא עושים דיאטה, אלא לומדים מה לא היה נכון בהרגלי האכילה ואיך אפשר לגרום לכל המשפחה לשנות אותם ולהתחיל בחינוך למזון בריא.
ולסיום, מחקר שנערך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בפאלו בניו יורק מצא שהדרך האפקטיבית ביותר להרזיה אצל ילדים להורים שמנים היתה כשהילד ואחד ההורים עברו את התהליך ביחד, כלומר עשו דיאטה בצוותא. הילדים האלה שמרו על משקלם החדש ביתר הצלחה מאשר ילדים שרזו לבד.

הכותבת היא דיאטנית קלינית מעמותת 'עתיד'