לשכת סעד באקדמיה?

מהו תפקיד האקדמיה? אם שואלים פוליטיקאים ונציגי אגודות סטודנטים (שפעם אולי יהיו פוליטיקאים), מתקבל הרושם שתפקיד האקדמיה לסגור פערים חברתיים, לקלוט עולים, לסייע לחיילים משוחררים או לתרום להבנה בין יהודים וערבים. כך אנו שומעים על העדפה מתקנת לתלמידים טעוני טיפוח בלימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב, על מתן נקודות זכות אקדמיות למתנדבים למען הקהילה באוניברסיטת חיפה, ועל תוכניות של המועצה להשכלה גבוהה לעודד סטודנטים ערבים בכל רחבי הארץ.

גם אם המטרות ראויות, פרויקטים מסוג זה מעידים על אובדן דרך של מערכת ההשכלה הגבוהה, אשר הופכת ללשכת סעד וזונחת את שני תפקידיה המרכזיים: לייצר ידע, שאולי - לא תמיד, לא בהכרח אבל לפעמים - יהיו לו גם היבטים יישומיים, ולהכשיר את דור העתיד של החוקרים והאקדמאים - בלי פשרות וללא הנחות - כדי שנוכל לסמוך על הרופאים, המדענים, הכלכלנים, המתרגמים, המרפאים בעיסוק, הווטרינרים וכך הלאה, לכשנזדקק לשירותיהם.

כשאני נזכר בימי כסטודנט - זה לא היה מזמן כל-כך, רק לפני עשור - אני נזכר בתקופה בה האקדמיה הישראלית עוד לקחה ברצינות את תפקידיה האמיתיים. אני זוכר סטודנטים שנאלצו לעזוב את הלימודים מפני שנכשלו בבחינות; מרצים שהיו מודאגים ממצב המחקר, ולא ממידת הפופולריות שלהם בקרב הסטודנטים (שלא קבעה דבר); ועדות משמעת שהעיפו על ימין ועל שמאל תלמידים שהעתיקו.

בשנים האחרונות ישנה עליה מסחררת וחסרת היגיון בממוצע הציונים של הסטודנטים, כאשר מעמדה של ישראל בחזית המחקר העולמית דווקא הולך ודועך. ברוב המוסדות ישנה צמיחה מרשימה בשיעור המסיימים את הלימודים בהצלחה, וירידה דרסטית בכמות המקרים המובאים לוועדת משמעת. אבל המודעות שמציעות עבודות למכירה ותיזות להשכרה, אשר מציפות את קירות הקמפוסים, מעוררות ספק ביחס לאותנטיות של העבודות אותן הסטודנטים מגישים, ובכל הנוגע למאמץ (או חוסר המאמץ) הנדרש מהם כדי להצליח בלימודים.

התפתחויות אלו קורות, למרבה האירוניה ובלי כוונת מכוון, דווקא בעידודה של המועצה להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות מתקצבת המועצה את המוסדות - אוניברסיטאות ומכללות כאחד - לפי מספר הסטודנטים הלומדים בהם. אך התיקצוב - וכאן מגיע העוקץ - ניתן רק כאשר הסטודנט מסיים את לימודיו בהצלחה. במלים אחרות, סטודנט שפורש מהלימודים (מרצונו) או מופרש (עקב הישגים ירודים) גורם לחור בתקציב.

וכך הסטודנטים, שיכולים לעבור ממוסד למוסד מבלי שייגרם להם נזק כספי או אקדמי (אך תוך שהם פוגעים אנושות בתקציב המוסד אותו עזבו), הפכו לשליטי הקמפוס. רצונותיהם של הפחות טובים מביניהם בחיים קלים, ציונים גבוהים, אפס מחקר, הרבה ספורט, מסיבות מגניבות וכמה שיותר סבבה היו לגורם משמעותי בקביעת סגל המרצים. אחוז גבוה של המרצים כיום הם מורים במשרה חלקית ללא קביעות, נטולי פריטנציות, שתרומתם העיקרית - בשקט התעשייתי שהם מייצרים, בציונים הגבוהים שהם מחלקים לכל דורש ובשכרם הנמוך.

הפתרון? ראשית דבר, האוניברסיטאות והמכללות צריכות לקבל תקציב עבור סטודנטים שלומדים, ולא עבור כאלה שמסיימים את הלימודים עם תואר, זאת על מנת שהצלחה בלימודים תיקבע על סמך קריטריונים אקדמיים - ולא שיקולים תקציביים. שנית, תקציב ההשכלה הגבוהה צריך לגדול, אבל גם הקריטריונים לחלוקתו בין המוסדות צריכים להשתנות. במצב הקיים, קשה לחוקרים במכללות הסובלות מתת תיקצוב, בהשוואה לאוניברסיטאות, להצטיין במחקר. קשה גם לסטודנטים, אשר נדרשים לשלם כמעט אלף שקלים בכל חודש כשכר לימוד, להתפנות ללימודים תובעניים.

תקציב ההשכלה הגבוהה צריך להיות מחולק על בסיס מצוינות אקדמית אינדיווידואלית וללא אפליה מוסדית. לצד ביטחון סוציאלי, שיובטח על-ידי מתן קביעות לכל הסגל האקדמי וביטול שכר הלימוד, יש להבטיח שחוקרים מדרג ב' וסטודנטים מדרג ג' לא יישארו במערכת, ולעודד הישגים מדעיים ולימודיים ייחודיים על-ידי מתן מלגות ובונוסים לסטודנטים מוכשרים ולחוקרים מצטיינים. את בעיותיה החברתיות של מדינת ישראל זה לא יפתור (ולא ברור מדוע מצפים שדווקא האוניברסיטאות והמכללות יחליפו את לשכת הסעד), אבל זה יוכל אולי לעצור את בריחת המוחות לחו"ל, ולהבטיח שגם בדורות הבאים תישאר במדינת ישראל קצת אינטליגנציה. 

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל