שמים, בקשו רחמים

לפני שבועיים-שלושה, ולשתי דקות בלבד, נשביתי בקסמו של חבר כנסת מן הקואליציה והעליתי בפניו רעיון שיש בו כדי להועיל בימים קשים אלה להסברה הישראלית בחו"ל. הצעתי לו להעביר את ההצעה לדרגים בכירים בממשלה. ואיפה אני בסיפור הזה? שאל הח"כ הנכבד, ובמילים אחרות: מה ייצא לי מזה? לך, אולי, לא הרבה, אבל למדינה, ניסיתי כוחי שוב. המדינה, חייך אותו ח"כ וציטט את הלואי ההוא, המדינה זה אני.
לנגד עינינו קורסות ומתפוררות באחרונה כל המערכות השלטוניות-פוליטיות: המפלגות כבר אינן מפלגות, הכנסת לא כנסת, והממשלה? אין מה לכתוב עליה הביתה. אנחנו על גבול האנרכיה. אף פעם לא היינו משהו-משהו בסדרי שלטון, אבל עתה אנו ניצבים על סף תהום ועושים צעד אחד קדימה.
החיים המפלגתיים מתו ואינם. פעם עוד היו "ועדה מדינית", ויכוחים אידיאולוגיים מרים, מלחמה אמיתית על דעות ורעיונות. עכשיו אין כלום. לא בליכוד ולא במפלגת העבודה אין מי שמוכן לטבול את אצבעו בוויכוח מדיני על דרך. בליכוד מת והובא למנוחת עולמים הוויכוח על חלום ארץ-ישראל השלמה. במפלגת העבודה נקטף בדמי ימיו חלום השלום והמדינה הסוציאל-דמוקרטית. ישיבות המרכז בשתי המפלגות הגדולות (גדולות?) דומות יותר ויותר לאווירת השוק במשחקי כדורגל אלימים במיוחד. אין דין ואין דיון ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה.
הכנסת, אומרים אפילו חבריה הנלהבים, אינה אלא צל של מה שהייתה בעבר. היום משמש דוכן הנואמים ל"הזדמנות צילום" – חמש שניות על המסך וזהו זה. אפשר ללכת הביתה. בכנסת הגיעה ההפרטה לשיאה. כל חבר כנסת, בוודאי כל סיעה, דואגים רק לסקטור שלהם. התחרות היא בסגנון "תפוס כפי יכולתך" והזוכים הם אלה שקרעו יותר מהאחרים את הצורה לקופה של המדינה. בעבר הגיעו ראשי ממשלה ושרים לכנסת ולוועדותיה מתוך יראה וכבוד – למסור הודעה, לתת דין-וחשבון. היום הם בזים לכנסת, לועגים לה ועושים טובה גדולה כשהם מבזבזים את זמנם על חבורת מלוקקי האגו האלה. בעבר היו חברי כנסת שנחשבו יותר משרים. היום, מי מכיר? מי יודע? כשם שהם באים למשכן כך הם הולכים הביתה, בלי להשאיר שום רושם.
והממשלה? גם לפרס ולשמיר היתה בשנות ה – 80' ממשלת אחדות – כבולה ומשותקת בתחום המדיני, אבל כזאת שניהלה ביד רמה את העניינים בתחומי החברה והכלכלה (בעיקר, תודות לפרס, וכמובן גם ליצחק מודעי המנוח). הכלכלה הישראלית שטבעה במי מדמנה (אינפלציה של 24.3% לחודש, גירעון של 4 מיליארד דולר במאזן התשלומים, התמוטטות מניות הבנקים) יצאה משחכה לאור גדול.
הממשלה הגדולה ביותר בתולדות ישראל נראית ונשמעת היום כאוסף עסקנים בכירים שמחכים. למה הם מחכים? לנס בטחוני, מדיני, כלכלי. לאותו נעלם שכולם מבינים שיגיע ויהפוך את הלילה ליום. אותה "מכה" גדולה שמהמר לא מפסיק לחלום עליה ליד שולחן הרולטה. משהו חייב לקרות. הרי אי אפשר להמשיך ככה. בינתיים נתפלל לרחמי שמים. כדברי ביאליק: "שמים, בקשו רחמים עלי. אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב, ואני לא מצאתיו, התפללו אתם עלי".