בלילה אצל אורנה

והיתה בקיבוץ חולדה גננת אחת, או מחנכת של כיתה א,' אקרא לה אורנה, מורה שכירה כבת שלושים וחמש שהתגוררה אצלנו בחדר אחרון באחד הביתנים הישנים. בכל יום חמישי היתה נוסעת אל בעלה ושבה לעבודתה בחולדה השכם מדי יום ראשון. פעם אחת הזמינה אותי וכן שתיים מבנות כיתתי לבוא אל חדרה בערב, לשוחח על שירי 'כוכבים בחוץ' ולהאזין עימה לקונצ'רטו לכינור ולתזמורת מאת מנדלסון ולשמינייה מאת שוברט. הפטפון עמד על שרפרף נצרים קלוע בפינת חדרה, שהיו בו גם מיטה ושולחן ושני כיסאות ופינג'אן חשמלי וארון בגדים מחופה וילון פרחוני ותרמיל של פגז בתפקיד אגרטל, שהצמיח זר קוצים בצבע סגול.
על קירות חדרה תלתה אורנה שתי רפרודוקציות מציורי גוגן, נשים טהיטיות דשנות ומנומנמות, עירומות למחצה, וגם כמה רישומי עיפרון שהיא עצמה רשמה ובמו ידיה התקינה להם מסגרות. אולי בהשפעת ציורי גוגן רשמה אף אורנה דמויות נשים עירומות, מלאות גוף, בתנוחות של רביצה או של הסבה. כל הנשים האלה, נשות גוגן ונשות אורנה, נראו רוויות ורפויות כמו לאחר העונג, ועם זאת נדמה היה, על-פי תנוחותיהן המרווחות, כי הן נכונות להוסיף ולהרעיף תענוגות על מי שעדיין לא רווה.
על אצטבת הספרים למראשות מיטתה של אורנה מצאתי את ספרון 'המרובעים' מאת עומר ח'יאם, ואת 'הדבר' מאת קאמי, ולידם ניצבו פר גינט והמינגוויי וקפקא, וכן שירי אלתרמן ורחל ושלונסקי ולאה גולדברג וחיים גורי ונתן יונתן וזרובבל גלעד וסיפורי יזהר ו'דרך גבר' מאת יגאל מוסינזון ו'שירים בבוקר בבוקר' מאת אמיר גלבע ו'ארץ הצהרים' מאת ע' הלל וגם 'עלי אורח' ו'מתת אוהב' מאת רבינדרנת טגור (וכעבור שבועות אחדים קניתי לאורנה, בפרוטות דמי-הכיס שלי, את 'גחליליות', שעל עמוד השער שלו רשמתי לה הקדשה נפשית ובה הופיעה גם המלה "נפעם").
אורנה היתה אשה ירוקת-עיניים, דקת-צוואר, ולה קול מלודי-מלטף וכפות-ידיים קטנות ואצבעות עדינות, אך שדיה היו מלאים וחזקים וירכיה היו חסונות. על-פי-רוב היו פניה רציניים ומתונים אבל ארשת זו היתה משתנה בבת אחת כאשר חייכה: היה לה חיוך מצודד, חיוך פוחז כמעט, דומה לקריצת-עין קלה, כמו יורדת לסוף דעתך ורואה שם כל סוד וסולחת. בתי-שחייה היו מגולחים אך גילוחם לא היה שווה, כאילו הצלילה אחד מהם בעפרון-הרישום שלה. כשעמדה, היתה אורנה מניחה כמעט תמיד את רוב משקלה על רגלה השמאלית, ובכך היתה מקמרת בלי משים את ירכה הימנית. היא אהבה לחוות דעות על אודות האמנות וההשראה ומצאה בי מאזין מסור

***

כעבור ימים אחדים אזרתי אומץ, הצטיידתי בכרך שירי 'עלי 'עשב' מאת וולט ויטמן בתרגום הלקין (שעליו סיפרתי לאורנה בערב הראשון), ושוב באתי ודפקתי על דלת חדרה בערב, והפעם - לבדי. כעשר שנים לפני כן הייתי רץ כך לרחוב צפניה, אל ביתה של מורה-זלדה. אורנה היתה לבושה בשמלה ארוכה מכופתרת מלפנים בשורת כפתורים גדולים. השמלה היתה בצבע קרם, אך אור החשמל, בעיבודו של אהיל-הרפיה הכתום, שיווה לה גוון אדמדם. כאשר עמדה אורנה ביני לבין המנורה התרמזו מתאר ירכיה וקווי תחתוניה מבעד לארג השמלה. על הפטפון שלה הניחה הפעם את 'פר גינט' מאת גריג. היא ישבה לידי על המיטה המחופה מרבד מזרחי וביארה לי מהם הרגשות שכל אחד מקטעי היצירה מבטא. אני, מצדי, קראתי לה מתוך 'עלי עשב' והפלגתי בהשערה בדבר השפעת וולט ויטמן על שיריו של ע' הלל. אורנה קלפה לי מנדרינות והשקתה אותי מים קרים מתוך כד-חרס מחופה מלמלה והניחה את כף ידה על ברכי, לסמן לי שאחדל לרגע לדבר, וקראה לי שיר קודר שכתב אורי צבי גרינברג, אבל לא מתוך כרך 'רחובות הנהר' שאבי אהב לדקלם ממנו בסערה כי אם מתוך ספרון שלא הכרתי ולו שם מוזר 'אנקראון על קטב העצבון'. אחר-כך ביקשה ממני שאספר לה קצת על עצמי, ואני לא ידעתי מה ודיברתי שם המון דיבורים מבולבלים על רעיון היופי, עד שאורנה חזרה והניחה את כף ידה על עורפי ואמרה די, בוא נהיה קצת בשקט? בעשר וחצי קמתי ונפרדתי ויצאתי לשוטט תחת אור הכוכבים בין המחסנים והלולים, מאושר כולי מפני שאורנה הזמינה אותי לבוא שוב, באחד הערבים, מחרתיים, ואפילו מחר.
כעבור שבוע-שבועיים כבר הסתובבה שמועה בקיבוץ וכבר היו שקראו לי 'העגל החדש של אורנה'. היו לה אצלנו כמה מחזרים, או בני-שיח, אך איש מהם לא היה רק בקושי בן שש-עשרה, ואיש מהם לא ידע לדקלם על-פה, כמוני, משירי 'שמחת עניים' ו'ברק בבוקר'. פעם או פעמיים עמד אחד המחזרים שלה והמתין בחושך בין האקליפטוסים לפני הביתן: חיכה שאצא .מחדרה. ואני, בצביטת קנאה, התעכבתי בצל הגדר החיה והספקתי לראותו נכנס אל החדר שבו זה עתה בישלה לי אורנה קפה סמיך בפינג'אן וקראה לי "לא רגיל", ואף נתנה לי לעשן עימה סיגריה למרות שעדיין הייתי רק נער דברן מכיתה י"א. כרבע שעה עמדתי שם, צל בין צללים, עד שהם כיבו את האור.

***

פעם אחת, באותו סתיו, באתי בשמונה בערב לחדרה של אורנה ולא מצאתיה, אבל מפני שאור מנורתה גלש החוצה, כתום עמום מבעד לווילונות הסגורים, ומפני שהדלת לא היתה נעולה, נכנסתי ורבצתי על המחצלת לחכות לה. שעה ארוכה חיכיתי, עד שהתמעטו קולות האנשים והנשים מן המרפסות ובמקומם גברו קולות הלילה, בכי התן ונביחת כלבים וגעיית פרות מרחוק וצקצוק ממטרות ומקהלות צפרדעים וצרצרים. שני פרפרי לילה התחבטו בין המנורה לבין האהיל הכתום-אדמדם. הקוצים שבאגרטל-הפגז הפילו מין צל מרוסק על פני המרצפות והמחצלת. נשות גוגן שעל הקירות, ורישומי-העירום שירטטה אורנה בעפרונה, עוררו בי פתאום מין ניחוש עמום איך נראה גופה בלי בגדים במקלחת ואיך כאן על המיטה הזאת בלילות אחרי לכתי, לא לבדה, אולי עם יואב, או עם מנדי, אף-על-פי שיש לה אי שם בעל קצין בצבא הקבע.
בלי לקום ממרבצי על המחצלת הפשלתי לרגע את הווילון שחיפה על ארון בגדיה וראיתי לבנים וצבעוניים וכתונת לילה אחת מניילון, כמעט שקופה, בצבע האפרסק. עודני שוכב על גבי על המחצלת גיששו אצבעותי לגעת לה באפרסק הזה וידי השנייה היתה מוכרחה לגשת אל גבעת מכנסי ועיני נעצמו וידעתי שחייב להפסיק ממש חייב להפסיק אבל לא מיד רק עוד קצת. לבסוף, ממש על הסף, הפסקתי ובלי לסלק את אצבעותי מן האפרסק ואת כף ידי מן הגבעה פקחתי את עיני וראיתי שאורנה נכנסה בלי שהרגשתי בה והיא עומדת יחפה ומביטה בי מקצה המחצלת, רוב משקל-גופה נוטה אל רגלה השמאלית ומפני כן היה מותנה הימני מוגבה קצת וידה האחת נחה לה על המותן הזה ובידה האחרת ליטפה קלות את כתפה מתחת לשערותיה הפתוחות. כך עמדה והסתכלה בי וחיוכה החמים הפרחחי נפרש על שפתיה ועיניה הירוקות צחקו אלי כאומרות, אני יודעת, אני יודעת שאתה בטח היית נורא רוצה עכשיו למות על המקום, ויודעת שאתה היית פחות מבוהל לו עמד כאן עכשיו במקומי רוצח שמכוון אליך תת-מקלע, ויודעת שבגללי אתה אומלל עכשיו עד קרקעית האומללות, אבל למה להיות אומלל? תסתכל עלי, הלוא אני ממש לא נבהלת ממה שראיתי כשנכנסתי לחדר ואתה, די כבר להיות אומלל.
מרוב אימה וייאוש עצמתי עיניים והעמדתי פני ישן, שאולי כך אורנה תאמין לי שכלום לא היה, ואם היה הרי רק מתוך חלום ואם מתוך חלום הרי יוצא שאני אומנם אשם ומתועב, אך הרבה פחות מתועב מאשר לו עשיתי את זה בהקיץ.

***

אורנה אמרה" אני הפרעתי לך. ולא צחקה כשאמרה זאת כי אם הוסיפה ואמרה סליחה, אני מצטערת, ופתאום, ובמין עליצות, החוותה במותניה תנועת מחול מסובכת ואמרה שלא, שבעצם היא לא ממש מצטערת, דווקא נעים היה לה להביט בי, כי הפנים שלי ברגעים ההם נראו כמו בכאב ובהארה גם יחד. ויותר לא אמרה כלום כי אם החלה להתיר את כפתוריה, מן הכפתור העליון ועד המותניים, ועמדה מולי שאביט בה ואמשיך. אבל איך יכולתי. עצמתי בכוח עיניים ואחר-כך מיצמצתי ואחר-כך הצצתי בה וחיוכה השמח הפציר בי לא לפחד, מה יש, והחזה שלה, החזק, גם הוא כמו הפציר בי, ואחר-כך ירדה על ברכיה על המחצלת לימיני ולקחה והרחיקה את כף ידי מגבעת מכנסי והניחה במקומה את כף ידה ואחר-כך פתחה והתירה ושיחררה ושובל של ניצוצות חדים כמו גשם סמיך של מטאוריטים חלף לכל אורך גופי ושוב עצמתי עיניים, אבל לא לפני שראיתי שהיא מפשילה וגוהרת ואחר-כך באה עלי ורכנה ולקחה והדריכה את שתי ידי, כאן וכאן, ושפתיה נגעו לי במצחי ונגעו לי בעיני העצומות ואחר-כך לקחה בידה והשקיעה אותי את כולי ובן-רגע התגלגלו לי בעומק הגוף כמה רעמים רכים ותיכף אחריהם בא ברק פולח ובגלל הקירות הדקים היה על אורנה לחסום בחוזקה את פי וכשחשבה שדי והגביהה את אצבעותיה כדי לתת לי לנשום שוב היתה מוכרחה למהר ולחתום בכוח את שפתי כי לא היה די לי עדיין. ועוד אחר-כך הצטחקה וליטפה כמו לילד ושוב נשקה לי על מצחי ועטפה את ראשי בשערותיה ואני בדמעות בעיני התחלתי להחזיר לה נשיקות תודה מבוישות על פניה על שערותיה ועל גב כף ידה ורציתי לדבר משהו אבל היא לא נתנה ושוב כיסתה בידה את פי עד שוויתרתי על הדיבור.
כעבור שעה-שעתיים העירה אותי וגופי ביקש ממנה עוד ואני נמלאתי בושה וחרפה, אבל היא לא חסכה כי אם לחשה לי כמו מחייכת בוא קח, ולחשה תראו איזה פרא קטן, ורגליה היו שזופות בחום-זהוב ועל ירכיה היתה לה פלומת זהב דקיקה שכמעט לא רואים, ואחרי ששוב החניקה בכפה את מזרקת-הצעקות שלי היא הקימה אותי ועזרה לי לרכוס את בגדי ומזגה לי מים קרים מכד-החרס שלה המחופה בפיסת מלמלה לבנה, וליטפה את ראשי ואימצה אל חזה ונשקה לי עוד אחת אחרונה דווקא על קצה אפי ושלחה אותי אל קרירות הדממה הסמיכה של שלוש לפנות בוקר בליל סתיו. אבל כשבאתי אליה למחרת לבקש ממנה סליחה, או לפלל להישנות הנס, אמרה: תראו, הוא חיוור לי כמו גיר מה קרה לך בוא תשתה כוס מים. והושיבה אותי בכיסא ואמרה בערך כך, תראה, שום אסון לא קרה אבל מעכשיו אני רוצה שהכול יהיה כמו שהיה עד לפני אתמול, בסדר?
קשה היה לי לקיים את רצונה, וודאי אף אורנה הרגישה בזה, וכך האפירו ערבי קריאת השירה שלנו לצלילי שוברט וגריג ובראהמס מעל הפטפון, וכעבור עוד פעם או פעמיים נפסקו, ורק חיוכה היה נח על פני מרחוק כשחלפנו זה על פני זו, והיה זה חיוך שופע עליצות גאווה וחיבה: לא כנדבנית המאירה פניה אל המוטב שלה כי אם כמו ציירת המביטה בציור שציירה, ואף שבינתיים כבר פנתה לציורים אחרים עדיין היא מרוצה ממעשה ידיה ועדיין היא גאה להיזכר ושמחה לשוב לראותו מרחוק.

***

ומאז טוב לי בין נשים. כמו לסבא שלי אלכסנדר. ואף כי ברבות השנים למדתי לדעת קצת ולעיתים היתה גם כווייה, הרי עדיין - כמו בערב ההוא בחדרה של אורנה - עדיין נדמה לי תמיד שבידי אשה מצויים כל מפתחות החמדה. הביטוי 'העניקה לו מחסדיה' נראה לי נכון וקולע יותר מביטויים אחרים. חסדי נשים מעוררים בי, מלבד תשוקה והתפעלות, גם גל של הכרת טובה ילדותית עם רצון להשתחוות לה: קטונתי מהיות ראוי לכל הנפלאות האלה. הלוא גם על אגל יחיד הייתי מודה לך בתימהון ובפליאת-לב, ומה גם על הים ומלואו. ותמיד כעני בפתח: הלוא אשה תמיד היא גדולה ורחבה ממני ורק בידה הבחירה, להרעיף או לא להרעיף.
ואולי גם קנאה עמומה במיניות האשה, שהיא עשירה עדינה ומורכבת הרבה יותר, כיתרון הכינור על התוף. או מתוך איזה הד-זיכרון ראשוני של התחלת ימי חיי: שד לעומת סכין. הלוא מיד כשבאתי לעולם ציפתה לי בפתח אשה שאני זה עתה גרמתי לה כאב חזק, והיא גמלה לי חסד-רוך, טובה תחת רעה, והגישה לי שד. המין הגברי, לעומת זאת, ארב לי ממש בכניסה עם סכין-המוהל בידו.

***

אורנה היתה אשה כבת שלושים וחמש, יותר מאשר כפליים משנותי בלילה ההוא. וכמו מפזרת נהר שלם של ארגוון וכרמיל ותכלת ושלל פנינים לפני חזיר קטן שלא ידע מה יעשה בהם ורק חטף ובלע בלי ללעוס וכמעט שנחנק מרוב שפע. כעבור כמה חודשים עזבה את עבודתה בקיבוץ. לא ידעתי לאן הלכה. כעבור שנים נודע לי שהתגרשה ונישאה מחדש, ובמשך זמן מה היה לה טור קבוע באחד משבועוני הנשים. והנה לפני כשנתיים, באמריקה, לאחר הרצאה ולפני מסיבת קבלת-פנים, מתוך מעגל צפוף של שואלים ומתווכחים זרחה אלי אורנה פתאום, ירוקת-עיניים, נוהרת ורק במעט מבוגרת משהיתה בימי נעורי, בשמלת כפתורים בהירה, עיניה אורו אלי בחיוכה היודע-כל-סוד, חיוך-הפיתוי-הניחום-והחמלה שלה, חיוך הלילה ההוא, ואני כהלום-קסם חתכתי באמצע המשפט, פילסתי לי דרך אליה, הדפתי את העומדים בדרכי, דחפתי הצידה גם את הזקנה הבוהה שאורנה גלגלה לפניה בכיסא גלגלים, ותפסתי וחיבקתי אותה ואמרתי פעמיים את שמה ואף נשקתי לה בחום על שפתיה. היא ניתקה ממני בתנועה רכה, ובלי לחדול מלהרעיף עלי את חיוך חסדיה שגרם לי להאדים פנים כמו נער, הצביעה על כיסא הגלגלים ואמרה באנגלית: זאת אורנה. אני רק הבת. לצערי, אמא שלי כבר לא מדברת. וכבר גם לא כל כך מכירה.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"סיפור על אהבה וחושך" רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר