צדדים שונאי סיכון

באחת השבתות פרצה שריפה במבנה שבבעלות חברת ברנוביץ. חברת הביטוח מנורה, מבטחת המבנה מפני סיכוני אש, שילמה לברנוביץ תגמולי ביטוח. במקביל חקרה מנורה את השריפה ואף הגיעה למסקנות. אחת מהן הייתה כי דיירת במבנה בשם מאגמה, היא האחראית לשריפה. עוד גילתה מנורה, כי חברת הביטוח הפניקס ביטחה את מאגמה מפני סיכוני אש.
מנורה מיהרה להגיש תביעת תחלוף (מה שפעם נקרא תביעת שיבוב, או סוברוגציה) נגד מאגמה ונגד הפניקס. מעיני מנורה לא נעלם, כי מכוח הסכם השכירות שנחתם בין ברנוביץ לבין מאגמה אין היא רשאית כלל להגיש תביעת שיבוב נגד מאגמה והפניקס, מאחר שבהסכם זה נקבע מפורשות כי מאגמה תרכוש פוליסה שתבטח את תכולת המושכר ותכלול ויתור על תחלוף כנגד ברנוביץ. במקביל גם ברנוביץ התחייבה לרכוש פוליסה שתבטח את מבנה המושכר ותכלול ויתור על תחלוף כנגד מאגמה.
מנורה גם עיינה בפוליסה שלה ומצאה כי הפוליסה אכן מיישמת את ההתחייבות בהסכם השכירות. נאמר בה מפורשות כי "הוראות סעיף התחלוף לא תחולנה אם מקרה הביטוח נגרם בידי... שוכרי/חוכרי שטחים מאת המבוטח...". בהערת שוליים יאמר כי גם בפוליסת הפניקס נמצא סעיף הקובע כי "המבטח מוותר בזה על זכות התחלוף כנגד...כל צד...שהמבוטח ויתר בכתב על זכות תביעה כלפיו ".
הדברים הם כה ברורים. כל אחד מהצדדים מבטח את הסיכונים של הנכסים שבבעלותו ושניהם דואגים שלא יהיו תביעות הדדיות לא ביניהם ולא מצד מבטחיהם. על מה אם כן התעקשה מנורה והטריחה את מערכת בתי המשפט עד בית המשפט העליון? אולי משום שגישתו של בית המשפט העליון היא שאין בנמצא טקסט משפטי ברור על פניו.
הנשיא אהרון ברק פותח את סדרת ספריו עבי הכרס "הפרשנות במשפט", במילים "…הטקסט המשפטי אינו מדבר "כשלעצמו". הוא ניצב לפני הקורא רק לאחר שפורש על ידו במודע או שלא במודע".
בסוגייה זו, מסבירה השופטת מרים נאור, קיימים שני עקרונות כלליים: הראשון קובע שהרשלן חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם באשמתו. השני קובע כי העובדה שהניזוק קיבל תגמולי ביטוח ממבטחו, איננה משחררת, בדרך כלל, את המזיק מהצורך לשאת בתוצאות עוולתו. במקרה שכזה, מבטחו של הניזוק נכנס לנעלי מבוטחו (באמצעות זכות התחלוף), והוא זכאי לתבוע את המזיק.
אולם לשני עקרונות אלה קיים לעיתים חריג. בלשון השופטת "במקום שהמבוטח אינו יכול לתבוע את המזיק על פי הסכם ביניהם, גם המבטח אינו יכול לתבוע אותו.
החריג לדבריה של שלילת זכות התחלוף יכול להימצא בחוק ולעיתים גם בהסכם. דוגמא לשלילת זכות התחלוף מכוח הדין, מופיעה כמובן בסעיף 62(ד) לחוק הביטוח. כשמקרה הביטוח נגרם בידי אדם שמבוטח סביר לא היה מבקש ממנו פיצוי או שיפוי מחמת קרבה משפחתית או יחסי עובד-מעביד, אין זכות תחלוף.
זכות התחלוף עשויה להישלל גם בהסכם שבין שוכר ומשכיר, קבלן ראשי וקבלני משנה, מוכר וקונה ועוד. השופטת מדגישה, כי על המבוטח ליידע את המבטח כאשר הוא שולל ממנו את זכות התחלוף. אם לא יעשה כן הוא מסתכן בטענה בעניין העלמת עובדות. שלילת זכות התחלוף, מגדילה את סיכונו של המבטח, משום שלא יהיה לו על מי לחזור בקרות מקרה הביטוח. לכך יש, מן הסתם, השפעה על הפרמיה.
לדעת השופטת, יש לעודד שלילת זכויות תחלוף. שלילה כזו מונעת ביטוח כפל, תשלומי פרמיות כפולות והתדיינויות משפטיות מורכבות עם עלות כספית רבה. בהפעלת נכס רב משתמשים כגון בניין, מבנה משרדים ומבנים תעשייתיים נהוג לחלק את חובות הביטוח בין המשכיר לשוכרים. המשכיר מבטח את המבנה כולו ומערכותיו המרכזיות, והשוכרים השונים מבטחים, כל אחד בנפרד, את תכולת המושכר שברשותם.
על רקע כל אלה, לדעת השופטת נאור, הסכם השכירות, פוליסת מנורה ופוליסת הפניקס יוצרים יחד הסדר שלם והרמוני. בהסכם השכירות גילו הצדדים דעתם כי הם שונאי סיכון. הם ביקשו ליצור הסדר כולל לפיו מועברים הסיכונים מן הצדדים אל כתפי חברות ביטוח תוך חלוקת הסיכונים ביניהם.
לאור כל אלה והתנהלות הדיונים מתקשה השופטת שלא להתרשם מכך שהתביעה לא הייתה אלא בגדר ניסיון לחזור אל המזיק, למרות העדר זכות לכך במערכת החוזית שבין הצדדים. השופטים אהרון ברק והמשנה לנשיא שלמה לוין הצטרפו לדעתה של השופטת נאור.