פצועה אנוש מהדולפינריום חזרה לתפקד

עשרה חודשים אחרי הפיגוע בדולפינריום, שבו נפצעה אנושות, ולאחר שהרופאים הודיעו להוריה כי אין תקווה לחייה, חוזרת אלונה שפורטוב, בת 15, לחיים.
אחרי תהליך שיקום איטי ב"בית לוינשטיין" היא למדה ללכת ולדבר מחדש. בבית החולים, שבו היא שוהה רוב השבוע, היא עושה עבודות יד מדויקות ויפות. בחופשות היא אוהבת לטייל על חוף הים. "הבאתי לפה צמח עם חיתולים, ועכשיו יש לי ילדה", אומרת אמה, אירנה.
כשכל חברותיה הולכות לבית הספר ויוצאות לבלות, אלונה עובדת עוד ועוד כדי להחזיר לעצמה יכולות תיפקוד בסיסיות. אבל רוחה לא נשברת. "אני רוצה הכל מהחיים", היא אומרת, והחיוך שלה, שחושף שיניים חסרות ולסת שבורה - שרוסקה בכדור מתכת - מסמל את הניצחון שלה על המחבל שגרם לאסונה.
מסלול חייה של אלונה נקטע באחת באותו לילה נורא שבו הלכה לרקוד בדיסקוטק "דולפי" בתל אביב. מחבל פוצץ את עצמו בין הצעירים שעמדו בפתח הדיסקוטק, וגרם לטרגדיה איומה. אלונה היתה הפצועה הקשה ביותר ששרדה את הפיגוע. חברתה הטובה, שעימה יצאה לבלות במקום, נהרגה לידה.
אלונה הובהלה למרכז הרפואי תל אביב ("איכילוב") כפצועה אנונימית במצב אנוש. בבית החולים גילו הרופאים כי איבדה חלק גדול מהמוח שלה, בצד השמאלי של הגולגולת, מהדף הפיצוץ.
ביום שבו אירע הפיגוע היו הוריה של אלונה במסעדה וחגגו יום הולדת של קרוב משפחה. הם חיפשו אותה בשטח הפיגוע, אחר כך ב"איכילוב", ואז אמרו להם לנסוע למכון הפתולוגי באבו כביר. כשהגיעו לשם מצאו את הטלפון של אלונה, והיו בטוחים שהרע מכל אירע. "חיכינו עד ארבע בבוקר, ואז אחותי צלצלה ואמרה שאלונה מנותחת ב"איכילוב", משחזרת אירנה.

התנדנדה בין חיים למוות

עד שמונה בבוקר המתינו הוריה של אלונה מחוץ לחדר הניתוח. כשהוצאה משם, חסרת הכרה, הם לא זיהו את בתם. "חיפשנו ילדה בלונדינית יפהפיה עם עיניים כחולות, כמו שהכרנו אותה", מספרת אירנה. "אבל כשהיא הגיעה לבית החולים היא כבר היתה בלי שיער, והעיניים שלה היו עצומות. לא העליתי בדעתי שהיא נפצעה כל כך קשה".
אלונה אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ללא הכרה. במשך חודש ימים היו חייה תלויים על בלימה, והרופאים הכינו את הוריה לגרוע מכל. פצועה נוספת מהפיגוע, ששכבה במיטה לידה, נפטרה ימים ספורים לאחר מכן.
איש צוות שטיפל באלונה מספר: "לא נתנו לה שום סיכוי לחיות. חלק גדול מהמוח שלה נהרס בפיגוע, ולא ניתן היה להעריך אילו יכולות אבדו עימו. אמרנו להורים שגם אם היא תישאר בחיים, לא יישאר ממנה הרבה".
"הרבה אנשים התפללו בשבילה", מספרת האם. "כל הרחוב שלנו ברמת גן הכיר אותה. היא אהבה לעזור לכולם. אם היא היתה רואה איש או אשה מבוגרים הולכים עם סלים כבדים, היא מיד עזרה להם. היא היתה כמו שמש בשבילם. ילדה עם לב פתוח".
במהלך אשפוזה הידרדר מצבה של אלונה שוב ושוב. זמן קצר לאחר פציעתה היא נדבקה בדלקת קרום המוח, וחומה עלה ל-42 מעלות. כדי להציל את חייה ציננו אותה הרופאים בעזרת שקיות קרח ומאווררים גדולים שכוונו אליה.
"במשך כל הזמן הזה דיברנו אליה כאילו שהיא ערה", מספרת האם, "החזקנו לה את היד ואמרנו 'אלונה, את חייבת לצאת מזה'. אחרי כמה שבועות, אחד החברים שלה היה אצלה ואנחנו יצאנו לרגע מהחדר. פתאום הוא יצא מהחדר בוכה, ואמר שהיא תפסה את היד שלו. רצנו כולנו לחדר, וראינו שהיא מתחילה לחזור אלינו. בהתחלה היא הזיזה רק את יד ורגל שמאל. אחר כך היא פקחה את העיניים. ביום שהוציאו לה את הצינורות ששמו לה בגב בגללה המחלה - ידעתי שהיא חזרה אלינו".
אחרי שהתעוררה, סיפרו לה הוריה מה קרה, ושחברתה הטובה ביותר מאז כיתה ה', קתרין קסטניאדה, נהרגה. "הרבה זמן היא סירבה להבין מה קרה" אומרת אירנה. "כל הזמן היא ניסתה לחשוב שקתרין חזרה לגור עם אבא שלה, בארה"ב. לפני חודש היינו איתה בדולפינריום, ובעלי הקריא לה את השמות מהמציבה לזכר ההרוגים בפיגוע. כשהוא הגיע לשם של קתרין, היא הורידה את הראש וביקשה ללכת הביתה".
בסוף אוגוסט, חודשיים אחרי שנפצעה, הועברה אלונה ל"בית לוינשטיין", בית החולים השיקומי של "שירותי בריאות כללית". "אלונה הגיעה אלינו על אלונקה, משותקת כולה, ללא יכולת דיבור", מספר מנהל בית החולים, פרופ' יעקב הרט. "התחזית הרפואית לגביה היתה גרועה מאוד. היתה התלבטות גדולה אם היא בכלל מתאימה לעבור תהליך של שיקום. אבל האלטרנטיבה היתה להעביר אותה למוסד סיעודי. החלטנו להילחם עליה".
"כשהגענו לבית לוינשטיין אלונה היתה מלאה בצינורות", מספרת אירנה. "היה לה צינור לנוזלים, צינור לאוכל ואפילו צינור לנשימה. מרכזי הדיבור והתנועה שלה ספגו פגיעה קשה. היא לא שמעה, לא שלטה בצרכיה, והרופאים הזהירו אותנו שהיא לא תלך אף פעם. אבל אני לא הפסקתי להגיד לה שהיא צריכה לחזור להיות כמו פעם, כמו שהילדה שהיתה".
עד היום עברה אלונה 15 ניתוחים מורכבים. כיום היא עיוורת בעין שמאל, ויד ימין שלה משותקת. בחודשים הבאים היא צפויה לעבור ניתוחים רבים נוספים, שבמהלכם תורכב לה, בין השאר, פרוטזה שתכסה על החלק החסר בגולגולת כדי להגן על מוחה. כמו כן היא תעבור ניתוחים פלסטיים שישפרו את מצב הלסת.

סדרת טיפולים

בשבעת החודשים האחרונים היא עברה סדרת טיפולים מתישים: פיזיותרפיה, שנועדה להחזיר לה את כושר התנועה; טיפולים קוגנטיביים, שנועדו לסייע לה לדבר ולהחזיר לה את יכולות החשיבה שאבדו לה; וטיפולים פסיכולוגיים, שנועדו לסייע לה להתמודד עם המצב הקשה.
לאט לאט חזרו אליה חלק מהיכולות שאיבדה בפיגוע: היא למדה ללכת בעזרת הליכון וגם לדבר, בעברית וברוסית. בבית החולים הצמידו לאלונה מורה שתלמד אותה בין השאר את יסודות הקריאה והכתיבה. "במתמטיקה היא יותר טובה, אבל קשה לה עדיין עם השפה", אומרת אירנה. פרופ' הרט, שכבר ראה פגיעות קשות ביותר במהלך עבודתו, צופה שמצבה ישתפר בעתיד עוד יותר.
אבל בינתיים ההתמודדות היומיומית קשה ומתישה. "כבר שלושה ימים אני מרגישה לא טוב", מספרת אלונה, ומסמנת בידיה את המספר שלוש. "כואב לי הראש, כואב הכל". בין שיעור התעמלות לאימון פיזיותרפיה אלונה מודיעה שהיא רעבה. "אי אפשר לאכול עכשיו", אומרת אמה. "תיכף את צריכה להתאמן". "רק דבר אחד", היא מתחננת. "אני רעבה. רק בננה".
אחרי האימון היא מורידה את הסוודר. "חם לי", היא צוחקת. פסיעותיה עם ההליכון איטיות, מדודות. את רגלה הימנית, שנפגעה, עוטף גבס מיוחד שמסייע לה לעמוד. היא מטיילת בשבילי בית החולים, ונעצרת: "די, אין לי כוח". על הקיר במלונית הסמוכה לבית החולים, שם מתגוררים הוריה וסבתה השוהים לידה בכל שעות היממה, תלויות שלוש תמונות שלה בימים מאושרים יותר. נערה יפהפייה, מלאת חיים. "היא רצתה להיות דוגמנית", אומרת האם. "כל כך אהבה שמצלמים אותה. כמה ימים לפני הפיגוע הלכנו איתה לים וצילמנו אותה בווידיאו עושה פוזות של דוגמנית למצלמה".
ליד התמונות מונחות עבודות שהכינה בבית החולים: פרפר צבעוני מפאייטים וקומקום מחימר. כל עבודה כזו עלתה לה במאמץ רב, ומוצגת לראווה על ידי הוריה הגאים. "כשהיא מרגישה טוב - גם אני מרגישה טוב. כשהיא במצב רוח רע, גם אני מרגישה ככה. אנחנו מאושרים עם כל מילה חדשה שהיא אומרת, ממש כמו תינוקת", אומרת אירנה. "אני יודעת שהיא לא תחזור להיות כמו קודם, כי חלק גדול מהמוח שלה חסר. אבל למרות זאת, אני חולמת שהיא תמשיך ללמוד, שתרכוש מקצוע ותתחתן, ותביא לנו נכדים. ושיהיו לה בחיים רק מזל ושמחה".