אפילוג - ובכן, חזרת.

סוף סוף, לאחר חודש מורט עצבים, לאחר חששות שאולי יאריכו לך את הצו, התייצבת בביתך והחיים חזרו למסלולם. שלי ושלך.
שוב פעם אני יכולה לצלצל אלייך ולהשיג אותך מתי שרק מתחשק לי.
שוב פעם אני יכולה לספר לך שטויות בטלפון ואין פחד שהבטרייה תיגמר. שוב פעם אנחנו יכולים לדבר שיחות ארוכות כקצרות.
אתה כאן, ובנתיים לא הולך לשום מקום אחר.
אין לך מושג כמה אני מאושרת, שאני יכולה לראות אותך מתי שאני רוצה.
סתם ללכת איתך לשתות קפה, או לרבוץ בבית מול הטלוויזיה בנחת, כשידינו שלובות.
לא צריך יותר לדמיין את פרצופך הכל כך יפה, ולדמיין את ריחך בלילות, כי אתה כאן אמיתי חי ונושם.
כפי שהבטחתי, חיבקתי אותך כל הלילה, בטן לגב, רגל לרגל, מגע מקסימלי בכל אברנו.
חזרת ופחדיי התבדו.
חזרת עליז מתמיד, חייכן, אופטימי ונורמלי לחלוטין. הסתכלת
על כל המילואים האלו, כמשהו שצריך לעשות, ורצוי על הצד הטוב ביותר, והפקת מהם את הטוב שהצלחת להפיק.
ילד שלי, היום יותר מתמיד, אני מבינה איזה חלק חשוב אתה תופס מחיי. כמה אתה משמעותי גם בדברים שנראים הכי פחות משמעותיים.
רציתי רק להגיד לך עוד פעם, שאני אוהבת אותך. מאוד מאוד.
ולהגיד לך תודה רבה, ששמרת עליי ועל המדינה הקטנה שלנו, אתה וחברייך.
שלך,
מורן