הענק ממארוסי / הנרי מילר

"אנחנו אומרים בטעות שהיוונים האנישו את האלים. נהפוך הוא. האלים האנישו את היוונים" (הנרי מילר)

"הענק ממארוסי", שיוצא בימים אלה בהוצאת "כרמל" ותורגם על ידי עודד פלד, הוא תיעוד מסעו של הנרי מילר (1891-1980) ביוון ב-1939, לשם הגיע בעקבות הזמנתו של ידידו, הסופר האנגלי לורנס דארל, שהתגורר אז באי קורפו. תיעוד המסע ראה אור לראשונה ב-1941, וכולו שיר אהבה ליוון, נופיה, אנשיה, ועברה. להלן קטע מתוך הספר.
...זללתי את ארוחת הבוקר השמנונית של מיסטר ג'ון והלכתי בדרך שלאורך גדת הנמל בכיוון המכללה. המכללה, כמו רוב הדברים החשובים בספטסאי, נתרמה לקהילה על-ידי איל הסיגריות. עמדתי בכניסה, מתפעל מן הבניינים, ושעה שפניתי ללכת ראיתי את קטסימבליס מתקרב תוך נפנוף נמרץ במקל ההליכה שלו. ידיד שלו נגרר אחריו – קיריוס אפסילון, כך אקרא לו, לשם זהירות.
התברר לי שקיריוס אפסילון היה גולה פוליטי; הוא הועבר לספטסאי מאיזשהו אי אחר בגלל בריאותו הרופפת. חיבבתי את קיריוס אפסילון מיד, מן הרגע שבו לחצנו ידיים. הוא דיבר צרפתית, היות שלא ידע כלל אנגלית, אך במבטא גרמני. הוא היה כל-כולו יווני, אך התחנך בגרמניה. מה שאהבתי אצלו היה מזגו הנלהב, העליז, גילוי הלב שלו, אהבתו העזה לפרחים ולמטפיזיקה. הוא ליווה אותנו לחדרו בבית נטוש גדול, אותו בית עצמו שבו נורתה בובולינה המפורסמת. שעה ששוחחנו הוא הוציא גיגית פח ומילא אותה במים חמים לרחצה שלו. על מדף ליד מיטתו היה לו אוסף ספרים. העפתי מבט בשמות הספרים, שהיו בחמש או שש שפות. היו שם 'הקומדיה האלוהית', 'פאוסט', 'טום ג'ונס', כמה ספרים של אריסטו, 'נחש הנוצות', ה'דיאלוגים' של אפלטון, שניים או שלושה כרכים מכתבי שייקספיר, וכו'. תפריט עשיר ביותר למצור ממושך.
"אז אתה יודע קצת אנגלית?" אמרתי. הו כן, הוא למד אנגלית בגרמניה, אבל לא היה יכול לדבר בה היטב. "הייתי רוצה לקרוא את וולט ויטמן יום אחד", הוסיף במהירות. הוא ישב בגיגית, סיבן וקרצף את גופו במרץ. "זה כדי לשמור על המורל", אמר, אף שאיש מאתנו לא העיר דבר בנוגע לרחצה. "צריך לשמור על הרגלים קבועים", המשיך, "אחרת אתה מתמוטט. אני הולך הרבה, כדי שאצליח להירדם בלילה. הלילות ארוכים, אתם יודעים, כשאתה לא חופשי".
"הוא איש נהדר", אמר קטסימבליס שעה שעשינו את דרכנו חזרה לבית המלון. "הנשים משוגעות עליו. יש לו תיאוריה מעניינת בעניין האהבה... פתה אותו לדבר אתך על זה מתישהו".
תוך כדי שיחה על אהבה עלה שמה של בובולינה. "איך זה שאנחנו לא שומעים יותר על בובולינה?" שאלתי. "היא עושה רושם של ז'אן ד'ארק שנייה".
"הה", הוא נחר בבוז ועצר פתאום במקומו, "מה אתה יודע על ז'אן ד'ארק? ידוע לך משהו על חיי האהבה שלה?" הוא התעלם מתשובתי כדי להמשיך בעניין בובולינה. הוא סיפר לי סיפור בלתי רגיל ואין לי ספק שהוא אמיתי ברובו. "למה לא תכתוב בעצמך את הסיפור הזה?" שאלתי אותו חד וחלק. הוא העמיד פנים שאיננו סופר, שתפקידו לגלות אנשים ולהציג אותם לפני העולם. "אבל אף פעם לא פגשתי אדם שיודע לספר סיפור כמוך", התעקשתי. "למה לא תנסה לספר את הסיפורים שלך בקול רם – לתת למישהו לרשום אותם בדיוק כפי שאתה מספר אותם לי? לא תוכל לעשות את זה, לפחות?"
"כדי לספר סיפור טוב", אמר, "צריך להיות לך מאזין טוב. אני לא יכול לספר סיפור למכונה אוטומטית שתרשום אותו בקצרנות. חוץ מזה, הסיפורים הכי טובים הם אלה שאתה לא רוצה לשמר. אם יש לך כוונות נסתרות כלשהן, הסיפור נהרס. הוא חייב להיות שי טהור... עליך לפזר אותו ברוח... אני לא סופר", הוסיף, "אני איש שפועל מתוך דחפים פתאומיים. אני אוהב לשמוע את עצמי מדבר. אני מדבר יותר מדי – זה חיסרון". ואז הוסיף במהורהר: "לשם מה להיות סופר, סופר יווני? אף אחד לא קורא יוונית. אם לאדם יש אלף קוראים כאן, הוא בר-מזל. היוונים המשכילים לא קוראים את הסופרים שלהם; הם מעדיפים לקרוא ספרים גרמניים, אנגליים, צרפתיים. לסופר אין סיכוי ביוון".
"אבל יהיה אפשר לתרגם את הכתבים שלך לשפות אחרות", הצעתי.
"אין שפה שתוכל להעביר את הניחוח והטעם והיופי של היוונית המודרנית", השיב. "הצרפתית מסורבלת, לא גמישה, משועבדת ללוגיקה, דקדקנית מדי; האנגלית שטוחה מדי, פרוזאית מדי, עניינית מדי... אתם לא יודעים ליצור פעלים באנגלית". הוא המשיך כך, מנופף בכעס במקל ההליכה שלו. הוא החל לדקלם את אחד השירים של ספריאדס, ביוונית. "שומע את זה? הצליל של זה לבדו הוא נפלא, לא? מה תוכל להשמיע לי באנגלית שישתווה לזה ביופי הטהור של התהודה?" ופתאום החל לדקלם פסוק מהתנ"ך. "טוב, זה קצת מתקרב לזה", אמר. "אבל לא משתמשים בשפה הזאת יותר – זו שפה מתה עכשיו. לשפה אין היום ערך. כולכם מסורסים, הפכתם לאנשי עסקים, למהנדסים, לטכנאים. זה נשמע כמו מטבעות עשויות עץ שצונחות לתוך תעלת ביוב. לנו יש שפה... אנחנו עדיין יוצרים אותה. זו שפה שנועדה למשוררים, לא לחנוונים. תקשיב לזה – " והוא פצח בדקלום של שיר אחר, ביוונית. "זה שיר של סָקֵליאנוֹס. אני מתאר לעצמי שאפילו לא שמעת אף פעם את השם, מה? וגם לא שמעת מעולם על יאנופּוּלוס, נכון? יאנופולוס היה גדול מוולט ויטמן שלכם ומכל המשוררים האמריקנים גם יחד. הוא היה מטורף, כן, כמו כל היוונים הדגולים. הוא התאהב בארצו-שלו – זה משונה, מה? כן, הוא נעשה מסוחרר כל כך מהשפה היוונית, מהפילוסופיה היוונית, מן השמים היווניים, מן ההרים היווניים, מהים היווני, מהאיים היווניים, אפילו מהירקות היווניים, עד שהתאבד. אספר לך איך התאבד בפעם אחרת – זה סיפור אחר. יש לכם סופרים שהיו מוכנים להתאבד מפני שהיו מלאי אהבה מדי? האם יש סופרים צרפתים או סופרים גרמנים או סופרים אנגלים שמרגישים כך ביחס לארצם, לגזע שלהם, לאדמתם? מי הם?
"אקרא לך כמה שירים של יאנופולוס כשנחזור לאתונה. אקרא לך את הדברים שהוא אומר על הסלעים – רק על הסלעים, לא יותר מזה. לא תבין מהו סלע עד שתשמע מה יאנופולוס כתב. הוא מדבר על סלעים לאורך עמודים על גבי עמודים; באלוהים, כשהוא לא מוצא שום סלע לדבר עליו בהתלהבות, הוא ממציא סלעים. אנשים אומרים שהוא היה משוגע, יאנופולוס. הוא לא היה משוגע – הוא היה מטורף. יש הבדל. קולו היה חזק מדי עבור גופו: הוא כילה אותו. הוא היה כמו איקרוס – השמש המסה את כנפיו. הוא התרומם גבוה מדי. הוא היה עיט. השפנים האלה שאנחנו קוראים להם מבקרים לא מסוגלים להבין איש כמו יאנופולוס. הוא לא ידע גבולות. הוא דיבר בהתלהבות על הדברים הלא נכונים, כך הם אומרים. לא היה לו Le sens de mesure, כמו שהצרפתים אומרים. הנה לכם – מידה. איזו מילה קטנה ומרושעת! הם מסתכלים על הפרתנון והמידות נראות להם הרמוניות כל כך. כל זה הבל הבלים. המידות האנושיות שהיוונים היללו היו על-אנושיות. הן לא היו מידות צרפתיות. הן היו אלוהיות, מפני שהיווני האמיתי הוא אל, לא יצור זהיר, דקדקן, מחושב, עם נשמה של מהנדס..."

מתוך "הענק ממארוסי, מאת הנרי מילר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, הוצאת כרמל, 223 עמ'