סורקים באפלה: למה זה טוב?

בעוד 30-40 שנה, כאשר צאצאינו יפתחו את אלבום המשפחה, הם יראו תמונות לא "נכונות" בעליל, כפי שתמונות משנות ה-50 וה-60 נראות לנו היום. גם על פילם נגטיבי או שקופית הצבעים משתנים עם הזמן, כפי שכל צפייה בסרט ישן בערוץ "הצגה שניה" תוכיח. רק קבצים בינאריים של תמונות סרוקות יכולים להחזיק מעמד ולהתגונן מול שיני האנטרופיה, המפלצת הפיזיקלית שזוללת מידע ומייצרת כאוס מתוקף החוק השני של עריצות התרמודינמיקה. הכימיה של תהליכים פוטוגרפיים ושל זיכרונות ביולוגיים, היא חסרת אונים מול אויבת הסדר.
הצורך במנגנון דיגיטציה של זיכרונות ויזואליים (ולא רק ויזואליים), הוא אפילו בהול יותר כאשר לוקחים בחשבון את המהירות ההולכת וגדלה בה אנו משליכים לפח טכנולוגיות קודמות ואת המכשירים שאיפשרו אותן. כל מי שניסה להדפיס תמונה נוסטלגית מפילם שחור-לבן כבר גילה כי התהליך אינו זמין בכל "צלמנייה" שכונתית. צריך לשלוח את הפילם למעבדה מתמחה, לחכות מספר ימים ולשלם לא מעט תמורת השירות. כל מערך הפיתוח וההדפסה של תמונות פוטוגרפיות מכוון היום לטיפול בפילם 35 מ"מ ותמונות בגודל בינוני (9x13 או 10x15 ס"מ בדרך כלל). מכונות אוטומטיות עושות את העבודה מהר ובזול - וכל חריגה מהסטנדרט דורשת הרבה זמן והרבה כסף. במרבית חנויות הצילום אין כלל "חדר חושך" כימי, בו אפשר לטפל ביוצאים מהכלל. בעוד 20-30 שנה מצב דומה יאפיין את כל האקולוגיה ההולכת ונעלמת של פילם ונייר צילום כימי. כדי להדפיס תמונות חדשות מפילם ישן תזדקק לשירותי מעבדה מיוחדים, יקרים ונדירים. וגם אז לא בטוח כי ההדפסות החדשות תהיינה נאמנות למקור.

רק שאלה של כסף

כפי שתיארנו בסקירת המצלמות בגיליון קודם, היום אין כבר מחסומי איכות בפני מי שבוחר באופציה הספרתית. זו רק שאלה של כסף - וגם זו הולכת ונפתרת בקצב מהיר. אומנם המצלמות האנלוגיות תמשכנה לשרת את בעליהן בנאמנות שנים רבות גם אחרי שבצד המכירות רוב השוק יעבור לאחיותיהן הספרתיות, כפי שקרה במעבר מתקליטים אנלוגיים ל-CD, אבל זמינות השירותים הפוטוגרפיים תלך ותדעך לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21. מחקרי שוק מעודכנים מראים כי מבחינת ערכים כספיים כבר היום שוק המצלמות הספרתיות גדול יותר מהאנלוגיות. רק במספר יחידות הנמכרות יש עדיין יתרון של 3:1 לטובת האנלוגיות, משום שהן זולות יותר בממוצע (רובן זולות מאוד גם במונחים מוחלטים). מי שלא רוצה לגלות בעתיד כי הזיכרונות הויזואליים שלו, מראי-המקום להיסטוריה אישית או משפחתית, אינם ניתנים לשחזור נאמן למקור צריך כבר היום לחשוב על הסבה למדיום ספרתי. במלים אחרות, לסרוק ולצרוב.

למה קשה להסביר את ההיגיון של אלבומים דיגיטליים?

כאשר תפתחו את אלבומי התמונות ותבחנו את התמונות המודפסות בעין בקורתית תגלו כי הן, בדרך כלל, לא ממש חדות. הטישטוש אינו תוצאה של דמעות נוסטלגיה אלא אמת פשוטה: רוב האנשים (לא מקצוענים או חובבים רציניים), מצלמים תמונות "רכות", במיוחד אם הם משתמשים במצלמות "כוון ולחץ" זולות. זה לא נורא ולא צריך בשל כך להקטין את המוטיבציה לשמר את התמונות לדורות - ל"רכות" הלא מקצועית יש אפילו ערך סנטימנטלי מסוים - אבל זה אומר כי אין צורך באבחנה גבוהה כדי לסרוק את התמונה ואפשר לדחוס את התוצאה בלי לאבד פרטים חשובים מהמקור. רוב התמונות בגודל עד 10x15 ס"מ יכולת להשתמר במלוא איכותן תחת סריקה באבחנת 300dpi ודחיסה בפורמט JPEG לקובץ שגודלו בערך 1 מגהבייט. מאחר ואלבום תמונות ממוצע מכיל בין 150 ל-300 תמונות, 2 עד 4 אלבומים כאלה יכנסו ל-CD-R אחד, 15 עד 30 אלבומים ל-DVD-R יחיד. הגיוני, לא?
כמובן יש חובבים שמצלמים ממש טוב ואת התמונות שלהם הם רוצים לשמור בקובץ TIFF ובאבחנה מרבית. אלה ישתמשו בסורק פילם איכותי, למשל Nikon Super Coolscan 4000ED, עם אבחנת סריקה של 4000 נקודות לאינטש ואבחנת עומק צבע של 48 סיביות לפיקסל. סריקה כזאת יוצרת קובץ בגודל 13 מגהבייט בערך ורק 55 תמונות תמצאנה מקום על CD-R אחד. עדיין, מחיר המדיה הוא רק סנט אחד לתמונה ומאה תקליטורים נכנסים למגרה לא-גדולה במיוחד. על DVD-R אפשר לצרוב 360 תמונות, יותר ממה שנכנס לאלבום סטנדרטי, וגם זה עולה פחות ממחיר אלבום לתמונות נייר. ומי שרוצה להחזיק את האלבומים "On-Line", זמינים כל רגע להקרנה או להדפסה, יכול לשמור על דיסק 120 גיגהבייט אחד כמעט 10,000 תמונות באיכות מקצועית, או יותר 100,000 תמונות באיכות חובבנית טובה. זה יותר ממה שרובינו צובר במהלך חיים ארוכים - והמחיר עדיין פחות ממחיר האלבומים. אז למה קשה כל כך להבין את הכדאיות של סריקה וצריבה?

סלחנות למדיום שעומד לצאת לפנסיה

נכון, פשוט יותר ונוח יותר לדפדף באלבום נייר, גם אם התמונות בו מכוסות בדף פלסטי מכוער, שאמור להגן עליהן. גם אם האלבום מסורבל וכבד, קשה לסידור ועריכה, תופס מקום בארון ותופס אבק בחמסינים, אנו מקבלים את החסרונות בהבנה - כפי שאנו אוהבים גם את הזיכרונות של חוויות לא מושלמות ותמונות שיצאו "מפוספסות". מעטים חושבים שמחשב מחברת, למשל, יכול להיות (גם) אלבום אלקטרוני מרהיב, למרות שהוא יציג את התמונות הספרתיות על צג גדול פי 4 מהדפסת נייר רגילה וישמיע ברקע את ההערות שיש לנו להגיד בקשר לזמן ולמקום בו צולמה התמונה. למה? יש כנראה שורש מאוד שמרני לכל הריטואלים של העלאת זיכרונות ושיחזור אירועים נוסטלגיים. בכל מקרה, הנוסטלגיה לא תעצור את התרבות הדיגיטלית, שתרגיל אותנו לוותר על השורשים האלה תוך זמן קצר. במיוחד, אם התחזיות המקובלות לגבי שיפור האבחנה והורדת המחירים המתמשכת של אמצעי הצגה ספרתיים (צגים שטוחים, מקרנים, מחשבי-לוח וכדומה), תתממשנה - אין סיבה שלא.
אחרי ששכנעתי אתכם (כך אני מקווה), כי כדאי להכין עותק ספרתי של אלבום התמונות המשפחתי, נשאלת השאלה איזה סורק יעשה את העבודה? עבור צלם מקצועי או חובב רציני אין תחליף לסורק פילם אמיתי, כמו ה-Coolscan הנזכר לעיל. סורקים דומים מיוצרים על ידי קודאק, קנון, מינולטה ואחרים, אך הסוחרים מספרים לנו כי ניקון מחזיקה נתח שוק של יותר מ-50 אחוז וכנראה שהקונים יודעים למה. הם מקצועיים, לא? הסוד של סורק פילם טוב הוא בהתאמה כרומטית מושלמת בין מקור האור לפרופיל הרגישות של ה-CCD ולתכונות המסננים שמבצעים "הפרדת צבעים", כלומר פרוק האור הלבן לרכיביו - אדום, ירוק, כחול (RGB). אבחנה אולטרה-גבוהה אינה נדרשת אלא להגדלות לא רגילות. האבחנה של 4000dpi בסורק פילם מספיקה למעשה כדי לראות את הגרעיניות של האמולסיה על הפילם עצמו וכל הגדלה שלה רק תוסיף פרטים שמוטב ויעלמו בהדפסה. בסורק נייר שולחני אין כלל צורך באבחנה חדה כל כך.

כתבה זו הנה כתבה ראשונה בסדרת סקירת שוק הסורקים בישראל ובעולם. בכתבות הבאות נסקור את המרכיבים החשובים בסורק, נסביר על השיקולים בבחירת הסורק המתאים לצרכיכם ועוד.