גבר הולך לשידור

במקום שבו יותר מקומות נסגרים מאשר נפתחים, והטעם המקומי משתנה כל חמש דקות, תכנית רדיו שממשיכה לנשום משך 23 שנים היא בגדר נס רפואי. כך בדיוק אפשר להגדיר את "עוד לא שבת" תכנית הרדיו השבועית בהנחייתו של שלמה ארצי בגלי צה"ל, שחוזרת (ביום שישי הקרוב) אחרי שלושה חודשים של פגרה לעונה ה-23. בסיס התכנית, המשודרת בכל יום שישי בין השעות 13:10-15:00, הוא טקסטים של ארצי, שמביאים זווית אישית על אירועי היום לצד שירים וקטעים מוזיקליים בעריכתו של יורם רותם הוותיק. רגע לפני שהמיקרופון נפתח והטכנאי תופס את מקומו מהצד השני, שלמה ארצי מתפנה לשיחה קצרה.

- 23 שנים זה יותר מהגיל הממוצע של רוב הכתבים בגלי צה"ל. מה ב"עוד לא שבת" מצליח לרתק את המאזינים מדי שבוע?

ארצי: "אני חושב שהתכנית יודעת את הגודל האמיתי שלה ומעולם לא התיימרה להיות משהו שהיא לא. גם במלחמת לבנון, תמיד ידעתי איפה אני מדבר, למי אני מדבר ועל מה אני מדבר. אני מדבר לוקאלית ותמיד ניסיתי לדבר בגובה מסוים. זה נגע ללב של אנשים. העיקרון של התכנית הוא לכבד את המאזין, לדבר אליו וליצור שיחה אינטימית עם דיבור אישי, כמו בשיחה הזו".

- מי הקהל שלך?

"אני משער שהקהל השתנה במהלך השנים. תראי, אני מופיע 33 שנים ולא בהכרח כל מי שהתחיל איתי את הדרך שרד אותי".

- התכנית נוגעת באקטואליה, אבל יותר ברמה הפילוסופית מאשר ברמה החדשותית. איך מתכוננים לתכנית?

"אני לא קורא עיתונים גדול, אבל הייתי בחופש כמה חודשים והייתי ממש לא מחודד. לא איכפת לי לא לדעת כשאני לא עובד, אבל כשאני משדר, אני אוסף פרקים מהחיים שלי, כותרות עיתונים, שלטים שראיתי והדליקו אצלי משהו, לא הכל קשור למציאות היומיומית. חלק זה הזיה פרטית שלי, סוג של עירנות".

- יש בתכנית דברים שאתה מנפה או אומר לעצמך "בזה אני לא מתעסק"?

"אין בתכנית רשעות, אני לא מרושע ולא לועג לאנשים. פעם, כשהייתי צעיר יותר, הייתי בטח מגדיר את זה כתכנית מאוד אנושית. זה סוג העבודה שלי בכלל, לא רק בהנחיית התכנית; זה גם מה שאני עושה במקומות אחרים".

- אחרי 23 שנים לא נמאס?

"התכנית הזו היתה תמיד נחבאת אל הכלים, לא פרנסה ולא מרכז העשייה או העניין שלי, לכן זה כל-כך נחמד. חוץ מזה, אני לא שומע את התכנית, היא לא בשבילי. אם תרצי, זה הכל ממני והלאה. כלומר, ברגע שסיימתי אותה היא גמורה. זה נכון גם למופעים בקיסריה. אני סוגר את הדלת אחריי ואי אפשר להאמין איזה בנאדם שונה אני".

- זו בכל זאת תכנית מאוד אישית שבה אתה מדבר על תחושות, על המצב וכדומה. אתה חושש שאמירות מסוימות עלולות לסבך אותך?

"אני חושב שכשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר נועז, אבל גם היום אין לי בעיה להגיד ציצים ותחת. בסופו של דבר אתה יכול לומר הכל, תלוי איך אתה אומר את זה. יש אמירות פרובוקטיביות שאין בהן כלום. אני תמיד חשבתי שיש טעם לומר את הדברים אם יש טעם לומר אותם".

- כלומר, אפשר לחשוב אבל אולי לא צריך לומר?

"בתקופת מלחמת לבנון היה 'פוליטיקלי קורקט' צבאי. אני ועוד תשעה אנשים הואשמנו באנטי מיליטריזם. אני הייתי האיש החיצוני היחיד שלא היה חייל צה"ל. הועמדנו לדין אצל רפול. מה אני אגיד, עם הזמן לומדים לדבר באנדרסטייטמנט. אני מודע לכך שבדור הזה אומרים הכל. אני מדור אחר".

- בראיונות, נניח אצל יצפאן, אתה נסגר וממעט לדבר באופן יחסי. ברדיו, לעומת זאת, אתה מאוד נינוח וחם.

"יצפאן בשבילי זו לא תכנית שיחה, זו במה שבה הוא מוציא את הכשרון שלו. אני ממעט לבוא לטלוויזיה, לא יודע למה. ברדיו אני מרגיש שאני בשליטה"

- זאת אומרת שאין סיכוי שבעוד כמה שנים נראה אותך מגיש תכנית טלוויזיה?

"אני לא אעשה טלוויזיה כזו. זה לא בחיים שלי".