לבזבז את יהלומי הכתר

לא די לה בהכתבת תנאי שוק שנותנים לה יתרונות לגודל, היא גם נאלצת ל"בזבז" את יהלומי הכתב על שווקים בהם אפשר להסתפק בזכוכיות נוצצות, משום שהקונים לא מוכנים לשלם יותר תמורת יהלומים אמיתיים. דוגמה מובהקת לכך היא טכנולוגית Hyper-Threading, שנחשפה לפני שנה כחלק מהבידול של Xeon מהפנטיום. מדובר בטכנולוגיה המאפשרת להריץ סימולטנית שני נימי ביצוע דרך מעבד יחיד, כאילו מדובר בשני מעבדים נפרדים פיזית המנוהלים ביחד על ידי מערכת Multi-Threading קלאסית. בטכנולוגית Hyper-Threading (בקיצור HT) בונים על השבב את משאבי העיבוד של CPU אחד (שכוללים מספר מנועים; לחישובי שלמים, נקודה צפה, MMX, SSE, כתובות ועוד) אבל מערכי ניהול העבודה של שני מעבדים. שני המערכים מסנכרנים את העבודה ביניהם, כך שכאשר נוצר מצב בו שני נימים יכולים להשתמש בו-זמנית בחלקים שונים ממשאבי העיבוד, שניהם יקודמו במקביל. מצב כזה קיים ברבע עד שליש מהזמן ולכן קיים הפוטנציאל להפיק מהשבב בין 25 ל-35 אחוז יותר עבודה משבב המצויד במנגנון ניהול יחיד לניב יחיד.
אין צורך להיכנס לפירוט טכנולוגי מעמיק כדי להבין שהתכונה הזאת יכולה לבוא לכלל ביטוי רק ביישומים הניתנים להפרדה לנימים. מרבית היישומים האלה, נכון להיום, מיועדים לשרתים - למשל ניהול טרנסאקציות במסדי נתונים - ולכן אתם לא רואים מחשבים אישיים המצוידים בשני מעבדים. יש תחנות עבודה מקצועיות שכן נעזרות בשני מעבדים עבור יישומי גומחה של הנדסה, אנימציה, עיבוד מדיה ספרתית וכדומה, אך אלה לא תופסות אפילו פרומיל אחד מהשוק העולמי של תואמי Wintel. אז למה צריכה אינטל להכליל את טכנולוגית Hyper-Threading במעבד החדש, פנטיום-4 3.06 גיגהרץ? הטיעון הרשמי הוא, שהחומרה חייבת להקדים את התוכנה ובלי מעבדי HT בשטח לא יהיו יישומי HT לשולחן העבודה. הטענה הזאת מתבססת על ניסיון היסטורי, שמראה כי מפתחי תוכנות מחכים לראות פלטפורמות חומרה מתאימות לפני שהם מתחילים להשקיע ביישומים שלא מסוגלים לרוץ על הפלטפורמות הישנות. יש בזה מידה מסוימת של צדק - לדוגמה ראו מה קורה לאיטניום - אבל לא בטוח שהניסיון הזה רלוונטי גם כאן.

אפקט הזימזומילה

מה שבטוח רלוונטי הוא אפקט ה-Buzz Word. אחרי שהתרגלנו לעליה דו-חודשית במהירות השעון, במדרגות של 166-200 מגהרץ כל אחת, יש צורך ביותר מעוד מדרגה כדי שיכתבו, ידברו ויתלהבו מפנטיום-4 חדש. עם הוספת התואר HT למעבד אינטל מקווה לעורר עניין גדול יותר מהפיהוקים שקידמו את פני ההכרזות על מעבדי 2.4, 2.6 ו-2.8 גיגהרץ. גם הטענה, שהוספת התכונה לא משפיעה כמעט על עלויות היצור (גידול שולי של השבב בזמן שקווי היצור ממילא פועלים מתחת לכושרם באמת לא מעלה ולא מוריד), היא מטעה. אינטל משלמת הרבה באובדן הכנסות, משום שהקטנת הבידול בין פנטיום-4 ל-Xeon מקטינה את האפשרות לדרוש עבור האחרון פי 5 עד פי 10 יותר. אינטל צריכה להגדיל את המטמון של Xeon שוב ושוב, להוסיף מטמון רמה שלישית ולמצוא סיבות נוספות להצדיק את פער המחיר. טכנולוגית HT עשתה זאת יפה מאוד במשך 2002 ועכשיו אינטל החליטה להקריב את היתרון המסחרי בשוק השרתים על מזבח החייאת שוק המחשבים השולחניים.
בינתיים AMD נלחצת לקיר ולא מקבלת הזדמנות הוגנת להראות שארכיטקטורת אתלון נותנת יותר תפוקה לכל מגהרץ מארכיטקטורת פנטיום-4. זו, כידוע, הסיבה מדוע AMD מתעקשת לסמן את המעבדים שלה לא לפי מהירות השעון בפועל אלא ביחס למדד ביצועים משוקלל, בשם Performance Rating, שמתייחס לרמת הביצועים של מעבדי פנטיום-3 דווקא. מעבד אתלון המסומן בגאווה כ-ּ+2800 רץ בפועל ב-2.25 גיגהרץ אך ביצועיו מוערכים כשווי ערך ל-2.8 גיגהרץ. במבחנים שערכנו עבור הסקירה הזאת התברר כי הטענה הזאת צודקת. בערך במחצית ממבחני ההשוואה בין +2800 Athlon XP ובין פנטיום-4 2.8 גיגהרץ, המקום הראשון הלך לראשון, כשהיתרון בולט במיוחד ביישומים משרדיים (מבחן Business Winstone), באינטרנט (מבחן i-Bench) ובגרפיקה תלת-ממדית (מבחן 3D WinMark). עם זאת, חייבים לאומר כי המבחנים לא מייצגים את עוצמת המעבד כשלעצמו אלא את תכונות המערכת המוכללות. המחשב שהלך הביתה עם מרבית הניצחונות, Mach V של חברת Falcon, אינו PC שיגרתי בתצורת מדף רגילה, שהמשתמש המצוי יקנה בדרך כלל. הביצועים יוצאי הדופן שלו נובעים ממערך RAID של שלושה דיסקים ושכלולים אזוטריים דומים.