רד, משה / ויליאם פוקנר

1.

הפנים היו שחורות, חלקות, חתומות; העיניים כבר ראו יותר מדי. השער הכושיי היה עשוי באופן שכיסה את הקודקוד כמו כומתה כיפתית, בגזיזה ישרה אחת, ונראה כאילו צופה בלכה, והשביל כאילו נחצב בתער, ולכן דמה הראש לראש של ארד, קיים ועומד, לא מתכלה. לבוש היה תלבושת ספורטיבית, אחת מאלה הקרויות מערכת הרמונית בפרסומות החנות לבגדי גברים, חולצה ומכנסיים תואמים, גזורים מאותו אריג פלנל חום בהיר, ושולם בעדם מחיר גבוה מדי והם מונחים מרווחים מדי, בקפלולים רבים מדי; והוא ספק יושב ספק שוכב ומעשן סיגריות על מיטת הפלדה בתא הפלדה שסמוך מחוץ לו עומד שומר חמוש זה עשרים וארבע שעות, ובקול שיכול להיות כל קול תחת השמש רק לא קולו של איש הדרום ואף לא קולו של כושי, הוא משיב על השאלות של הבחור הלבן הממושקף היושב על כיסא הפלדה שמנגד ולפניו תיק רחב של איש מרשם התושבים:
"סמיואל וורשם בושם. בן עשרים ושש. נולד באזור הכפר על יד ג'פרסון, מיסיסיפי. אין משפחה. אין..."
"רגע." רושם התושבים כתב מהר. "זה לא השם שנשפ... שהיה לך כשגרת בשיקגו."
האחר השיר את אפר הסיגריה. "לא. בחור אחר הרג את השוטר."
"טוב. מקצוע..."
"מתעשר מהר מדי."
"אין," כתב הרושם חיש מהר. "הורים."
"כמובן. שניים. אני לא זוכר אותם. סבתי גידלה אותי."
"מה שמה? היא חיה עדיין?"
"אני לא יודע. מולי וורשם בושם. אם היא חיה, היא בחווה של קרותרס אדמונדס שבעה עשר מיל מג'פרסון, מיסיסיפי. זה הכל?"
הרושם סגר את התיק וקם. צעיר היה שנה או שנתיים מן האחר. "אם לא מכירים אותך פה, איך ידעו - איך אתה חושב להגיע הביתה?"
האחר השיר את אפר הסיגריה ונשכב על מיטת הפלדה בבגדי הוליווד משובחים אלה ובנעליים טובות משיהיו לאיש מרשם התושבים אי פעם. "מה יהיה אכפת לי אז?"
הרושם הלך לו אפוא. השומר נעל שוב את דלת הפלדה. והאחר שכב על מיטת הפלדה ועישן עד שלאחר זמן מה נכנסו וחתכו את המכנסיים היקרים וגילחו את התספורת היקרה והוציאו אותו מן התא.

2.

אותה רוח צחה וחמה שטלטלה את עלי התות שעל יד חלונו של גאוין סטיבנס באותו בוקר צח וחם של יולי, היא שנשבה גם לתוך המשרד, והפיקה רושם של קרירות ממה שלא היה אלא תנועה. הרוח רפרפה לה על השולחן בין עסקיו של פרקליט המחוז, ונשבה ברעמה הפרועה של האיש ששערו הלבין קודם זמנו היושב מאחוריו - פנים רזות, אינטליגנטיות, לא יציבות, חליפת פשתן קמוטה שעל הדש שלה תלוי בשרשרת שעון מפתח של אגודת הכבוד הלאומית פי ביתא קאפה - גאוין סטיבנס, פי ביתא קאפה, הארוורד, דוקטור לפילוסופיה, היידלברג, שמשרדו הוא תחביבו, אף על פי שעליו פרנסתו ומחייתו, ועיסוקו הרציני הוא תרגום לא גמור בן עשרים ושתיים שנה של התנ"ך בחזרה ליוונית קלסית. אלא שהנכנסת אליו היתה אטומה כמדומה לרוח הקלה הזאת, אף כי לפי מראיה לא היתה עומדת בה במשקל ובמוצקות יותר מן האפר השלם של פיסת נייר שרופה - זקנה כושית קטנה שפניה הצמוקות זקנות להפליא תחת מטפחת לבנה וכובע קש שחור שהיה מתאים לראשו של ילד.
"בושַם?" אמר סטיבנס. "את גרה בחווה של מר קרותרס אדמונדס."
"הלכתי משמה," אמרה. "באתי למצוא את הילד שלי." ואז ישבה על הכיסא הקשה מולו, ובלי נוע התחילה לשיר: "רות אדמונדס מכר את בנימין בני. מכר אותו במצרים. הוא בידיים של פרעה..."
"חכי רגע," אמר סטיבנס. "חכי, דודה." כי הזכירה, ההיזכרות, הנה הנה תשתלב ותינעל בנקישה. "אם את לא יודעת איפה הנכד שלך, מנין לך שהוא בצרה? את רוצה לומר שמר אדמונדס סירב לעזור לך למצוא אותו?"
"רות אדמונדס זה זה שמכר אותו," אמרה. "מכר אותו במצרים. אני לא יודעת איפה הוא. אני רק יודעת שהוא בידיים של פרעה. ואתה החוק. אני רוצה למצוא את הילד שלי."
"טוב," אמר סטיבנס. "אשתדל למצוא אותו. אם את לא חוזרת הביתה, איפה תגורי בעיר? אולי יידרש קצת זמן, אם את לא יודעת לאן הלך ולא שמעת עליו חמש שנים."
"אני אגור אצל הַם וורשם. הוא אחי."
"טוב," אמר סטיבנס. הוא לא התפלא. את הַם וורשם הוא מכיר כל ימיו, אף על פי שאת הכושית הזקנה לא ראה עד כה. אבל אילו ראה אותה, עדיין לא היה מתפלא. ככה הם. אתה יכול להכיר שניים מהם שנים, אולי אפילו עבדו אצלך שנים, בשני שמות שונים. ואז במקרה גמור נודע לך שהם אח ואחות.
הוא ישב בתנועה החמה שאינה רוח קלה ושמע אותה יורדת ביגיעה לאטה במדרגות התלולות שבחוץ, וזכר את הנכד. מסמכי העניין הזה עברו על שולחנו קודם שהלכו אל התובע המחוזי לפני חמש או שש שנים - בוטש בושם, כך היה הצעיר ידוע בשנה האחת שבילה בתוך הכלא של העיר ומחוץ לו: בן בתה של הכושית הזקנה, שהתייתם מאמו בלידתו ואביו נטש אותו, והסבתא לקחה וגידלה אותו, או ניסתה לגדלו. כי כשהיה בן תשע עשרה עזב את הארץ הכפרית ובא אל העיר ובילה שנה בכלא ומחוץ לו לסירוגין על הימורים ומדנים, עד שהואשם לבסוף בהאשמה חמורה של פריצה לחנות.
בשעת מעשה נתפס, ומיד הלם בקטע של צינור ברזל בשוטר שהפתיעו, ואחר כך היה מוטל על הארץ במקום שהכה אותו השוטר ארצה בקת האקדח, וקילל מבעד לפיו השבור, ושיניו מקובעות במין צחוק מתקצף מבעד לדם. כעבור שני לילות פרץ וברח מן הכלא ולא נראה עוד - צעיר שלא מלאו לו עשרים ואחת שנים, שיש בו משהו מן האב שהוליד ונטש אותו, ועכשיו הוא מוחזק בבית הכלא של המדינה על רצח - זרע שאינו של אלימות בלבד אלא של פורענות ורוע.
ואת זה אני אמור למצוא, להציל, אמר סטיבנס בלבו. כי אף לרגע לא פקפק בלחישת לבה של הכושית הזקנה. אילו יכלה גם לנחש איפה הבחור ומה טיבה של צרתו, לא היה מתפלא, ורק לאחר זמן ראה להתפלא כמה מהר אכן התברר לו איפה הוא הבחור ומה אינו כשורה.
מחשבתו הראשונה היתה לטלפן אל קרותרס אדמונדס, שבחווה שלו היה בעלה של הכושית הזקנה דייר חכיר שנים. אבל לדבריה כבר אמר אדמונדס שהוא לא רוצה כל עסק בזה. והוא ישב דמום כולו והרוח מנשבת ברעמתו הלבנה הפרועה, עתה הבין מה רצתה לומר הכושית הזקנה. עתה זכר שאדמונדס הוא ששלח בעצם את הנער אל ג'פרסון מלכתחילה: הוא תפס את הנער פורץ לתוך חנות המטע שלו והורה לו להסתלק מן המטע ולא לשוב עוד. ולא השריף, לא המשטרה, אמר בלבו. משהו רחב מזה, מהיר מזה בהיקפו... הוא קם ולקח את כובע הקש המשובח, הישן והמהוה, וירד במדרגות החיצוניות ועבר את הכיכר הריקה בראשית תלויה ועומדת של שעת צהריים, ונכנס למשרד העיתון המחוזי. העורך היה שם - איש קשיש מסטיבנס אבל שערו לבן פחות משלו, בעניבה צרה ובחולצה מיושנת שחזיתה מעומלנת, ושמן עד מאוד.
"אישה כושית זקנה ששמה מולי בושם," אמר סטיבנס. "היא ובעלה גרים בחווה של אדמונדס. מדובר בנכד שלה. אתה זוכר אותו - בוטש בושם, לפני חמש או שש שנים, בילה שנה בעיר, רוב הזמן בכלא, עד שתפסו אותו לבסוף פורץ לחנות של ראונסול לילה אחד? אז עכשיו הוא בצרה קשה מזו. אני לא מפקפק כלל בדבריה. אני רק מקווה, למענה שלה ולמען הציבור הגדול שאני מייצג, שצרתו עכשיו גדולה מאוד ואולי אפילו סופית..."
"חכה רגע," אמר העורך, ולא הוצרך כלל לקום מעם שולחנו. הוא הסיר את המברק של סוכנות הידיעות מעל המיקע והושיטו לסטיבנס. נשלח מג'וליט, אילינוי, הבוקר: כושי ממיסיסיפי, ערב הוצאתו להורג על רצח שוטר בשיקגו, גילה שמו האחר כשמילא שאלון של מרשם תושבים. סמיואל וורשם בושם...
כעבור חמש דקות עבר סטיבנס שוב את הכיכר הריקה ששעת הצהריים התלויה ועומדת בחומה קרבה בה כדי הזמן הזה. סבור היה שהוא הולך הביתה אל האכסניה שלו לארוחת הצהריים, אבל נוכח שהוא לא עושה כן. ומלבד זה לא נעלתי את דלת המשרד, אמר בלבו. אבל באיזו דרך תחת השמש עברה את שבעה עשר המילין העירה. אולי אפילו הלכה ברגל. "אז נראה שלא באמת ובתמים דיברתי כשאמרתי למה אני מקווה," אמר בקול רם וחזר ועלה במדרגות החיצוניות ויצא מן הזוהר האביך שאין בו רוח עוד עכשיו, ונכנס למשרדו. הוא נעמד תחתיו, ואז אמר:
"בוקר טוב, מיס וורשם."
מן הפנייה "מיס" ברור שהיא אישה לבנה; לשחורה היה אומר "דודה".
זקנה מאוד היתה גם היא - רזה, זקופה, שער לבן מעורם ואסוף היטב תחת כובע דהוי מלפני שלושים שנה שצבעו שחור חלוד, ומטרייה מרוטה שכבר דהתה עד היות לה צבע ירוק ולא שחור עוד. גם אותה הכיר כל ימיו. לבדה גרה בבית המתפורר שהניח לה אביה, ושם נתנה שיעורים בציור על כלי חרסינה, ובעזרת הַם וורשם, צאצא לאחד מעבדיו של אביה, ואשתו, גידלה עופות וירקות למכירה בשוק.
"באתי בעניין מולי," אמרה. "מולי בושם. היא אמרה שאתה..."
הוא סיפר לה, והיא מסתכלת בו זקופה על הכיסא הקשה שישבה עליו קודם הכושית הזקנה, והמטרייה החלודה נשענת על ברכה. בחיקה, תחת כפות ידיה השלובות, היה מונח חריט מיושן משובץ חרוזים, גדול כמעט כמזוודה. "עומדים להוציא אותו להורג הלילה."
"אי אפשר לעשות כלום? ההורים של מולי ושל הם היו שייכים לסבי. מולי ואני נולדנו בחודש אחד. גדלנו יחד כמו אחיות."
"טילפנתי," אמר סטיבנס. "דיברתי עם מנהל הכלא בג'וליט, ועם התובע המחוזי בשיקגו. היה לו משפט הוגן, עורך דין טוב - אחד מאלה. היה לו כסף. הוא התעסק בהגרלה לא חוקית של ניחוש מספרים שאנשים כמוהו עושים בה כסף." היא הסתכלה בו, זקופה על מושבה בלי נוע. "הוא רוצח, מיס וורשם. הוא ירה בשוטר בגבו. בן רע לאב רע. הוא הודה, התוודה על זה אחר כך."
"אני יודעת," אמרה. ואז נוכח שהיא לא מסתכלת בו, ועל כל פנים לא רואה אותו. "זה נורא."
"גם הרצח נורא," אמר סטיבנס. "מוטב ככה." ושוב הסתכלה בו.
"לא אליו התכוונתי. התכוונתי למולי. אסור לה לדעת."
"כן," אמר סטיבנס. "כבר דיברתי עם מר וילמות בעיתון. הוא מסכים לא להדפיס כלום. אטלפן אל העיתון של ממפיס, אבל מן הסתם כבר מאוחר מדי... אם רק נצליח לשדל אותה לשוב הביתה אחרי הצהריים היום, קודם שהעיתון של ממפיס... שתשוב לה לשם, למקום שהאיש הלבן היחיד שהיא רואה הוא מר אדמונדס, ואני אטלפן אליו; ואפילו אם ישמעו על זה הכושים האחרים, אני בטוח שלא יספרו לה. ואולי בעוד חודשיים שלושה אוכל ללכת לשם ולהגיד לה שהוא מת והוא קבור אי שם בצפון..." בשל הבעת פניה הפעם כשהסתכלה בו עמד מדיבורו; זקופה על הכיסא הקשה ישבה והסתכלה בו עד שחדל.
"היא תרצה להחזיר אותו הביתה אתה," אמרה.
"אותו?" אמר סטיבנס. "את הגופה?" והיא מסתכלת בו, ועל פניה לא תדהמה ולא מורת רוח. לא התגלמו בהן אלא כמין חיבה קדמונית נצחית של אישה לקרוב קרבת דם, והצער. והוא אמר בלבו: היא הלכה העירה ברגל בחום הזה. או אולי הביא אותה הם בעגלה שהוא רוכל מעליה בביצים ובירקות.
"הוא בנה היחיד של בתה הבכירה, הילדה המתה הראשונה שלה עצמה. הוא מוכרח לבוא הביתה."
"הוא מוכרח לבוא הביתה," אמר סטיבנס בשקט כמוה. "אטפל בזה מיד. אטלפן מיד."
"תודה על אדיבותך." בפעם הראשונה זעה ונעה. הוא ראה את ידיה אוספות את החריט. "אני אשלם את ההוצאות. יש לך מושג...?"
הוא הישיר מבט אל פניה. בלי להניד עפעף שיקר לה חיש מהר ובקלות. "עשרה או שנים עשר דולר יספיקו לכל - לתיבה, ותישאר עוד רק ההסעה."
"תיבה?" שוב הסתכלה בו בהבעה זו של סקרנות וריחוק, כאילו הוא ילד. "הוא הנכד שלה, מר סטיבנס. כשלקחה אותו לגדל אותו, נתנה לו את שמו של אבי - סמיואל וורשם. לא סתם תיבה, מר סטיבנס. אני מבינה שאפשר לעשות זאת בתשלומים חודשיים."
"לא סתם תיבה," אמר סטיבנס, באותה נעימה עצמה שאמר הוא מוכרח לבוא הביתה. "מר אדמונדס בוודאי ירצה לעזור, אני יודע. ואני מבין שלוק (לוקס) בושם הזקן יש לו קצת כסף בבנק. ואם תרשי לי..."
"אין צורך בזה," אמרה. הוא ראה אותה פותחת את החריט, וראה אותה מונה ומניחה על השולחן עשרים וחמישה דולרים בשטרות קמוטים ובמטבעות של חמישה ועשרה סנטים וסנט אחד. "זה יספיק להוצאות המיידיות. אני אומר לה... אתה בטוח שאין כל תקווה?"
"אני בטוח. הוא ימות הלילה."
"אז אני אומר לה היום אחרי הצהריים שהוא מת."
"את רוצה שאני אומר לה?"
"אני אומר לה," אמרה.
"תרצי שאכנס אלייך ואשוחח אתה?"
"זה יהיה יפה." והיא הלכה לה ואיננה, זקופה, וכפות רגליה החלטיות, קלות, כמעט מהירות על המדרגות, וחדלות. הוא טילפן שוב למנהל הכלא באילינוי, ואחר כך לקברן אחד בג'וליט. ושוב עבר את הכיכר הריקה החמה. רק שעה קלה הוצרך להמתין עד שחזר העורך מארוחת הצהריים.
"אנחנו מביאים אותו הביתה," אמר. "מיס וורשם ואתה ואני ועוד כמה אחרים. זה יעלה..."
"חכה רגע," אמר העורך. "מי הם האחרים?"
"אני לא יודע עדיין. זה יעלה כמאתיים דולר; אני לא כולל את הטלפונים - בשבילם אשלם בעצמי. אוציא משהו מקרותרס אדמונדס ברגע שאתפוס אותו; אני לא יודע כמה, אבל משהו. וחמישים אולי אקבץ מסביב לכיכר פה. אבל כל השאר עליך ועלי, כי היא התעקשה להשאיר אצלי עשרים וחמישה, וזה כפליים ממה שניסיתי להכניס לה בלבה שזה יעלה, ופי ארבעה ממה שידה משגת לשלם..."
"חכה רגע," אמר העורך. "חכה רגע."
"והוא יבוא במסילה מספר ארבע מחרתיים ואנחנו נהיה שם לקבל אותו, מיס וורשם וסבתו, הכושית הזקנה, במכונית שלי, ואני ואתה במכונית שלך. מיס וורשם והזקנה ייקחו אותו הביתה, יחזירו אותו למקום שנולד שם. או למקום שבו גידלה אותו הזקנה. או למקום שניסתה לגדל אותו. ומכונית הקבורה לשם תעלה עוד חמישה עשר, וזה בלי הפרחים..."
"פרחים?" קרא העורך.
"פרחים," אמר סטיבנס. "בוא נאמר הכל יחד מאתיים עשרים וחמישה. והרוב בוודאי יהיה עליך ועלי. בסדר?"
"לא זה לא בסדר," אמר העורך. "אבל לא נראה לי שיש לי בררה. חי יופיטר," אמר, "גם אם היתה לי בררה, החידוש שבדבר כמעט שווה את המחיר הזה. זו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאני משלם כסף בעד חומר שכבר הבטחתי מראש שלא אדפיס אותו."
"שכבר הבטחת מראש שלא תדפיס אותו," אמר סטיבנס. ובשארית שעות המנחה החמות שאין בהן רוח עוד, בזמן שפקידי עירייה ושופטי שלום ושלוחי שריפים, שעברו חמישה עשר או עשרים מילין מכל קצווי המחוז, עלו במדרגות אל המשרד הריק וקראו בשמו וישבו והמתינו מעט והלכו וחזרו וישבו שוב, בכעס, באותו הזמן עבר סטיבנס מחנות לחנות וממשרד למשרד מסביב לכיכר - כל סוחר ופקיד, מעסיק ומועסק, רופא, רופא שיניים, עורך דין וספר - ובפיו נאומו הסדור המהיר: "זה בשביל להביא כושי מת הביתה. בשביל מיס וורשם. עזוב קבלות - רק תן לי דולר. אז חצי דולר. אז רבע דולר."
ובערב ההוא אחרי הארוחה הלך ברגל בחושך בלי אוויר מלא כוכבים אל ביתה של מיס וורשם בקצה העיר ודפק על הדלת הקדמית הלא צבועה. הַם וורשם הכניס אותו - זקן שבטנו נפוחה מן הירקות שהוא ואשתו ומיס וורשם חיים עליהם שלושתם בעיקר, ועיניו הזקנות עמומות ושוליים של שער לבן מקיפים ראש ופנים של מצביא רומאי.
"היא מחכה לך," אמר. "היא מבקשת שתואיל לעלות אל החדר."
"שם הדודה מולי?"
"שם כולנו," אמר וורשם.
עבר סטיבנס בפרוזדור המואר בעששית (הוא ידע שהבית כולו עדיין מואר בעששיות נפט, ואין בו מים זורמים), ועלה לפני הכושי במדרגות הנקיות הלא צבועות על יד טפיט הנייר הדהוי שעל הקיר, והלך לפני הכושי הזקן בפרוזדור ונכנס לחדר השינה הנוסף שעומד בו הריח הקלוש של בתולות זקנות שאין לטעות בו. כדבריו של וורשם, היו שם כולם - אשתו, אישה בהירת עור ענקית בצניף ססגוני, נשענת בפתח, מיס וורשם זקופה שוב על כיסא ישר קשה, הכושית הזקנה על הכסנוע היחיד על יד האח שאפילו הלילה היו בה כמה רמצים עוממים.
מקטרת של חרס בעלת פייה של קנה סוף היתה לה בידה, אבל היא לא עישנה אותה, האפר היה כבוי ולבן באגנית המוכתמת; וכשהסתכל בה סטיבנס ממש, בפעם הראשונה בעצם, אמר בלבו: אלוהים אדירים, היא לא מגיעה לגודל של ילדה בת עשר. והוא ישב גם הוא, וארבעתם - הוא ומיס וורשם והכושית הזקנה ואחיה - העמידו מעגל מסביב לאח הלבנים שהסמל העתיק של הלכידות והסולידריות האנושית רומץ בה.
"הוא יהיה בבית מחרתיים, דודה מולי," אמר. הכושית הזקנה לא הסתכלה בו כלל; עד כה לא הסתכלה בו.
"הוא מת," אמרה. "הוא בידיים של פרעה."
"כן כן, אדוני," אמר וורשם. "בידיים של פרעה."
"מכר את בנימין בני," אמרה הכושית הזקנה. "מכר אותו במצרים." והיא התחילה מתנועעת קלות לאחור ולפנים על הכסנוע.
"כן כן, אדוני," אמר וורשם.
"ששש," אמרה מיס וורשם. "שקט, הַם."
"טילפנתי אל מר אדמונדס," אמר סטיבנס. "הוא ידאג שהכל יהיה מוכן כשתגיעו לשם."
"רות אדמונדס מכר אותו," אמרה הכושית הזקנה, והיא מתנועעת לאחור ולפנים על הכסנוע. "מכר את בנימין בני."
"ששש," אמרה מיס וורשם. "שקט, מולי. שקט עכשיו."
"לא," אמר סטיבנס. "לא, הוא לא מכר אותו, דודה מולי. לא מר אדמונדס. מר אדמונדס לא..." אבל היא לא יכולה לשמוע אותי, אמר בלבו. היא לא הסתכלה בו כלל. עד כה לא הסתכלה בו.
"מכר את בנימין בני," אמרה. "מכר אותו במצרים."
"מכר אותו במצרים," אמר וורשם.
"רות אדמונדס מכר את בנימין בני."
"מכר אותו לפרעה."
"מכר אותו לפרעה ועכשיו הוא מת."
"מוטב שאלך," אמר סטיבנס וקם חיש מהר. גם מיס וורשם קמה, אבל הוא לא המתין לה שתלך לפניו. בפרוזדור עבר מהר, כמעט בריצה, ולא ידע כלל אם היא הולכת אחריו או לא. עוד מעט אהיה בחוץ, אמר בלבו. באוויר, במרחב, יהיה אפשר לנשום. באותה שעה שמע אותה בגבו - אותן כפות רגליים החלטיות, קלות, מהירות אבל לא נחפזות, ששמע כשירדה במדרגות המשרד שלו, ומאחוריהן את הקולות:
"מכר את בנימין בני. מכר אותו במצרים."
"מכר אותו במצרים. כן כן, אדוני."
כמעט בריצה ירד במדרגות. זה לא רחוק עוד; כבר הוא מרגיש בו ומריח אותו: חושך פשוט ונושם, ועכשיו יכול להנהיג את עצמו בנימוס ולעמוד ולהמתין, והוא הפף את פניו בפתח, וראה את מיס וורשם הולכת אחריו אל הפתח - ראש מימים שעברו, לבן, זקוף, גבוה, מתקרב באור עששית מימים שעברו. עכשיו שמע את הקול השלישי, קולה של אשתו של הַם כמסתבר - סופרן אמתי מתמיד שעובר בלי מילים מתחת לסטרופה ולאנטיסטרופה של האח והאחות:
"מכר אותו במצרים ועכשיו הוא מת."
"כן כן, אדוני. מכר אותו במצרים."
"מכר אותו במצרים."
"ועכשיו הוא מת."
"מכר אותו לפרעה."
"ועכשיו הוא מת."
"צר לי," אמר סטיבנס. "אני מבקש את סליחתך. הייתי צריך לדעת. לא הייתי צריך לבוא."
"זה בסדר," אמרה מיס וורשם. "זה צער האבל שלנו."
וביום הצח החם שלמחרת המחר המתינו רכב הקבורה ושתי המכוניות כשנכנסה אל התחנה הרכבת ההולכת דרומה. היו שם יותר מתריסר מכוניות, אבל רק עם כניסתה של הרכבת התחילו סטיבנס והעורך לשים לב למספר הנוכחים, כושים ולבנים גם יחד. ולעיניהם של גברים ונערים וילדים לבנים, ואולי חמישים כושים, גברים וגם נשים, שעמדו וצפו בשקט, הרימו אנשיו של הקברן הכושי את הארון האפור הכסוף מן הרכבת ונשאו אותו אל רכב הקבורה וחטפו והוציאו בזריזות את הזרים ואת הסמלים הפרחוניים של סופו של אדם, שאין למונעו ואחריו אין עוד, והחליקו את הארון פנימה והשליכו והחזירו את הפרחים וטרקו את הדלת.
ומיס וורשם והכושית הזקנה במכונית של סטיבנס הנהוגה בידי הנהג ששכר, והוא עצמו והעורך במכונית של העורך, נסעו אחרי רכב הקבורה כשנסב אל העלייה הארוכה העולה מן התחנה, ונסע מהר בהילוך נמוך יבבני עד הפסגה, ועדיין נסע מהר למדי אבל בנהימת פרירה צדקנית, כמעט של הגמון, עד שהאט ונכנס לכיכר, וחצה אותה והקיף ונסע לרגלי האנדרטה לחללי הקונפדרציה ובית המשפט, והסוחרים והפקידים והספרים ואנשי המקצועות החופשיים שנתנו לסטיבנס את הדולרים וחצאי הדולרים ורבעי הדולרים, ואלה שלא נתנו, צפו בשקט מפתחים ומחלונות עליונים, ואחר כך פנה הרכב אל אותו רחוב שבקצה העיירה הוא נהיה לכביש הכפרי המוליך אל היעד המרוחק שבעה עשר מילין, וכבר הרכב מגביר מהירות שוב ועדיין נוסעות אחריו שתי המכוניות ובהן ארבעת הנוסעים - האישה הלבנה זקופת הראש והגו, הכושית הזקנה, האיש המכונה היכל הצדק והאמת והטוב, הדוקטור לפילוסופיה מהיידלברג - רכיב משלים של ליווי רשמי לבימת ארון זו של הרוצח הכושי, הזאב ההרוג.
כשהגיעו אל קצה העיר נסע רכב הקבורה מהר מאוד. עכשיו עברו ביעף על פני שלט המתכת האומר ג'פרסון, גבול שטח שיפוט, והאספלט נטה וירד כלפי עוד עלייה ארוכה ובתוך כך נעלם ונעשה חצץ. סטיבנס הושיט יד וכיבה את מתג ההתנעה, ומכוניתו של העורך גלשה לה במנוע כבוי והאטה כשהתחיל לבלום אותה, ורכב הקבורה והמכונית האחרת התרחקו במהירות כמו בבריחה, והאור ואבק הקיץ שלא רובץ בגשם ניתזים מתחת לגלגלים הבורחים. עד מהרה נעלמו ואינם. העורך הסב את מכוניתו בנהיגה מגושמת, מתוך חריקת הילוכים וקולות ניסור ושיוף, עד שהיו פניה העירה שוב. אז ישב רגע ורגלו על המצמד.
"אתה יודע מה היא ביקשה ממני הבוקר, שם בתחנה?" אמר.
"קרוב לוודאי שלא," אמר סטיבנס.
"היא אמרה: 'אתה הולך להכניס את זה לעיתון?'"
"מה?"
"מה ששמעת," אמר העורך. "והיא אמרה זאת שוב: 'אתה הולך להכניס את זה לעיתון? אני רוצה את כל זה בעיתון. את הכל.' ואני רציתי לומר: 'אם ייוודע לי במקרה איך מת באמת - גם את זה את רוצה בעיתון?' וחי יופיטר, אילו ידעתי ואילו ידעה היא אפילו מה שאנחנו יודעים, נראה לי שהיתה אומרת כן. אבל לא אמרתי זאת. רק אמרתי לה: 'הרי לא תוכלי לקרוא את זה, דודה.' והיא אמרה: 'מיס בל תראה לי איפה להסתכל ואני יכולה להסתכל על זה. אתה תכניס את זה לעיתון. את הכל.'"
"אה," אמר סטיבנס. כן, אמר בלבו. לא אכפת לה עוד עכשיו. מאחר שכך נגזר, ולא היה בכוחה למנוע זאת, ועכשיו שהכל עבר, הכל עשוי וגמור, לא אכפת לה איך מת. היא רק רוצה אותו בבית, אבל היא רצתה שיבוא הביתה כיאות. היא רצתה בארון הזה ובפרחים וברכב הקבורה והיא רצתה לנסוע ולעבור בעיירה אחריו במכונית. "בוא," אמר. "בוא נחזור העירה. לא ראיתי את השולחן שלי יומיים."

מתוך "רד,משה - וסיפורים אחרים" מאת ויליאם פוקנר, תרגם מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 365 עמ'