אולי אין שם בכלל נשמה?
כל עיתונאי התחבט עד היום בשאלה "האם הייתה מראיין את יגאל עמיר"? היום ניתנה לכך התשובה. בסופו של דבר, זה היה חשוב, כדי שנראה עד כמה מסוכנת היא הקנאות הפוליטית
אחת השאלות האתיות הגדולות בנושא תקשורת קיבלה היום מענה ברור ומפתיע. שאלה שתמיד היינו אוהבים להתקיל בה כל עיתונאי שהסכים לדבר על שיקולים מוסריים בעיתונות. החלק ראשון של השאלה היה תמיד זה: "האם תהיה מוכן לראיין כל אדם? אפילו רוצח מסוכן ומעוות?", ואם האיש היה עונה בחיוב, היה מגיע החלק השני הבלתי נימנע של הסוגיה: "היית מוכן לראיין את יגאל עמיר"?
במשך השנים ענה כל אחד בסגנונו הוא. עיתונאי אחד ענה בחיוב, ונימק כי יש עניין לציבור במה שעמיר יגיד. 'זה בלתי נסבל, זה קשה לשמוע, אבל זה בעל חשיבות ציבורית'. עיתונאי אחר אמר כי לא יראיין את עמיר משום שהוא יכול להגיד מראש מה יגיד הרוצח, ולכן אין סיבה לתת לעמיר פתחון פה. שלישי אמר שהוא לא יראיין את הרוצח, הוא ירביץ לו. תתפלאו, זו לא דוגמא שהגיתי מדמיוני הפורה, היה עיתונאי שענה במילים אלו.
העובדה היא, שלמעט ראיון קצרצר של אילנה דיין, שהתנהל דרך חרך תא הכליאה שלו – ועוד ראיון של מיכאל קרפין, אף עיתונאי לא ביקש לראיין אותו. ואילו היום, אף אחד מהעיתונאים שהיו נוכחים בבית המשפט, למיטב ידיעתי, לא נימנע מהראיון הזה. האם יתכן שהתחרות גברה על השיקול העקרוני וכל אחד מהנוכחים פשוט הציץ הצידה לראות מה חברו עושה, ונהג כך? במילים אחרות: האם אחרי הדיונים הגדולים והעקרוניים בשאלת עמיר, באה התחרות העיתונאית הפשוטה, וגרמה לכולם לראיין אותו, בלי להתעכב על המשמעות האמיתית של הצעד שהם עושים?
אחרי העיתונאים באו הפוליטיקאים. מעניין במיוחד היה יו"ר הכנסת אברהם בורג, שבראיון ל"חמש עם גדי סוקניק" גינה את עמיר, גינה את פרסום הראיון, וגינה את הדיון הציבורי בעקבות הפרסום. ידו האחת אחזה במיקרופון, בעוד השניה מגנה בתקיפות את מעשה הראשונה. בשעות הקרובות, אני מהמר, נשמע עוד תגובות גינוי מהסוג של יו"ר הכנסת.
ואחרי הפרסום והתגובה עליו, אפשר לשאול – היה שווה? הוא אמר משהו חשוב? לדעתי כן. הדבקות שלו ברצח גם היום, היעדר החרטה, והאטימות הנוראה של האיש בתוך האידאות המופרכות של עצמו, מלמדת אותנו מהי קנאות פוליטית, כמה מסוכנת היא יכולה להיות, כה מסוכנת שגם בחלוף השנים לא חל עליה כל התיישנות. אני מודה שבהיתי בתדהמה בעמיר בטלוויזיה כפי שמציצים בפריק שואו: הנה האיש הזה, שחמש שנים כלוא לבדו בתא מיוחד, שרצח אדם, שהרס מרקם חברתי שלם, שגרם עוול לכל כך הרבה אנשים, והוא חף מרגש, חף מכל צער, חף מסדקים דרכם אפשר להציץ אל תוך נשמתו. ואולי אין שם בכלל נשמה?
