שתף קטע נבחר

העולם כמלודרמה חינוכית

סיפורי הביכורים של ג'ון אירווינג הם גילויים בוסריים של כשרון בוגר

אני משוחדת. אני משוגעת על ג'ון אירווינג עד כדי כך שאפילו אינני מקפידה לומר "משוגעת על עבודתו הספרותית". לא פגשתי אותו, אינני יודעת דבר על חייו, לא מעניין אותי לדעת, אבל יש לי היכרות ארוכה ומאושרת עם אירווינג המספר, ולעיתים קרובות, כשהחיים והכתיבה נעשים קשים, אני נעלמת עם אחד מספריו, ותמיד מוצאת בו נחמה.
אירווינג הוא מספר חסר בושה, המעז להכיר בכוחה של המלודרמה ובאמיתיות שלה. את יחסו לחיים אפשר לתאר כתערובת של סקרנות, של אהבת אנוש ושל חרדה מתמדת. החרדה נובעת מהכרה בכך שדברים נוראים מאוד עלולים לקרות לאדם. ודברים נוראים מאוד אכן קורים לגיבוריו של אירווינג: בחורות נאנסות, אנשים אהובים מתאבדים, ילדים נהרגים בתאונות דרכים, אמא צוללת עם מטוס לתוך האוקינוס. בעלילות שלו, כמו בחיים, צער עלול לצוף בכל רגע.
אבל אירווינג המספר נשאר סקרן, ושולח את גיבוריו החרדים כמוהו, לנסוע למרחקים, לפגוש טיפוסים חריגים, ולאהוב- למרות החרדה - את מי שראוי לאהוב, כלומר את הטובים. בנכונות שלו להבחין בין טובים לרעים, אירווינג הוא סופר של המאה התשע-עשרה יותר משל הזמנים שלנו, וגם על זה אני אוהבת אותו.
אירווינג הוא סופר של סופרים- ברוב הספרים שלו מופיעה לפחות דמות אחת של סופר ובין שאר ההנאות שהוא מעניק לי, מצויה ההזדהות עם ההשקפות הספרותיות שהוא נותן לדמויות הסופרים שלו לבטא, וההזדהות עם הדרכים שבהן הכתיבה פועלת בחיים שלהם.

תרגילים מוקדמים

כשאת אוהבת מישהו, את שמחה לפגוש אותו גם בגילגול צעיר ופחות בשל, ואף ששבעת הסיפורים ב"לנסות להציל את פיגי סניד" הם בגדר תרגילים מוקדמים, רוחו של אירווינג נמצאת בהם, ולכן לא הצטערתי שפירסם אותם.
"התפרצותו של ברנבאר", סיפור מצחיק על אהבה ועל תקינות פוליטית, התפרסם בעברית בעבר. את "הפנסיון של גרילפארזר" יזהו כל קוראי "העולם על פי גארפ", שם הוא מופיע במלואו כיצירת ביכורים של גארפ, שנכתבת בכוונה לשבות את לבה של הלן. מי שקרא את "מלון ניו המפשייר" יגלה כבר ב"פנסיון גרילפארזר" את העניין המיוחד שיש לאירווינג בטיפוסים קרקסיים, במשפחות יוצאות דופן, במלונות ובדובים.
"לנסות להציל את פיגי סניד", סיפור על התעללות במפגר ועל התפתחות של סופר, הוא אמירה נערית במקצת על מקורותיה של הספרות ועל תפקידה: "הבנתי שמשימתו של הסופר היא להעלות באש את פיגי סניד ולנסות להצילו שוב ושוב; לנצח." אירווינג המבוגר יעביר את אותה אמונה ספרותית באופן הרבה פחות מניפסטי.
נטיה להצהרות היא בעיה של צעירים, וכך למשל בסיפור "חלומות של אחרים"- שעניינו באיש החולם חלומות שאינם שלו - אפשר למצוא משפטים כמו: "יש תכונות רבות, אכזריות שלא במתכוון, שהעולם מחלק לנו באקראי. השאלה אם אנו יכולים להשתמש במתנות האלה שלא ביקשנו, אינה מעניינו של העולם." גם ברומנים הגדולים שלו לא אבד לאירווינג היצר להחכים את הזולת ולחנך אותו, אבל שם, הוא מייחס את האמירות המחכימות לדמויות שמתאים להן לאומרן, ולא למספר חיצוני, והעניין עולה יפה יותר.

מלך הרומן

לא הייתי ממליצה לפתוח את הקריאה באירווינג בקובץ הזה, להוציא מסה שלו על דיקנס המופיעה בסוף הספר. לאירווינג יש יחסים מיוחדים מאוד עם דיקנס, ובכל אחד מהרומנים שלו הוא עושה כמה מחוות לרומניסט הנערץ עליו. וכך הוא כותב במסה "מלך הרומן": "דיקנס כותב ללא בושה עבור קוראיו. הוא נוזף בהם, מפתה אותם, מהמם אותם. הוא מספק להם סלפסטיק וחדשות", "היתה לדיקנס חיבה מיוחדת לדמויותיו", "הוא כתב קומדיה גדולה ומלודרמה גדולה", "הוא אינו מפחד מרגשנות", "דיקנס לא כתב כל משפט כאילו כל המוניטין שלו תלוי בו", "נעדרת מספרות ימינו היכולת הן לשבח כמו שדיקנס משבח (ללא גבול) והן לשנוא כמו שהוא שונא (באופן מוחלט)."
כמעט כל משפט שאירווינג אומר על דרך הסיפור דיקנס, אפשר לומר על הכתיבה שלו עצמו, אף שאירווינג רחוק מלהיות חקיין. מי שרוצה, יקרא את המסה הזאת כאני מאמין ספרותי של אירווינג, וכמבוא חביב לרומנים הנפלאים שלו.

לנסות להציל את פיגי סניד וסיפורים אחרים, ג'ון ארווינג. מאנגלית: עופר שור. "מודן", 192 עמודים





לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארכיון
גיל הראבן. משוחדת
ארכיון
צילום: ארכיון
אירווינג. צער עלול לצוף בכל רגע
צילום: ארכיון
לאתר ההטבות
מומלצים