חולשתן של דיקטטורות

התמונות הרצות סביב העולם, המעידות על הקלות היחסית שבה הופל משטרו של סדאם חוסיין, מאשרות פעם נוספת את ההנחה כי בסופו של דבר משטרי עריצות הם משטרים חלשים ופגיעים. ביסודם אין הם מבוססים על כוח כי אם על פחד. בהימוג הפחד, הם מתמוטטים כמגדלי קלפים.
לכאורה זוהי מסקנה מפתיעה, שכן הדימוי שמשטרי עריצות משדרים הוא דימוי של עוצמה וכוח: מצעדים מרשימים, הפגנות ועצרות המוניות, מנהיגים מוקפים בלגיונות של נאמנים נושאים את דברם אל המונים מריעים, מנגנונים עצומים של דיכוי ושירותים חשאיים, שליטה אינסופית על אמצעי התקשורת, החינוך והאינדוקטרינציה. צריך לשוב ולראות את סרטיה של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על עצרות נירנברג והמשחקים האולימפיים כדי להודות כי גם המתעבים את הנאציזם אינם יכולים שלא להתפעם לעתים - בניגוד לרצונם - מעוצמתה המהממת של החוויה הסוחפת את המתבונן, על אחת כמה וכמה את המשתתף במפגני כוח ראוותניים אלה.
אך מתברר כי עוצמה מופגנת ומוחצנת זו היא, לעתים, נמר של נייר: כבסיפורו של אנדרסן על בגדי המלך החדשים, העוצמה קיימת רק כאשר מאמינים בה. ברגע שנסדקים האמונה - והפחד - מתגלה החולשה הבסיסית של משטרי עריצות בכל ערוותה: הם נעדרי לגיטימציה של ממש, ובכך חולשתם ושבריריותם.
כך אירע למשטרו של השאה באיראן, כך אירע למשטרו של צ'אושסקו: כגודל העוצמה - כן עומק הנפילה. עוד חודשים ספורים לפני שיבח הנשיא קרטר את משטרו של השאה כ"אי של יציבות". כשהחלו מהומות תומכי חומייני, התברר כי המשטרה אינה משטרה, כי מנגנון-החושך הידוע לשמצה של השאה - ה"סאוואק" - מגשש באפלה ואינו יודע מה מתרחש במדינה; ועם היריות הראשונות, ארז השאה את משפחתו ואת חפציו וברח לחו"ל - ובעקבות הבריחה התמוטט המשטר כמעט בן-לילה.
דבר דומה אירע לצ'אושסקו: יום אחד הוא מופיע בעצרת המונים האמורה לשדר עוצמה ושליטה - אך כאשר מתחילות להישמע קריאות בוז מן ההמון, הרודן בורח מן המרפסת ותוך פחות משבוע משטרו מתמוטט והוא עצמו מוצא להורג - למעשה בידי נאמניו המבקשים בדרך זו לגונן על עצמם.
גם התפרקותו של המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות היתה מפתיעה: מי שיער שכך יקרה למדינה הסובייטית שעוד בתחילת שנות ה-80 נתפסה כאיום על המערב? הרפורמות של גורבצ'וב גילו כי מאחורי האידיאולוגיה, המצעדים ודברי-הרהב מסתתרת חברה חולה ומפגרת, ואז החלו קוביות הדומינו להתמוטט אחת אחת - בפולין ובהונגריה, בצ'כוסלובקיה ובמזרח-ברלין - ובסופו של דבר גם בקרמלין. אף סופו של משטר מילושביץ' בא עליו בעקבות מפלתו בקוסובו לאחר כמה ימים של הפגנות המוניות. לא בטהרן ולא בבוקרשט, לא בפראג ולא בבלגרד - ואף לא במוסקבה - היה צורך באלימות מאסיבית כדי למוטט את משטרי הדיכוי.

עוצמתן של דמוקרטיות

צריך לזכור כי זהו גם לקח מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת נתפסו המשטרים הנאציים והפאשיסטיים כרבי עוצמה - ואילו הדמוקרטיות כרופסות, רכרוכיות, אזרחיהן חרדים לנוחיותם הבורגנית. הסכמי מינכן רק עודדו דימוי זה. אך כאשר הגיע רגע האמת - והיה זה צ'רצ'יל יותר מאחרים שנתן לו ביטוי חריף - מתברר כי יכולת הגיוס והמוביליזציה של משטרים דמוקרטיים, מרגע שהחליטו כי הם אכן יוצאים למערכה, היא חזקה מאין כמוה. מתברר כי הכלכלה הבריטית הצליחה בגיוס כמעט טוטאלי של משאבי כוח האדם למטרות המלחמה - כך גם בארה"ב - ואילו בגרמניה היו סקטורים רבים של החברה עסוקים בדיכוי פנימי, בבניית מוקדי כוח של שלוחות המפלגה הנאצית ובמימוש אידיאולוגיות רצחניות שלא היה להם דבר עם המלחמה (חוקי הגזע והשמדת היהודים). יכולת גיוס עדיפה זו של משטרים דמוקרטיים הוכחה, אמנם בתנאים אחרים, גם בעת המלחמה הקרה.
הסיבה לעוצמתן זו של דמוקרטיות היא פשוטה: דמוקרטיות מתבססות על הסכמיות ונכונות חופשית לשאת בעול. כאשר אין הסכמיות זו קיימת - למשל במלחמת וייטנאם - קיים קושי בגיוס תימוכין אפקטיביים. אך כאשר הסכמיות זו קיימת - בבריטניה ובארה"ב במלחמת העולם השנייה, עתה בארה"ב לאחר ה-11 בספטמבר, ואם אתם רוצים גם בישראל לנוכח הרצחנות הפלסטינית הכרוכה בפיגועי התאבדות - הדמוקרטיות הן מכבש רב-עוצמה, חזק פי כמה ממשטרי העריצות. שכן דיקטטורות אינן מבטאות רצון חופשי, אלא שילוב של פחד ותעמולה: וכאשר הללו נעלמים - איש לאוהלו או לביזתו.
כך שהמראות המהממים מבגדד אינם צריכים למעשה להפתיע אותנו. אמת, לא אירעה התקוממות עממית נגד השלטון בעיראק, כפי שקיוו אולי אחדים ממתכנני המלחמה בוושינגטון. אך ברגע שהתברר כי האמריקנים אכן נחושים - ומתרגמים את נחישותם לעוצמה מופגנת ויעילה בשמי עיראק ועל הקרקע - נשמט בסיס משטרו של סדאם. לא שההמונים החוגגים והבוזזים הם בהכרח מתנגדי המשטר: הם למעשה קורבנותיו - קורבנות הפחד והאימה שהטיל עליהם במשך עשרות בשנים. בהיעלם הפחד והאימה, מתברר כי כל חטיבות המשמר הרפובליקני, כל מרתפי העינויים של השירותים החשאיים, כל המצעדים והמפגנים אינם אלא משענת קנה רצוץ.
לא יעזור, אבל משטר דמוקרטי הוא לא רק נכון וצודק יותר: הוא גם יעיל יותר וחזק יותר ממשטרי עריצות. לקח שיש לזוכרו דווקא בימים שבהם הציניות המלומדת משכיחה מאתנו אמיתות יסוד אלו.