סופרים נגד פרס ספיר

סופרים בכירים מסרבים להגיש את מועמדותם לפרס ספיר, הפרס הכספי הגבוה ביותר המוענק בישראל בתחום הספרות. ברשימת המועמדים הסופית, שפורסמה השבוע ב-ynet, בולטת היעדרותם של שמות כמו עמוס עוז, מאיר שלו ואהרון אפלפלד.
עוז, שפרסם השנה את "סיפור על אהבה וחושך", רומן אוטוביוגרפי רחב יריעה שזכה להצלחה גדולה, אומר בנוגע להיעדרותו מרשימת המועמדים לפרס, שערכו הכספי עומד על 150 אלף שקל, כי "אני לא נוהג להציג בעצמי את מועמדותי לפרסים ספרותיים. אני לא רואה בחיוב פרסים ספרותיים שבנויים על דגמים של עולם הספורט. אני חושב שהמועמדים, ששמותיהם פורסמו, טובים מאד ומאחל להם בהצלחה". המילים מדודות, אך מתחת לפני השטח נדמה כי הביצה הספרותית הישראלית מלאת טרוניות, בין היתר גם על הליכי השיפוט בפרס ספיר. יצוין כי הסופרים אינם אלה המציגים את מועמדותם, אלא הוצאות הספרים, שרשאיות להגיש שלושה מועמדים מטעמן.

"הקרקס הנודד של מפעל הפיס"

הסופר מאיר שלו, שרב-המכר שלו, "פונטנלה", יצא השנה לאור בהוצאת "עם עובד", מדגיש כי למרות קשרי הידידות בינו לבין עוז, לא היה תיאום מוקדם בין הסופרים. "כל אחד מאתנו עשה את זה על דעת עצמו", הוא אומר ומוסיף כי רק בדיעבד נודע לו שעוז הודיע כי גם הוא אינו מעוניין שספרו יוגש לוועדת הפרס. "הבעיה שלי היא עם סגנון יחסי הציבור של מפעל הפיס שהוא בוטה וקולני מדי לטעמי. לא רציתי להיות מעורב בזה. אני אוהב דברים מינוריים ושקטים. הייתי רוצה שהאנשים שאחראים לפרס יתעסקו פחות ביחסי ציבור ויותר בספרות עצמה".
אחד הדברים שהפריעו במיוחד לשלו הוא מה שמכונה בציניות בקליקה הספרותית "הקרקס הנודד של מפעל הפיס", כשהכוונה היא לקברטים הספרותיים שמקיימים המועמדים הסופיים ברחבי הארץ. "ראיתי עמיתים מצולמים בצורות מוזרות בטלוויזיה ובפוסטרים, לבושים כולם באותה החולצה, נראים כמו כלים בתוך פרויקט פרסומי של מפעל הפיס, שמחויב על פי חוק לתמוך ביוזמות תרבותיות", מסביר שלו ומוסיף, "מפעל הפיס הוא לא איזה נדבן עשיר שהחליט מטוב ליבו לסבסד את התרבות, זה חלק מהחובות שלו ואני שואל את עצמי מדוע הסגנון הבוטה. ראית את הכיתוב הענק שמרוח על קדמת תיאטרון הקאמרי בתל-אביב? זה בדיוק הסגנון הזה עליו אני מדבר. לי באופן אישי זה לא מתאים, אי אפשר לקנות אותי לתפקיד דוגמנית. אני יודע שמדובר בהרבה מאד כסף, שאגב אני חייב לומר שהם אינם מקבלים ממני, מכיוון שאני לא רוכש כרטיסי הגרלה, אבל זה שבעל המאה מרגיש עצמו כבעל דעה, זה מצער".
על השאלה, האם התעלמותם של סופרים בעלי שם, אינה מרוקנת את הפרס מתוכנו, ובכך פוגעת אולי ביוצרים צעירים, שסכום הזכייה יכול לאפשר להם להשקיע את זמנם בכתיבה, הוא משיב: "אין לי ביקורת על אמנים שניגשים לקבלת הפרס, ואני מאחל לכל אחד מהם, שביניהם אנשים שאני מאוד מעריך את כתיבתם, הצלחה. אני משוכנע שהכסף יאפשר לזוכה לכתוב במנוחת הדעת. אני לא פניתי לאף אחד בניסיון להשפיע ולקרוא לאי השתתפות, אין לי התנגדות לפרסים ככלל, ואני לא הטיפוס שמתחבא בשקט בפינה".
הפרס, שנוסד לפני ארבע שנים ובנוי, כך על פי מקימיו, לפי המודל של פרס "הבוקר" הבריטי, אינו מצליח להכות שורשים, למרות היקפו הכספי וההבטחה לתרגם את הספר הזוכה לכל שפה שיבחר המחבר. הוא נחשב כיקר אך לא יוקרתי כפרס ישראל, שמעניק שליש מהסכום של פרס ספיר, ופרס ביאליק, שמעניק רק עשירית מהסכום, ועל כך אומר שלו: "צריך לדעת ליצור תחושת יוקרה, וכנראה שאנשי מפעל הפיס אינם יודעים איך לעשות את זה. יוקרה זה דבר שדבק בך לאחר שנים של עשייה נכונה. אם אתה עושה שגיאות דבק בך ההפך מיוקרה".

"הם פוחדים מתחרות ובעיקר מהפסד"

מנכ"ל הוצאת "עם עובד", ירון סדן, אומר שהחלטתו של מאיר שלו התקבלה בהבנה. "חשבנו שאופן החשיפה של תהליך השיפוט, כפי שבא לידי ביטוי בראיונות בעיתונות בשנה שעברה ופרטים מתוך 'חדרי החדרים' של חבר השופטים שנחשפו, אינם מכבדים לא את נותני הפרס ובוודאי לא את מקבליו", הוא אומר ומתכוון לכתבה שפירסמה נרי לבנה בעיתון הארץ (21 ביוני, 2002), בה יצאו שניים מן השופטים, חוקר הספרות נעים עריידי והמבקר חיים נגיד, נגד ההחלטה הסופית ונגד הפרס עצמו. עריידי אמר בראיון כי "כל הפרס הזה הוא פרס שאולי מכובד מבחינה כספית, אבל מבחינה ספרותית הוא מכובד הרבה פחות". בהמשך הכתבה הוא חשף פרטים מדיוני ההצבעה.
בכתבה שהופיעה יומיים מאוחר יותר באותו העיתון, העלתה הסופרת אלאונורה לב, ששפטה בתחרות באותה השנה, השגות על כללי התחרות, ובין היתר טענה כי "מבנה הפרס נותן העדפה שרירותית למו"לים הגדולים על חשבון הקטנים, הסופרים והספרות".
זוכה פרס ישראל ופרס ביאליק לספרות, אהרון אפלפלד, שפרסם השנה את הספר "פתאום אהבה" בהוצאת "כתר", אומר כי הגורם התחרותי הוא שמפריע לו: "אדם מגיע לגיל מסוים בו הוא אינו חייב להתחרות. אני לא מוכן שיעמידו אותי למבחן. אילו היו אומרים לי שרוצים להעניק לי את הפרס, זה עניין אחד, אבל להתחרות? די, הגיע הזמן להפסיק עם זה". בדרכו המעודנת הוא גם מציע תחליף: "זהו סכום כסף יפה וצריך לחלק אותו לסופרים הצעירים הטובים ביותר, לאלה מגילאי הביניים ולסופרים הבוגרים". כשהוא נשאל האם הסירוב להשתתף קשור להפסד שספג בשנה שעברה הסופר הוותיק א. ב. יהושע, לאחר שהפרס הוענק לסופרת גיל הראבן, הוא משיב: "יכול להיות".
גורמים בכירים בענף אומרים ל-ynet כי ההפסד של א. ב. יהושע היתה נקודת שבר שגרמה לחשבון נפש. גורם בכיר שמעדיף להישאר בעילום שם אומר: "מראשיתו עורר הפרס אי נחת ורשימת הזוכים בו עוררה תרעומת. הבחירה בחיים סבתו ('תיאום כוונות'), שזכה לפני שלוש שנים, כשהתמודד מול שמות כמו אפלפלד וחיים באר היתה מוזרה. שנה אחר כך זכה גרוסמן על 'מישהו לרוץ איתו', ספר שאינו מהחשובים שכתב, דבר שהוליד מחשבה על כך שהזכייה שלו היתה ניסיון לפאר את הפרס בשמו. כשבשנה שעברה זכה 'שאהבה נפשי' של הראבן נפרצו כל הסכרים. הגוורדיה הוותיקה והמדושנת של השורה הראשונה של הסופרים בישראל לא אהבה את הפגיעה המבזה במעמדה. בכלל, מקדם הקיטורים של הסופרים כאן יוצא דופן ברמתו, הקטנוניות הזו בלתי נסבלת. מה, לאורלי קסטל-בלום ששינתה את הספרות או לאתגר קרת שיצר שפה דינמית וחדשה לא מגיעה מועמדות? מדובר בפחד מפני הפסד, חד וחלק, וזה מגוחך.
"איאן מקיואן, זכה בפרס 'הבוקר' דווקא על אחד מספריו הזניחים יותר, וכשהגיע לו לזכות בפרס על ספרו 'כפרה' הוא לא זכה, למרות שהספרים שהתמודדו מולו היו לא ראויים. השאלה אם הפרס מוענק על כלל היצירה או על יצירה ספציפית היא במקום, אבל מקיואן מעולם לא חשב שזה לא לכבודו להשתתף בפרס".

תגובת מפעל הפיס

אברהם כץ עוז, יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס, לא נעלב ודוגל "ברצונו של אדם כבודו". כץ עוז מוסיף: "אני לא תובע מהסופרים המכובדים הללו לקחת חלק או להתמודד על פרס שהם חושבים כלא ראוי. במידה לא קטנה זו צדקנות שלא מן העניין. מפעל הפיס מקיים את האירוע הזה, בין השאר, מפני שקיימים פה אנשים כמוני שאוהבים את נושא התרבות והאמנות, ומצד שני מבינים שמפעל הפיס הוא עסק שמצא לנכון לקיים את הפרס, כמו בנק דיסקונט, שהקים את מפעלי תרבות וכמו רוקפלרים אחרים שמקדישים כספים לקהילה ולתרבות, מכיוון שמבחינה ציבורית חושבים כמוני, שזה טוב לתדמית שלהם, ואני לא מתבייש לומר את זה.
"בסיטואציה בה מוסדות התרבות והאמנים נמצאים בקושי כלכלי אדיר, יש מקור נוסף שמוכן לתמוך בהם תמורת קרדיט על מעשיו. אם לא יינתן הקרדיט הזה, יכול להיות שנחליט שלא לתמוך. אני חושב שבכירי האמנים, לרבות הסופרים המכובדים הללו, היו צריכים לסייע לחיזוק מעמדו של הפרס. מפעל הפיס בסך הכל מבקש הערכה על עשייה טובה, ואם הם מתנהגים כמו צדיקים גדולים שלא נאה להם להתמודד על פרס של 150 אלף שקל שמא לא יקבלו אותו וייפגעו, הם פוגעים בעצמם ובספרות. לא מטריד אותי שלא ישתתפו, הם צריכים להיות מודאגים מאיך נראה פרצופם של אנשי רוח במדינה ואיזו מן דוגמא הם נותנים. יש להם בעיה עם עצמם, לא איתי ולא עם הציבור. אני גם לא חושב שאי השתתפותם פוגעת בפרס. מתחת לעץ גדול קשה לדשא לצמוח, וכשהעץ איננו, הדשא צומח לבד. יכול להיות שיש תועלת רבה מאד בכך. צומחים לנו כאן סופרים מצוינים, ואני מאד שמח על הדיון הציבורי שהנושא מעורר".
כץ עוז אומר כי לאחר שנודע על סירובם של חלק מהסופרים לקחת חלק בפרס, היו במועצה כאלה שהציעו להעלות את גובה הפרס. "זה יעזור", אמרו לו, אך הוא החליט להשאיר את הפרס כמו שהוא. את דבריו הוא מסיים באומרו: "אנחנו רוצים שהאמנות והספרות תחיינה, וחלק מהתהליך הוא קידום מכירות, ומי שלא מבין את זה, אין מה לעשות. באופן אישי אני חושב שמבחינה ציבורית הסופרים הללו מחויבים בשם כבודה של הספרות לקחת חלק ולתמוך בפרס. זה מה שהייתי מצפה מהם".