ריבלין משתלח

על משקל הפתגם הערבי הידוע: אבן שיו"ר הכנסת זרק לבאר – מאה חכמים לא יוציאוה. דברי ההבל והבלע, שהושמעו על-ידי יו"ר הכנסת רובי ריבלין נגד ה"הפיכה", כביכול, שביצע נשיא ביהמ"ש העליון, יעמדו עוד שנים רבות למשל ולשנינה. דברים כה חמורים נגד מי שמכהן כיו"ר הכנסת מחייבים הסבר.
אחת הטעויות הרווחות, אשר יש מי שטורח לשננן ולקבען בתודעה הציבורית, היא ייחוס "המהפכה התחוקתית" לנשיא ביהמ"ש העליון, הנשיא אהרון ברק או לביהמ"ש בכלל. הייתה זו דווקא הכנסת – במידה רבה ביוזמתו של אחד הח"כים הבולטים בנאורותם ובהעמקתם, דן מרידור – שחוקקה את שני חוקי-היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.
מה משמעותם של חוקי יסוד? כל תלמיד אזרחות מתחיל יודע, כי זוהי חוקתה של מדינת ישראל וחקיקת חוקי-היסוד (בהתאם ל"החלטת הררי" המפורסמת משנות החמישים) היא הדרך שנקבעה להשלמת החוקה. אמנם מדובר בדרך קשה ומעוררת מחלוקות, אך דמוקרטיה שאיננה מוגנת על-ידי חוקה ועקרונות-על משפטיים, היא דמוקרטיה שבירה ופגיעה.
לא בכדי היה בחקיקת חוקי-היסוד כדי לגרום זעזועים, שהרי ריבוי ההסתאבויות והפינות האפלות במדינה נגרם במקרים רבים דווקא בשל העדר חוקה. שעה ששופטי ביהמ"ש העליון דיברו על "מהפכה תחוקתית" הם תיארו - לכל היותר – את מעשי הכנסת באחד מרגעי ההתעלות שלה, ולא "המציאו" בעצמם את המהפכה הזאת.
עלולים לצוץ ויכוחים וחילוקי דעות בנוגע ליישום חוקי היסוד, אבל לא ניתן לטשטש את העובדה שהשינוי התחוקתי – מקורו וייזומו דווקא בכנסת. איך יכול לבוא יו"ר הכנסת ולתקוף את נשיא ביהמ"ש העליון – אחד המשפטנים הדגולים בעולם - ולסלף את העובדות כאילו הנשיא עמד מאחורי "המהפכה התחוקתית"? התערבבו לו, ליו"ר הכנסת, הפולמוס הענייני והלגיטימי בנוגע למידת האקטיביות הראויה לרשות השופטת עם התהליך של חקיקת חוקי היסוד ויישומם בשפיטה. אגב, לא תהליך זה ולא פולמוס זה יכולים להיות מוגדרים כ"מהפכה".
מי שמעיין בנוסחיהם של חוקי-היסוד לא יכול להבין כיצד מהין יו"ר הכנסת, שהוא גם משפטן, לצאת חוצץ נגד נטילת סמכות, כביכול, על-ידי ביהמ"ש העליון, מבלי שזו ניתנה לו על-ידי הכנסת. אדרבה: הסמכויות ניתנו במפורש על-ידי הכנסת בעצם חקיקת החוקים, ואלמלא החילו בתי המשפט את הוראות חוקי היסוד על הליכי השיפוט, היה בכך כדי להמרות את הוראת המחוקק.
יו"ר הכנסת ניסה בדבריו להלך אימים על הרשות השופטת. לשם כך הגזים באופן דמגוגי וזול ותיאר את הצגתם הנלעגת של חברי הכנסת על-ידי הרשות השופטת. בתיאור זה לא הייתה אמת, אלא מידה רבה של הסתה באמצעות טענות כזב.
עצם הופעתו ותוכן דבריו של ח"כ ריבלין הפכו את ההגזמה המתוכננת למציאות מעציבה. מעולם לא ביטל ביהמ"ש העליון חוקים הנתמכים על-ידי 120 ח"כים כפי שיו"ר הכנסת ניסה להציג זאת. אך למרבה הצער מתרבים והולכים המקרים והנבחרים בכנסת, המעוררים הרהורים נוגים שמא יידרש ביהמ"ש העליון בתכיפות גוברת והולכת – וחרף איומיו הגסים של יו"ר הכנסת על ביהמ"ש – להתערב בהחלטות הכנסת. המקרה של ח"כ נעמי בלומנטל הוא רק המחשה קטנה. מי לידינו יתקע כף שלא יחרו יחזיקו אחריה גם ביחס לנושאי תפקידים רמים אחרים, המכהנים כיום בכנסת ובממשלה (ותיקיהם מצויים כרגע בחקירה). הנה לכם הסבר אפשרי לחריפות ולעיתוי: ראש הממשלה, בנו, סגן רה"מ ומ"מ ואפילו יו"ר הכנסת – כולם מצויים במועדון לא-מכובד של תיקי חקירה, העלולים להגיע לבתי המשפט. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
התגובה הראשונית לשמע דברי ההתלהמות של יו"ר הכנסת שלנו – מה לעשות, אין לנו אחרת – הייתה תחושה של מבוכה לנוכח הבורות והשטחיות, אלא שבמחשבה שנייה ברור שמי שיש לו השכלה משפטית – דוגמת ח"כ ריבלין - לא יתכן שאמר את שאמר מתוך אי-הבנה כה תהומית, אפילו יילקח בחשבון פרק הזמן הארוך, שבו שימש בתפקידים פוליטיים.
מאחורי ההשתלחות חסרת התקדים עומדים מניעים ומגמות מפחידים הרבה יותר: בין שמדובר במניעים אישיים (כפי שהעיתונאי אמנון אברמוביץ רמז, בהקשר לפרשיות משפטיות, בהן נחקר מי שמכהן כיום כיו"ר הכנסת), ובין שמדובר בניסיון פופוליסטי לצבור אהדה באמצעות התקפת אחד ממוסדות השלטון האחרונים בישראל שעדיין זוכה ללגיטימציה וליחס של כבוד מצד הציבור - ברור מעל לכל ספק: מדובר בניסיון ברוטלי להפיכה, המונהג על-ידי יו"ר הכנסת בכבודו ולא בעצמו. אין הפיכה מסוכנת יותר מאשר ערעור על שלטון החוק. דיקטטורה של רוב אינה פחות חמורה מדיקטטורה של מיעוט. ההיפך הוא הנכון (ומוטב להימנע בהקשר זה מהבאת דוגמאות, המהוות את שיאי השפל של הציביליזציה האנושית).