מיליון שווה המון?

מיליון. באיזי: "הכספת", ספיישל המיליון, ערוץ 2, 20:30

אה, מי? מה? לקום? זה נגמר? (פיהוק). אפשר קפה? כמה זמן זה עוד נמשך אחרי שנרדמתי? למה לא הערתם אותי אחרי ההפסקת פרסומות? אה, היתה עוד הפסקת פרסומות? באיזה אתם נרדמתם? טוב, מה נגמר? ההוא לקח? כמה? כל המיליון? כריש.
מספר "ר", ניצול ספיישל המיליון של "הכספת": "הדבר האחרון שאני זוכר הוא יציאה להפסקת פרסומות. נמנמתי קצת, לדעתי. פתאום לא שמעתי בום גדול. העירו אותי. אמרו לי שנגמר. לא היו אפילו זיקוקים באולפן, בקושי נשר קצת קונפטי מהתיקרה – הייתי כבר בכמה בריתות עם קליימקס מרגש יותר".
אז איך היה ספיישל המיליון של "הכספת"? כמו סרט הונגרי זוכה פרס דב הזהב: איכותי, איטי, ארוך נורא, ההורים הפנסיונרים שלכם ימותו על זה, ועם סוף טוב, אני מניח. סופי צדקה, הג'ירף המעופף, שוב חייכה את חיוכיה הסתומים. ארז טל, תעשיין, שוב הוביל את העסק בביטחה ובקרירות של סוחר נשק ממולח. להקת "חמסה" נתנה הופעת אורח שכמעט והובילה, להערכתי, להפסקת ההודנה באורח חד-צדדי על-ידי מיואשים קיצונים משני הצדדים. עמית יריב, מתרגם ספרים וסרטים סימפטי מאוד שיודע כל דבר בעולם, לקח את המיליון בשלמותו ולא שיחרר אפילו צרחה קטנה, דמעת התרגשות או קפיצה באוויר כשהתבשר על זכייתו. טילפנתי אליו. "שלומי נהדר", אישר באותו טון רגוע, "ואני מתכוון לעשות עם הכסף את מה שהבטחתי: לקנות המון ספרים ולהחליף אוטו. אחי, שנוהג עכשיו מהאולפן באוטו שלי, מאוד תומך בלהחליף אותו".
איש רגוע. תוכנית מרגיעה. ככה, כנראה, עושים מיליון. לא לגמרי בטוח שככה עושים אירוע טלוויזיוני. ועדיין – כבוד לכולם. בכיף. וגילוי נאות לסיום: אישית נפלתי כבר בשלב המיונים הטלפוני ל"הכספת" כשהתבקשתי לענות, בשליפה, באיזו שנה חל קרב ווטרלו. לדעתי זה היה ב-74', ולהקת אבבא ניצחה.

כמעט ערבים: "חלומות מסתערים", ערוץ 1, 21:30

מתחזים יש בכל מקום. בפוליטיקה, במזנונאות, בתקשורת, אפילו בביקורת טלוויזיה (היי, אל תסתכלו עלי!). אבל כמובן שבצה"ל עושים הכל בגדול יותר. המסתערבים – לוחמי יחידות דובדבן ושמשון – התחזו לערבים לאורך האינתיפאדה הראשונה, שוטטו ברחובות הערים הפלסטיניות כשהם חבושי כאפיה, ו"כל אחד רצה להיות יותר דומה לערבי", כפי שמספר אחד מהם. כל ישראל, מה שנקרא, ערבים זה לזה.
חלק מהשיחות איתם היו מסמרות-שיער. "זה כיף, זה אטרף, זה להידלק, זה סם", תיאר אחד המסתערבים לשעבר מזכרונות בית באבא, והתרפק על לכידת המבוקשים: "אני תמיד המשלתי את זה לכלב תקיפה... זה לתפוס אותו, לקפל אותו, להכניס אותו, לקשור אותו...". או.קיי, בחורצ'יק. בסדר. מה שתגיד. רק, אם אפשר, קח ממני שני מטר מרחק וסגור שניה את הלסתות.
"חלומות מסתערבים", סרטו של יהודה קווה, הביא את סיפורם, זכרונותיהם, סיוטיהם ומסקנותיהם של כמה מהלוחמים לשעבר הללו, ששירותם הצבאי נראה כסרט ואן-דאמי, כולל המכות והיריות. סיפורי אקשן מהרחובות הקשוחים, רק שהפעם לא מדובר בהוליווד אלא בבחורינו המצוינים מול מציאות מסויטת של לוחמה בשטח בנוי.
יכולת להבין, באמצעות הסרט, את המילכוד אליו הוכנסו הגברים הצעירים האלה: פעולות ופקודות שירדפו אחריהם עוד שנים אחר כך, לעיתים גם בבתי משפט, שכן כאשר אתה מקבל פקודה לתפוס, לפצוע ולהרוג – נראה שאף אחד, מלבדך, לא עומד לקחת אחריות.
הסרט לא נקט עמדה, אבל הביא את הסיפור מהצד של המסתערבים. יכולתם לרחם עליהם, או לשאוף את אוויר התחתיות האדרנליני שהיה מנת-חלקם. מה התברר? שלא קל להיות ערבים, אבל ממש מסובך להיות עלק-ערבים.

צריך להגיד:

*ליוצרי הפרומו ל"אחד העם 1": אם ניסיתם להפעיל את אזעקת ה"זהירות, אסון טלוויזיוני בדרך" – הצלחתם.