האשליה הגדולה
ליצירתו של פול אוסטר לא נשארים אדישים: יש מעריצים שלא יוותרו, יש כאלה שלא יתקרבו. והפעם רואה אור בעברית ספרו העצוב ביותר עד כה - "ספר האשליות", ובתוכו משל מעניין על היחסים בין האמנות לבין העדות: האם סרט שלא צופים בו הוא בכל זאת סרט? אריאנה מלמד על אמן הפרדוקסים
מי במטוס מרוסק, מי באקדח טעון, מי בכרית חונקת, מי ב-25 כדורי זאנאקס. "ספר האשליות" של פול אוסטר הוא קטלוג של אסונות שאמורים ללמד אותנו משהו על יכולת השימור של הנפש האנושית, או על האפשרות לשרוד אך ורק באמצעות האמנות, או על שניהם כאחד, אם תרצו. ואם לא תרצו – אפשר לקרוא אותו כספר העצוב ביותר שאוסטר, לא בדיוק קומדיאנט סיפרותי, הוציא תחת ידיו. וודאי אחד מן השניים הטובים ביותר (השני, על פי טעמי, הוא "ארץ הדברים האחרונים").
"ספר האשליות" מאת פול אוסטר, הוצאת עם עובד, 312 עמ'יצירתו של אוסטר לא מוקפת קוראים אדישים וסבלניים. יש לו מעריצים כבדים שמוכנים להתענות בסתר עם פרוייקטים ממוחזרים כמו "עשן", ובלבד שלא יודו כי משהו מזוהר תהילתו של אמן המקריות המתוכננת כבר הועם. ויש כאלה שמוכנים להישבע בנקיטת חפץ כי לעולם לא יפתחו עוד כרך מיצירותיו, והמחלוקת בין שני עולמות הקריאה האלה מעניינת למדי, כי היא נעה סביב ציר כשרונו הגדול של אוסטר: לשכנענו בקיומן של סיטואציות בלתי סבירות לחלוטין מתוך יצירת טון קודר, כמעט כטון הדיבור המהוסה בעת לוויה, טון דטרמיניסטי של "מציאות" טראגית שמובילה את הדמויות לעלילות לגמרי לא מתקבלות על הדעת.
התעתוע המרכזי שאוסטר משתמש בו בכמה וכמה ספרים פועל גם כאן – על המשוכנעים, כמובן. משום מה, אנחנו נוטים לפתח אמון כלפי עדותו של אדם בשעת צערו, וגם אם העדות הזאת שייכת לדמות בדיונית המהלכת בין דפי ספר – אנחנו נמשיך להאמין, ויהי מה.
כי איך אפשר שלא להיסחף אחרי פרופסור זימר, מרצה לספרות אנגלית בקולג' מנומנם, שזה עתה שכל את אשתו ושני בניו בתאונת מטוס, ואחיזתו האחרונה בחיים הוא אמן קומי של סרטים אלמים ששמו הקטור מאן, והוא נעלם לחלוטין מחיי העולם הזה בערך חמישים שנה לפני תחילת הארועים שבספר? הטרגדיה נוסכת כובד משקל ותחושה של נחיצות ארועים למה שיבוא אחר-כך, וכדור השלג שיתחיל להתגלגל ולצבור נפח במהלך הספר תלוי לגמרי בחסדי הארוע הטראגי שבלעדיו, גם על פי עדות הגיבור הראשי, דבר לא היה נכתב.
אמנות או חיים?
קוראיו הנאמנים של אוסטר מכירים את חוסר הפשר הטראגי שהוא מנת חלקם של גיבורי "לוויתן", "ורטיגו", "מוסיקת המקרה", "ארמון הירח" ואחרים, שכולם מצאו בישראל מידה גדולה יותר של נלהבות יחסית מאשר בארצות הברית. השיעור היחסי של קוראי-אוסטר בארצנו פשוט גדול יותר מזה של קוראיו במולדתו. אולי מפני שמאסנו בטרגדיות הצפויות שיש בהן פשר, אם רק נרצה להתבונן בהן נכוחה.
כדי להיאחז בחיים, כותב זימר ספר על אודות יצירתו של הקטור מאן. כמו רבים אחרים, הוא משוכנע כי העלמותו של מאן מן הזירה ההוליוודית ובכלל, אי שם בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, היא סוף פסוק לביוגרפיה שלו. אבל מכתב שמגיע עדיו מבשר לו כי האיש עודנו חי, כמעט שישים שנה אחרי שנעלם מעין, והספר הופך להיות מסע אל תוך חור הזמן השחור.
בחור הזה, מתברר, אפשר להעביר חיים שלמים במעשה אמנות מיואש לחלוטין, יצירה של סרטים שאיש לא יראה לעולם. כך בחר הקטור מאן לעשות, ופרופסור זימר הופך לעד כמעט יחיד של העשייה הזאת ערב מותו של הקטור. מתוך תעלומת ההיעלמות מגיחה גם אופציה אחת של תחייה מחדש, באמצעות אהבתה העיקשת והבלתי צפויה של אשה שגם היא היתה מעורבת בחייו של מאן, לא נגלה כיצד, אבל אם קראתם ספר אחד של אוסטר, אתם יכולים לשער שגם האהבה הזאת לא תסתיים בכינורות ענוגים ובשקיעה רומנטית ובהבטחה לעתיד טוב יותר.
אם יש בכם נהייה אל עבר הטראגי, זה הזמן להכין ממחטות ולהתחיל לקרוא. אם אין כזו, "ספר האשליות" יכול לשמש לכם – כפי ששימש לי – כמשל מתמשך ומעניין על אודות היחסים בין האמנות לבין העדות. אם עץ נופל ביער ואין איש רואה אותו – האם באמת נפל? ואם ספר נכתב ואין לו קורא? ואם סרט נעשה ואין לו צופים – האם עודנו סרט? מה אנחנו משמידים כשאנחנו מתנכלים לגופה הפיזי של היצירה, מה נותר איתנו, ועד כמה יכול הזכרון להפיח חיים חדשים במתים – על כל אלה, לבד ממקרי המוות השונים, יודע אוסטר לכתוב בחן פילוסופי לא מבוטל, ובחוש נאה ליצירת פרדוקסים. בסופו של דבר, "ספר האשליות" יותיר כמה וכמה קוראים בתחושה שהתעתוע אכן השתלט על חווית הקריאה, ואין עוד לדעת אם האשליה היא מעשה האמנות או מעשה החיים.
לפנייה לכתב/ת 
עטיפת הספר. אחד מהשניים הטובים ביותר
מומלצים
