מסע המוות של בן ואדר

בן ורצברגר (ברגר) רצה מאוד להגיע ללאס-וגאס ולהתחיל חיים חדשים. אחרי שנה של ניסיונות כושלים לעשות את זה בלוס-אנג'לס, הוא היה חולה, עייף ומאובכזב. ב-2 בדצמבר אשתקד זה היה אמור לקרות: הוא וחברו אדר נאמן, שהגיע אליו מישראל, התכוננו לצאת לדרך ולעזוב את כל הצרות והסיבוכים מאחור. בלאס-וגאס חיכתה להם דירה שבן שכר מבעוד מועד וסצינת מועדונים שתתניע סוף סוף, כך קיוו, את קריירת הדי.ג'יי שלהם.

חלומם לא התגשם. חצי שנה אחרי שנכנסו לתמונה, הצליחו חוקרי האף-בי-איי בשבוע שעבר לפצח את פרשת היעלמותם המסתורית של שני הישראלים, לאחר שעצרו שלושה חשודים בחטיפתם. חשוד רביעי, ג'מיל קרבוטלי, סוכן תקליטנים בעל עבר פלילי שבן היה אחד מלקוחותיו, נמלט זה מכבר, על-פי הערכת הרשויות, חזרה ליוגוסלביה.

חקירת השלושה, חברי כנופייה שעסקה בגידול ובהפצת סמים, ביניהם אורה ווסן, ישראלית לשעבר תושבת הוליווד, הובילה ביום ראשון לאיתור שרידי הגופות של בן ואדר באיזור מדברי נידח בקליפורניה. הגופות היו טמונות בבור שעומקו 81 ס"מ. אתמול (ד') היתה אמורה להיערך נתיחת הגופות של השניים שתאשר סופית את זיהויים. בכך תבוא לסיומה פרשה מצמררת על שני בחורים טובים מישראל, שהגיעו לאמריקה בחיפוש אחר התהילה והכסף, איבדו את שיקול דעתם ונפלו לידיים הלא נכונות. עבור משפחות נאמן וורצברגר מציאת הגופות חותמת תשעה חודשים של חיפושים מייאשים בקו הנמתח בין עיר הסרטים לעיר ההימורים.

שמרטף למחסן מריחואנה

בן ורצברגר היה בארץ די.ג'יי בתחילת דרכו. הוא התפרנס היטב מתקלוט בחתונות, אבל חלם על "הדבר האמיתי" - להפוך לתקליטן הבית של מועדון גדול באמריקה. לאמו, יוהנה ורצברגר, גיורת מטרנסילבניה, לא היה כוח לעצור בעדו. "הוא היה בן 23 כשלקח את כל ציוד התקליטנות שאסף ונסע", סיפרה בחודש פברואר האחרון. "אני לא התלהבתי, אבל הוא התעקש".

באל-איי פגש בן את דן אייברהרט, במאי סרטים מתחיל. השניים עברו לגור בשותפות בעמק סן-פרננדו, צפונית לעיר, ודן שהתרשם עמוקות מיכולותיו של בן ניסה לסייע לו. הוא צירף אותו לעבודה על סרט שהתחיל והכיר לו אנשים רבים הקשורים בסצינת המועדונים. אחד מהם היה אדם ג'מיל קרבוטלי, הבעלים של חברת "איינג'ל בוקינג", שניסה להשיג לבן כמה חלטורות בתחום התקלוט. הצלחתו במציאת עבודה היתה מוגבלת, ובמקום זה חיבר את בן לכמה מחבריו המפוקפקים, ביניהם שיין רונלד הואנג ובנג'מין פראנדזן.

בן הלך ושקע. את הדירה בוואלי הוא עזב והותיר אחריו חוב של 1,500 דולר לבעל הבית. בתשלומים עבור הרכב שרכש – לא עמד. לבסוף השתקע בביתו של הואנג בפארק קאנוגה. הואנג ויתר לו על שכר דירה, ובתמורה שמר בן על גידולי המריחואנה ומרבצי האקסטזי שהוסתרו מאחורי קיר פנימי בתוך הבית.

על-פי עדויות חבריו, נהג בן למכור מנות קטנות של סמים למחייתו, וככל הנראה הואנג העלים עין כל עוד היה מדובר בכמויות זניחות. אבל כשבן הפסיק להיות זהיר והחל להביא אנשים לביתו, ביניהם בת-זוגו קריסטה, הואנג השתולל מזעם. הוא לא אהב את העובדה שהמסתור הפך למקום בילוי חברתי.

הג'וב של בן, כשמרטף של מחסני מריחואנה, לא עשה לו טוב. חברתו קריסטה היתה הראשונה לשים לב. "בחודש יולי הוא חלה", היא סיפרה בחודש פברואר. "לא היה לנו מושג מה יש לו. הוא שכב במיטה, לא אכל וירד איזה עשרה ק"ג. לקחתי אותו לחדר מיון". באותה תקופה בן צרב מיקס מוסיקלי וכינה אותו בשם הסמלי "פראנויה". "הרופאים לא ידעו מה יש לו", שיחזר באוזניי אייברהרט. "מה שהתחיל בסמים המשיך כוורטיגו. הוא היה מרגיש סחרחורת ונופל, ובנוסף היה היסטרי ומפוחד. הוא נתן לרופאים את הכתובת שלי, והם שלחו לביתי חשבונות בסך מאות דולרים. הוויזה שלו הסתיימה והוא לא הצליח להאריך אותה, והתחמק משלטונות ההגירה. מצבו היה רע בכל המובנים".

לבסוף עזב בן את הבית בקאנוגה, אך על-פי עדויות השאיר בידיו זוג מפתחות. הואנג החליף את המנעולים, כי חשד שהדייר הישראלי ממשיך לגנוב ממנו סחורה. לחבריו סיפר בן כי הואנג חייב לו כסף ואיים באוזניהם להלשין עליו לרשויות. החברים השביעו אותו שלא יעשה זאת, כיוון שהואנג אדם מסוכן. בינתיים גמלה בלבו ההחלטה לחפש את מזלו בלאס-וגאס, שם סצינת המועדונים חיה ושוקקת במשך כל ימות השבוע. הוא התכתב עם אדר, חברו לכיתה מתיכון "עמל" בראשון-לציון, והזמין אותו להצטרף אליו, בלי לגלות לו מה באמת עובר עליו בחודשים האחרונים.

אדר, גם הוא די.ג'יי שהתקשה להתפרנס מתחביבו ונאלץ לעבוד כבודק ביטחוני בנתב"ג, נדלק על הרעיון. ב-18 בנובמבר הוא עלה על מטוס והמריא לניו-יורק. אחרי שבוע הגיע ללוס-אנג'לס. יומיים קודם לכן חזר בן מביקור מכין בלאס-וגאס במצב רוח מרומם. הוא היה מוכן לשינוי.

המשטרה לא האמינה

בן אסף את אדר משדה התעופה ב-29 בנובמבר בבוקר, ומשם המשיכו השניים למסיבה במועדון "הסיינדה אנדר-גראונד" בדאון-טאון. בשעות הקטנות של הלילה תיקלט בן לכמה עשרות ידידים, ואז גם פגש אותו אייברהרט בפעם האחרונה. "הוא נראה מאד אופטימי, אבל אז ביקש הלוואה של 20 דולר, כדי שיהיה לו קצת מזומן. רק אז הבנתי כמה הוא אומלל באמת".

בבוקר, כשהמסיבה הסתיימה, נסעו השניים לביתו של חבר ישראלי ששמו דורון כחלי. אחרי שהשלימו שעות שינה במהלך רוב היום, קפצו לביתה של המסעדנית אלין קרוז, ידידה של בן, לארוחת ערב. "הם נראו בסדר", סיפרה אלין. "הצעתי להם להישאר לישון אצלי, אבל הם סירבו".

למחרת קפצו השניים פעם נוספת לכחלי, ובן נתן לו 200 דולר, חוב על מכירת תמונות משותפות מדלת לדלת, עוד עיסוק פופולרי בקרב הישראלים בלוס-אנג'לס. זו היתה הפעם האחרונה שבה נראו בן ואדר בחיים. בערב עוד הספיק אדר להתקשר לאמו סילבי, והיא השביעה אותו שיתקשר אליה שוב כעבור יומיים, לפני טיסתה המתוכננת לפאריז. יותר לא שמעה ממנו. כשהתקשרו האמהות בפעם הבאה, באחד בדצמבר, מישהו אחר ענה לפלאפון. מסביב היה רעש נוראי, והשיחה נותקה. חשדן התעורר, אבל הן הניחו שהשניים נמצאים במסיבה. כחלי סיפר מאוחר יותר לאף-בי-איי שחש כי משהו לא בסדר כבר ב-27 בנובמבר, כשהוא ובן נתקלו בקרבוטלי בתשע בערב בדירה אחרת בסן-פרננדו, שגם היא שימשה לאיחסון סמים. ריח מריחואנה חזק עמד באוויר, וקרבוטלי, ידיו עטופות בכפפות גומי, היה עצבני.

ב-2 בדצמבר, יום הנסיעה המתוכננת ללאס-וגאס, המתין קרבוטלי, יחד עם הואנג, לבן בדירתו. בן היה אמור להחזיר לו חוב כספי. כשנקפו השעות ובן לא הגיע, החל הואנג לאבד את שלוותו. בלילה הקודם מישהו פרץ לדירתו בקאנוגה, והוא חשד שבן אחראי לכך. מאוחר יותר הגיעו השניים לדירה בפארק קאנוגה, יחד עם החשוד הנוסף ברצח, בנג'מין פראנדזן, ותפסו את בן ואדר בפנים.

הדם עלה להואנג לראש והוא האשים את שני הישראלים בכוונה לרוקן את הדירה. אדם נוסף שהזדמן למקום במהלך היום סיפר לחוקרים כי ראה את הואנג ניצב מול השניים רותח מזעם ומנופף בחרב באורך מטר מול פניהם. בן ואדר היו, על-פי עדותו, כפותים. לפי העדויות, קרבוטלי התנגד לרצח, זה היה גדול עליו, ואף אמר להואנג: "אם אתה רוצח אותם, תצטרך לרצוח גם אותי". החבורה הסתייעה בידידה ישראלית, אורה ווסן, וזו טילפנה למשפחות של בן ואדר ובישרה להם: "בקרוב תגיע הפתעה מילדיכם". ווסן מואשמת כעת בסיוע לחטיפה.

האף-בי-איי לא שיחרר עד כה לפרסום פרטים על הדרך שבה נרצחו אדר ובן, אבל ככל הנראה זה קרה עוד באותו יום, כי למחרת נמצאה מכוניתם, שברולט קבליר כחולה עם גג נפתח, כשהיא נטושה ברחוב בדאון-טאון בווגאס. המפתחות היו בפנים ובמושב האחורי היו כל פריטי הציוד האישי והמקצועי של השניים.

עוד באותו ערב נעשו ניסיונות להשתמש בכרטיס האשראי של אדר. תחילה לצורך רכישת מוצרי חשמל בשווי 8,258 דולר, ניסיון שנדחה על-ידי חברת האשראי, ומאוחר יותר לקניית בגדים בחנות "קאט ווק" בעיר בשווי 467 דולר, ניסיון שצלח. מהחתימה שהופיעה על הספח הוברר מעל לכל ספק שאדר לא היה זה שחתם. בשלב ההוא, ככל הנראה, השניים כבר לא היו בין החיים.

לאחר היעלמותם של בן ואדר נכנסו לתמונה משרד החוץ, הקונסוליה בלוס-אנג'לס ומשטרת לאס-וגאס. הוריהם של השניים הגיעו ללוס- אנג'לס ושכרו את החוקרים הפרטיים יוסף לזרוביץ' ואבי בן-עמי. השניים גבו במהלך השבועות הראשונים של חודש ינואר עדויות רבות בלוס-אנג'לס ובווגאס והציגו את הממצאים בפני משטרת לאס-וגאס.

אך למרות המסתורין שאפף את הפרשה, סירבה המשטרה לחקור את הפרשה מההיבט הפלילי. לאחר שהגיעה עדות שלפיה נראו שני צעירים העונים לתיאור של בן ואדר משוטטים ברחבי נוואדה בריאים ושלמים, נסגר תיק החקירה בנימוק של "היעלמות מרצון".

זה קורה כל הזמן בווגאס, מקום שאליו מאות אנשים מגיעים כדי להיעלם, בין אם מנושים, או מסוחרי סמים. כל הניסיונות לשכנע את משטרת וגאס כי ישראלים אינם נוהגים להיעלם סתם כך בלי להודיע לאיש, לא צלחו. רק חודשיים מאוחר יותר, כשהתברר שהישראלים שנצפו בנוואדה אינם אדר ובן, שוכנעו הרשויות כי הסיפור אינו פשוט כל-כך.

אז נכנס האף-בי-איי לתמונה והחל לחקור. זמן קצר לפני כן שוחחתי בטלפון עם קרבוטלי, שאז עוד הציג את עצמו כחבר של בן. הוא נשמע מהוסס, מפוחד ומגמגם. כעבור כמה שבועות, כשהבין שהחוקרים סוגרים עליו, מיהר לחסל את העסק ולהימלט. חבריו לביצוע הרצח, הואנג ופראנדזן, לא הספיקו. הם יבלו, כנראה, את שארית חייהם בכלא, או אולי אפילו יסיימו אותם בכיסא החשמלי. למשפחות ורצברגר ונאמן, המבכות את מותם האכזרי של ילדיהם, זה כבר לא יעזור.