יום חגו של משה בדש
למשה בדש, בעלי פיקנטי לשעבר, יש סיבה למסיבה; הדו"ח שהוציא הממונה על ההגבלים והחלטתו של שר התמ"ת לפעול להטלת פיקוח מחירים על מוצרי המונופולים מוכיחים, לטענתו, את צדקתו: אנחנו חיים במדינה שנשלטת על-ידי תאגידים דורסניים; בא פקיד, שאין לחשוד בהגינותו או חוסר אובייקטיביות מצדו, ואומר לכל עם ישראל: 'רבותי, בדש צדק'
לבדש יש סיבה טובה להיות לחוץ. אחרי הכל, הודעתו של שר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט, בשבוע שעבר, לפיה הנחה את הדרג המקצועי להטיל פיקוח מחירים על מוצרים המשווקים על ידי מונופולים, ודו"ח חריף במיוחד שהוציא בחודש יוני הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, כנגד יחסי הגומלין בין אותם מונופולים לבין רשתות השיווק, מהווים מבחינתו סיבה למסיבה. הם גם סיבה מספיק טובה להוצאה מעודכנת (שביעית במספר) לספר, שהוא בעצם כתב תביעה שהגישו שתיים מהחברות בתאגיד פיקנטי נגד כ-30 ספקים מתחום המזון, שהשתתפו לטענת בדש בקרטל שמטרתו הייתה חיסול פיקנטי.
אפילו בדש עצמו, עקשן עם קבלות, לא חלם שהתכנים החתרניים שהוא דוחף כבר למעלה משני עשורים בספרים, מודעות ענק ואפילו בעיתוני חינם, יזכו לגיבוי מלא בעמדה רשמית של מדינת ישראל. "זה שנים שאיש לא העיז להוציא מלה כנגד התאגידים השולטים במדינה", מחייך בדש, "ופתאום, אחרי שכבר כמעט הכריזו עלי כמשוגע, בא הממונה על ההגבלים בכבודו ובעצמו ומאשר את טענותי אחת לאחת. זה כמעט בלתי נתפס במדינה שכבר שנים נשלטת בידי תאגידים. בא פקיד, שאין לחשוד בהגינותו או חוסר אובייקטיביות מצדו, ואומר לכל עם ישראל: 'רבותי, בדש צדק'. זה עדיין לא סוף הדרך, אבל אני חושב שאני יכול להרשות לעצמי הרגשה של סיפוק".
לבדש הייתה באותו יום סיבה נוספת לחייך בסיפוק. אחד ממאבקיו המשפטיים המתישים בשנים האחרונות, בו נתבע באופן אישי לשלם לספקים עבור ערבויות שנתנו חברות שהיו בבעלותו, הסתיים בניצחון.
אחרי שבית משפט השלום הסתפק בגרסת התובעים על פיה התחייב בדש בעל-פה לעמוד בתשלומים, הצליחו בדש ואחד מפרקליטיו, עוד אלון גלרט, לשכנע את שופטי בית המשפט המחוזי, שדן בערעור שהגישו, שבדש לא ערב לחובות שצברו החברות עם קריסתן. בנוסף לדחיית תביעת התשלום של הספקים, השופטים אף הטילו עליהם את תשלום כל ההוצאות המשפטיות. עבור בדש, שהתגונן בשנים האחרונות בלמעלה מ-100 תביעות שהוגשו נגדו (חלקן עדיין מתנהלות), ושלדבריו כבר מזמן אזלו מקורות המימון שלו עבור ייצוג משפטי, מדובר בגלגל הצלה שאין לזלזל בו.
האידיאל: צריך שיהיה מעניין, אז נלחמים
אז מה מריץ את משה בדש? אם לשפוט על פי תשובותיו, הכל חוץ מהרצון לעשות כסף. העולם הוא בסופו של דבר מקום די מדכא. כל אחד יכול לעבור מהעולם בכל רגע נתון, עם סיבה או סתם כך, אבל בסופו של דבר זה לא משנה. הוא מת, מסכם בדש את משנתו, ממש כאילו חזר מסדנת הארה באחד האשראמים האופנתיים בהודו.
"כשהבנתי את זה קיבלתי כוח לחיים ולמאבקים. צריך שיהיה מעניין, אז נלחמים. משעמם אז משחקים קצת בפוליטיקה. הכל הרי אותו דבר - מאבקי כוח ושליטה. אצלי זה כמו אצל כולם, אבל המטרה הסופית היא לא לעשוק אחרים, אלא לחיות את חיי ולהסתפק במה שיש לי. בתרבות שבה הכסף הוא האלוהים, והחזק והאלים הוא השולט - ישר הדרך נרדף עד צווארו".
הקריירה העסקית שלך היא לא בדיוק דוגמא לאחד שתמיד הסתפק במה שהיה לו. מה מבדיל אותך משאר אנשי העסקים?
"יש אנשים שהמחלה שלהם, או הקללה שלהם, היא גריפת הכספים לתוך הבנק. לקנות ולקנות, ואפילו לא נהנים ממנו. בסופו של דבר, יש גבול לצרכים של כל אחד. הם נהנים מהתחושה שיש להם. כנראה מדובר בעכבות שנשארו עוד מתקופת השואה אצל הניצולים, שאחרי המלחמה היו אוגרים כל דבר".
רגע, אז אולי אתה בעצם סוציאליסט בארון? זה לא אתה שהיה מסתובב במרצדס מפוארת ונוסע במחלקה ראשונה לחו"ל באותה תדירות בה אנשים נוסעים לחולון?
"זה נכון. כך עובד העולם. אבל יש הבדל בין עשיית עושר מעבודה, תוך עזרה לאחרים, לעומת רדיפת בצע על חשבונם של אחרים. במקרה שלי, רצו לחסל אותי והותירו למעלה מ-1,000 קורבנות. זה פסול".
אז אתה רובין הוד? נלחם בעשירים כדי שלעניים יהיה מה לאכול? לפחות בסממנים חיצוניים, בחיים הטובים, לפני חיסול העסקים התנהגת בדיוק כמוהם.
"כבר אמרו לי בעבר שיכולתי להיות אחד מהם. ראשית, אני ממש לא רואה באנשים האלה חבורה שהייתי רוצה להימנות עליה. אני אמנם לא סגפן, אני יודע לחיות, אבל יש גבול למה שהייתי מוכן לעשות בשביל זה. תמיד עשה לי טוב לראות את התורים הגדולים בחנויות של פיקנטי. אנשים היו באים, קונים מכל טוב ולא שוברים בשביל זה תוכנית חיסכון. אני הייתי מרוצה מהפדיון, והם היו מרוצים מהמחירים. בוודאי שלא הפסדתי. לא מכרתי מעולם מוצר שלא הרווחתי עליו. מה צריך יותר מזה?"
בדש (49) גדל עם שלושת אחיו במעברת יד-המעביר, עליה הוקמה במשך השנים שכונת קריית-שרת בתל-אביב. כשסיים את התיכון התגייס לצה"ל ועשה את מרבית שירותו בתחום השלישות והאספקה. אחרי הצבא בחר להרחיב את השכלתו בחו"ל. בניגוד לרבים מבכירי עולם העסקים הישראלי מקבוצת הגיל שלו, שרכשו את קשריהם כשלמדו בבתי הספר הנכונים, החליט בדש ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטה בספרד, וחזר אחרי שלוש שנים עם תואר שני (בימים אלה הוא עובד על השלמת התזה לדוקטורט). באופן מודע סימן עצמו בדש כבר אז כאאוטסיידר של עולם העסקים הישראלי.
ההתחלה: קטטות בחלוקת החומוס
כשחזר לארץ החליט בדש ליישם את הניסיון שרכש בצבא והידע שרכש בלימודים. הרעב להצלחה הביא אותו דווקא לתחום המזון.
איך חודרים לשוק שנשלט על ידי מספר מצומצם של חברות גדולות?
"אחרי שבדקתי את עצמי מספר פעמים כדי לוודא שלא טעיתי בתחשיבים, שכרתי מקום בבני-ברק עם מערבל חשמלי וארבעה עובדים, והתחלנו לייצר אריזות קטנות של חומוס. לא הייתה מכונת מילוי אז קניתי מצקות ומילאנו בידיים. בשלב ההוא לעובדים עדיין לא הייתה תעסוקה מלאה, אז השתמשתי בהם לחלוקה חינם של הסלטים, יחד עם דפים שבהם הסברנו לציבור כמה באמת עולה לייצר סלט וכמה כסף מיותר הם משלמים ליצרנים הגדולים".
החלוקה, שהחלה בטפטוף איטי, התנהלה בעיקר בפתחי חנויות מזון גדולות. כדרכו של בדש, לא מעט מאותן חלוקות הסתיימו בקטטות או בהגעת פקחי עירייה שדרשו מאנשיו להסתלק, אבל לבדש הבלגן רק עזר לצבור פרסום, שדווקא הוכיח את עצמו. תוך פחות משנתיים נכנס מפעל הסלטים לתפוקה מלאה, וצבר מאגר לקוחות קבוע.
לידיו של בדש, שכל אותה עת חיפש לאיזה כיוון להרחיב את עסקיו, נפלה הזדמנות נוספת: חוזה השכירות של המבנה בו פעל מפעל הסלטים הסתיים. "בעל הבית, שהיה יצרן נקניקים, בא אלי ואמר שאם לא אכניס אותו לשותפות לא יחדש לי את החוזה. זה היה חצי בצחוק וחצי ברצינות, אבל יצאה מזה שותפות ואני הפכתי ליצרן נקניקים. עשיתי עבודת הכנה, נסעתי לחול וקניתי ציוד, והעסק התחיל לרוץ".
כשהוא נישא על גל ההצלחה המהיר של הסלטים ומוצרי הנקניק החל בדש לפרוץ לתחומים נוספים בתעשיית המזון. בסמוך לחנויות המפעל של פיקנטי, שהתפשטו בינתיים למספר סניפים ברחבי גוש דן, הקים רשת חנויות לממכר מזון מוכן, ייסד קו ייצור לפיצות, והחל לעשות את צעדיו הראשונים להקמת רשת מרכולים ארצית המבוססת על מוצרי תשלובת פיקנטי ומגוון מוצרי מזון של היצרניות הגדולות. מי שעוד לא הכיר עד אז את התופעה ששמה משה בדש, זכה באותה תקופה להיחשף למסעות הפרסום האינטנסיביים.
המאבק: חלק בנו על גבי קריירה ציבורית
במקביל ניהל בדש מערכה אחרת. פקידי השומה של מס ההכנסה ערכו ביקורת על ספרי החשבונות של מפעל הסלטים, והעלו חשד כי בדש לא שילם מס אמת. אחרי מספר שנים של ויכוחים החליטו להגיש נגדו כתב אישום. בדש אחז את השור בקרניו - הוא פתח במלחמת חורמה נגד פקידי השומה.
הוא שכר את שירותיהם של חוקרים פרטיים, שאספו חומר על כל אחד מהם, ועד מהרה הגיע למלחמה אישית מול מי נציב מס הכנסה דאז, יאיר רבינוביץ'. המאבק לווה גם הוא במודעות בעיתונות, כשלצד השמצות נגד המערכת מושחתת, כהגדרת בדש, בלט גם פרסום מוצרי התשלובת. הוא הספיק להוציא גם שני ספרים בנושא - העלוקות, שעסק בפקידי מס הכנסה, וחריש עמוק, שעסק ביועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, וגם אותם השכיל להפוך לפרסומת למוצריו.
במשך שבע שנים לא התייאש בדש ועבר מערכאה לערכאה, עד שבנובמבר 92' הורה בית המשפט העליון למס הכנסה לבטל את חובו של בדש ולערוך לו שומה מחודשת. בסופו של דבר הם לא ראו ממני אפילו אגורה אחת מיותרת, מחייך בדש, היום הם צריכים להגיד לי תודה. חלק בנו על גבי קריירה ציבורית.
עם קבלת החלטת השופטים יצא בדש מבית המשפט, נחת ברכות במושב המפנק של המרצדס המוזהבת שלו ("מעולם לא נהגתי בה. תמיד היה לי נהג. בחיים שלי לא הרמתי אפילו את מכסה המנוע") והחל מפזר ראיונות עיתונאיים לכל מי שרק היה מוכן להקשיב.
הוא הבטיח לייצג את המסכנים שאין להם כוח כמו שלו כדי להילחם במס הכנסה, הבטיח שיכבוש את הפוליטיקה (אחרי שנכשל במסגרת רשימה עצמאית ובמסגרת רשימת הליכוד), הבטיח לנקום בכל מי שניסה לעמוד בדרכו ובעיקר הבטיח להרחיב את התשלובת שלו - והכל בשיטת פיקנטי - למד את השוק, בדוק מה עושים המתחרים, הוזל עלויות ומכור בכמויות גדולות. גם אם אחוזי הרווח נמוכים, נפח המכירות עושה את שלו.
בתחילה היה נראה שבדש מצליח לממש את הכרזותיו. הוא הרחיב את רשת המרכולים לעשרות סניפים, וכך גם את רשת המסעדות הסיניות פיקנסין. צוות מומחים שהעסיק למד את המתחרים והצליח לבנות תוכנית עסקית במסגרתה מכרה פיקנטי מוצרים מתחרים למוצריהן של ענקיות המזון במחיר נמוך בעשרות אחוזים.
למרות שמכר גם את מוצריהן בהצלחה לא מבוטלת, הצליחה התנהגותו של בדש להטריד ממנוחתם כמה מראשי תעשיית המזון בישראל. "נוצר מצב משעשע - הגדולים החלו לחקות אותי", אומר בדש, "פתאום התחילו לפרסם טבלאות משוות, דבר שלא היה נהוג אז, פתאום החלו להקפיד על הצגת הסחורה במקררים חדישים, הקימו מאפיות בתוך סניפי רשתות השיווק, ייסדו רשתות זולות במקביל לרשתות המסורתיות והחלו לשווק מוצרים לפי סוג הקהל באותו אזור בארץ".
הנפילה: אי אפשר להמשיך עם השקרים האלה
עם כל החיכוכים והצרימות שנבעו אולי מאופיו של בדש ומסגנונו, נראה היה שבשוק הישראלי יש מקום לכולם. לבדש היו ב-95' למעלה מ-1,000 עובדים ומחזור עסקים של עשרות מיליוני שקלים. "היינו בשיא העסקים ומוכנים לזינוק קדימה. מבחינת המינהלה, היינו ערוכים לפתיחת 20 סניפים נוספים בן לילה. עד שבוקר אחד ביולי 97', קיבל בדש טלפון מאחד הספקים שביקש להקדים בבקשה את מועד פירעון הצ'ק מבלי שהסביר למה".
בדש, לדבריו, לא חשד והסכים לבקשת הספק, אבל אחרי הטלפון הראשון החל מבול של טלפונים עם בקשות דומות, שעד מהרה הפכו גם לדרישות בוטות להעברת תשלומים מידיים כתנאי להמשך אספקה מסודרת של סחורה למרכולים. "מישהו הבין כנראה, כתוצאה מהדלפה או מניתוח, את התוכנית העסקית שלי, והחליט להקדים תרופה למכה. הם הבינו שאם אמשיך לתפוס נתח שוק של מוצרי דגל שלהם, במוקדם או במאוחר אוציא את כולם מהעסקים - והחליטו לפעול".
הם, מבחינתו של בדש, זה פחות או יותר כולם. בתביעה שהגיש לפני שלוש שנים, כלל לא פחות מ-92 יצרניות מזון, ובראשן אסם ותנובה.
למה דווקא אסם?
"זה פשוט מאוד. במרץ 97' התחלתי לשווק את חטיף ה'מקרנה', שנועד להתחרות ב'במבה'. כשהם מכרו שקית ב-3.5 שקלים אני מכרתי בשקל. כשמדובר בחטיף שעליו מבססת אסם 33% מרווחיה, לא צריך להיות גאון כדי להבין שזו סיבה מבחינתם לפתוח במלחמה".
בדש, ועל כך אין מחלוקת גם בפסיקות בית המשפט, המשיך לעמוד בתשלומים - אבל הסחורה הפסיקה להגיע. תוך מספר שבועות אזלה הסחורה ממדפי חנויות פיקנטי, וכל שנותר בהן היו מוצרי התשלובת עצמה. אבל גם זה לא הספיק. גל השמועות הגיע גם לספקי חומרי הגלם, וגם הם סירבו לספק סחורה שלא כנגד תשלום במזומן.
בתוך זמן קצר הבין בדש כי אם ירצה אי פעם לחזור למהלך עסקים נורמלי יהיה חייב לחסל את רשת החנויות והמפעלים ולהישאר עם עסקי הליבה מהם התחיל. בזה אחר זה נסגרו הסניפים, ובדש התמקד בפעילות הייצור בבני-ברק ובקריית-גת. גם זה לא עזר. תביעות הפירוק החלו להגיע בזו אחר זו.
עורך הדין אביחי ורדי, אותו שכר בדש כדי להתגונן מבקשות הפירוק, משחזר: "עשרות עורכי דין גדשו את אולם בית המשפט עם בקשות שקשה לדמיין על מה ביססו אותן. קשה להאמין שגם השופט המוכשר ביותר יוכל לקרוא את כולן ולהחליט מה לעשות בזמן הקצר שעמד לצורך העניין. אני מודה שגם אני כמעט השתכנעתי שמדובר כאן באסון, עד שברגע מסוים בדש קם, דפק על השולחן ואמר בקול רם: 'אי אפשר להמשיך עם השקרים האלה'".
פסק הדין של השופטת יהודית שבח מבית משפט השלום בתל-אביב, בתביעתה של חברת חוגלה כנגד בדש ומספר חברות מתשלובת פיקנטי, שניתן ביולי 2000, שלוש שנים אחרי הגשת התביעה, מהווה דוגמה טובה למה שנותר מטענות התובעת: הוכח בצורה הברורה ביותר כי במהלך השנה ומחצה בה התנהלו יחסי מסחר בין התובעת לבין הנתבעות קיבלה מהן התובעת מאות אלפי שקלים, וכי לא אירע ולו מקרה בודד אחד בו חולל צ'ק שנמסר לתובעת על ידי מי מהנתבעות.
גם לאחר שהתובעת חדלה לספק לנתבעות סחורה, המשיכו הצ'קים המתועדים שהיו ברשות התובעת להיפרע במשך כחודשיים ימים, עד לאירוע השריפה (משרדי פיקנטי נשרפו בספטמבר 97', גל), אשר תקעה את המסמר האחרון בארון המתים של הנתבעת. לא בכל מקרה בו נכשלת חברה בעסקיה ומגיעה למצב של פירוק ניתן להסיק מכך כי נעשו מעשים בלתי כשרים על ידי מי שניהל אותה. שבח דחתה את התביעה כנגד בדש והותירה את התביעה כנגד החברות לטיפול המפרק.
המפנה: אולמרט והממונה נתנו לי תעודת שפיות
מכל שורת הניצחונות שרשם בדש בשבע השנים הרעות שעוברות עליו, היה זה דווקא הדוח של הממונה על ההגבלים העסקיים שחולל את המפנה הגדול במצב רוחו. הדו"ח, ששמו הרשמי הוא עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים ביחס לנוהגים מסחריים בין ספקים דומיננטיים בתחום המזון לרשתות השיווק הגדולות, קבע נחרצות כי חלק ניכר מאוד מנוהגי המסחר שחשפה חקירת רשתות השיווק הם פגומים, ובכוחם לפגוע בתחרות. נוהגים המבוססים על תשלום כסף לרשת שיווק גדולה עבור אי-תחרות או צמצומה נגועים באי-תחרות מובהקת, ואין לפוטרם.
את הדו"ח חיבר חוקר המשטרה הבכיר לשעבר, נצ"מ מאיר גלבוע. באחת הישיבות של הצוות, אליה הוזמן בדש למתן עדות, הפטיר לפתע גלבוע לעבר אחד מאנשיו: תראו איזה אבסורד - במשך שנים חקרתי את דרעי ואנשיו, כשברקע עומד ידידו של דרעי, משה בדש. עכשיו כשעברתי תפקיד אני מוצא את עצמי פתאום נעזר בו ומתייעץ בו.
הדו"ח הועבר לעיונו של אולמרט, שהורה בשבוע שעבר לאנשיו לפעול יחד עם אנשיו של הממונה כדי להביא להטלת פיקוח מחירים על מוצרים המשווקים על ידי מונופולים, שמחירם בישראל גבוה באופן משמעותי ממחירם בחו"ל.
לבדש, כאמור, דבר מכל זה אינו חדש. כבר שנים שהוא מחלק לכל מי שרק מוכן לקבל דף ובו טבלת מחירים המשווה בין מחיר סל המזון הבסיסי בישראל לבין מחירו בארצות-הברית - ומצביע על הפרשים אדירים. הוא גם חושש שהמהלך של אולמרט נועד להעביר את הטיפול בבעיית המונופולים וקרטל המזון לפסים אזרחיים, ולא נועדה למצות את הדין עם מי שבדש רואה כאחראים לכך. "אני מקווה שלא אצטרך להגיע לבג"ץ כדי לדאוג שההליכים הפליליים ימוצו. שנים שכולם כאן אמרו 'בדש משוגע'", הוא עובר לדבר על עצמו בגוף שלישי, "ועכשיו באים אולמרט והממונה ונותנים לי תעודת שפיות".
העתיד: תביעה של מיליארדי שקלים
בשנה האחרונה שוקד בדש על הכנת תביעה אזרחית בהיקף של מיליארדי שקלים כנגד כל מי שהוא מכנה חברות הקרטל. נתונים שריכז בטבלאות צפופות מראים את אובדן ההכנסה שהוא טוען שנגרם לו משיתוק עסקיו. הפעם הוא מתכוון לגבות את הרווחים שצברו המתחרים כתוצאה מאובדן ההכנסה שלו. סביר להניח שכל פעילות עליה יורו אולמרט והממונה על ההגבלים רק תסייע לתיק.
וזה לא הכל: בחודשים האחרונים שוקד בדש, יחד עם כמה חברי כנסת, על הכנת הצעת חוק שתכונה חוק פיקנטי, במסגרתה יקבל כל עסק שהוכח שנפגע מפעילות קרטל סיוע לשיקומו ממרכז ההשקעות של המדינה. הצעת החוק נמצאת כעת בשלבי עיבוד סופיים, והיא צפויה להגשה כבר בימים הקרובים.
מבחינתו של בדש, כל זה לא מספיק. כבר מספר חודשים שהוא מכין תוכנית עסקית חדשה לרשת חנויות ברחבי הארץ, שתמכור את מוצרי פיקנטי ומגוון מוצרים שיתחרו במוצרי הדגל של היצרנים המקומיים הגדולים. לדבריו, לאחר הצגת התוכנית לחברה אמריקנית מובילה בתחום השיווק לשוק הקמעונאי, הביעה החברה את אמונה בתוכנית ופתחה את פנקס הצ'קים, בדרך להשקעה. הוא מסרב לנקוב בשמה של החברה, או לציין פרטים שעשויים לדבריו להקל על זיהויה (הכל יתברר במשך הזמן).
כמו בכל סיפור טוב, בדש לא מסיים בלי שהוא מעניק לעם ישראל מוסר השכל מבית מדרשו: "במשך שנים שאלו אותי איך אני לא מתייאש ועוזב את המדינה. האמת היא שאין לי תשובה ברורה מדוע לא עשיתי זאת. אולי האמונה בצדקת הדרך גרמה לי להישאר, ואולי העובדה שניהלתי בעבר מאבקים בממסד וניצחתי בהם. מה שברור הוא דבר אחד - אסור להתייאש. בכל מערכת יש גם אנשים טובים וישרים, שמוכנים לסכן את הקריירה שלהם ולצאת בקביעות המנוגדות למה שמקובל. צריך לדעת לשכנע ולא לוותר. תמיד יימצא סדק דרכו ניתן לחדור גם את החומה הבצורה ביותר".
לפנייה לכתב/ת 
