הודו ממולא לחג ההודיה

היום חוגגים בארה"ב את חג ההודיה. זה לא חג דתי, למרות שהתודה המקורית היא בהחלט לאלוהים, זה אחד החגים הלאומיים הבודדים של האמריקאים. לקראת היום, מליוני אמריקאים נסעו וטסו מצד אחד של היבשת לצידה השני כדי לאכול את ארוחת החג בחיק משפחתם, מאות אלפים ניהלו שיחות שמוכרות לכולנו לקראת החגים (אצלנו? אצלם? ההורים שלך השנה?) ואלפים אחרים לא ישנים כבר ימים וכוססים ציפורניים במתח: "ההודו יֵצֶא קפוא מבפנים או לא? יתייבש? יישרף?".

החג נגג לראשונה ב-1621 על ידי מתישבי פלימות', אותם חלוצים שהגיעו שנה קודם על גבי האוניה מייפלאואר לאמריקה של אז והתישבו במסצ'וסטס. ה"אבות המיסדים", קוראים להם האמריקאים בהשראתו של דניאל וובסטר. יש אומרים שכבר במהלך ההפלגה הארוכה לעבר ביתם החדש השתנה מבטאם האנגלי של נרדפי הדת וחופש הפולחן האלה, והפך למבטא האמריקני המוכר לנו כל כך היום.

כך או אחרת, אחרי חורף ראשון נוראי במיוחד, הם קצרו את מעט התירס שגידלו והחליטו להודות לאל שהיה להם מה לאכול. קמו, הלכו וארגנו ארוחה שאליה הזמינו גם את האינדיאנים המקומיים. החגיגה היתה חגיגת קציר אנגלית אופיינית משולבת בתקרובת שאותה הביאו גם האינדיאנים - מרכיבים מקומיים, החל מבטטות ופירות יער וכלה בתרנגולי הודו. לא האינדיאנים ידעו מה מחכה להם, ולא ההודים המסכנים.

כל שנה, ביום חמישי הרביעי  של נובמבר, האמריקנים לוקחים את ה"עוף" היחיד שגדל אצלם בטבע, קושרים לו יפה יפה את הרגליים כדי שלא יברח וצולים אותו, בדרך כלל ממולא, שעות על גבי שעות בתנור איטי, על חום נמוך שמעודד התפתחות תרביות מתרביות שונות. היוזמה לקבע את התאריך הזה כחג לאומי, היתה של לינקולן, שבעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית החליט לנסות ולנצל את הפופולאריות שלו ולקרוא לאחדות האומה. באוקטובר 1863, לפני מאה וארבעים שנה, הוא נשא נאום בו תאר את כל מה שהאמריקנים השיגו עד אז, והדגיש את מה שיש להם להפסיד. הוא קיווה שחגיגת החג הזה, שכבר היה משותף לרבים מתושבי כל המדינות, תקדם במשהו את פתרון המחלוקת. זה אולי לא כל כך הצליח לו, כי המלחמה נמשכה, אבל תאריך החג, והצביון הלאומי שלו, קוּבע אז בפעם הראשונה.

שנים אחר כך ניסה עוד נשיא אמריקאי להשתמש בחג ההודיה ל"צרכי האומה". רוזוולט, FDR, שחילץ את אמריקה מהבוץ הכלכלי של שנות השלושים, רצה ב- 39' להאריך את "עונת הקניות" של האמריקאים, וניסה להעביר את חג ההודיה לחמישי השלישי של נובמבר. שלוש שנים נמשך הבלגן בתאריכים עד שלבסוף קמה מחאה והקונגרס העביר חוק שקיבע את מועד החג.

מקום בתנור, יש לכם?

תרנגול ההודו הוא למעשה פסיון, והוא באמת ציפור המאכל היחידה שמקורה בחצי הכדור המערבי. נכון שאפשר לאכול כל מיני "ציפורים", אבל אם מסתכלים על עופות מאכל, הרי שהפסיון הזה, שתורבת בינתיים, גוּדל למימדים מפלצתיים ממש.

בשעתו היה בארץ מפעל מתכת בשם "הכטומטל" שתכנן וייצר כלובים מיוחדים להודים. הרעיון היה שלכלובים תהיה דלת שתאפשר להודים לצאת מהכלוב בהליכה הישר אל מפעל עיבוד הבשר. אנשי "הכטומטל" היו משוכנעים שאו-טו-טו הם כובשים את אמריקה עם הפטנט שלהם, עד שהסתבר להם, למגינת ליבם, שההודים האמריקאים כל כך גדולים ושמנים שהם בכלל לא יכולים לעמוד, שלא לדבר על ללכת.

בארץ אוהבים מאוד לשמוע שבשר ההודו שקונים, במיוחד לשווארמה, הוא "נקבה". זה שם נרדף לבשר האיכותי והרך יותר. למעשה, אם קונים הודו שלם למילוי (בהרבה מקומות - כולל סופרים - יזמינו עבורכם) ורוצים ציפור גדולה, כדאי לקנות דווקא זכר. בשרו של זכר גדול בוגר יהיה רך יותר מבשרו של הודי צעיר, ואילו בשרה של נקבה צעירה יהיה רך יותר מבשרה של הודיה גדולה ובאה בימים. מילת אזהרה אחת נוספת: אם אתם מתכננים ארוחת חג בשיתופו של איזה הודי גדול, ודאו רק שיכנס לתנור שלכם. התנורים הביתיים האמריקאים הרבה יותר גדולים מאלה שלנו.

כ- 280 מליון הודים נמכרים מדי שנה בארה"ב. שביעית, כ-40 מליון מהם, נמכרים ונאכלים ביום אחד בשנה. לדעתי אין לזה מקבילה בשום חג אצלנו, אולי קרפיונים לראש השנה, למרות שאני לא חושב שהיחסים והמספרים מגיעים כל כך גבוה.

מבשר ההודו אפשר לעשות מרק עוף משובח. תינוקות שמתחילים לאכול מרק טחון מעכלים את בשר ההודו בצורה קלה יותר. לעומת זאת, מהביצים שלו ממש לא כדאי להתקין חביתה, כי מתקבל משטח גומי צמיגי שאפשר להקפיץ עליו כדורסל.

פריסת תרנגול הודו, ממולא או לא, דומה מאוד לפריסת עוף גדול:

1. מניחים את הציפור על משטח גדול ונח, רצוי שקוע מעט

2. מחדירים את קצה סכין הפריסה - חדה וארוכה - אל נקודת החיבור של כרע ההודו לגוף ומנתקים.

3. מפרידים בין הירך והשוק, ומבצעים את אותה פעולה גם בצד השני.

4. מסירים את הכנפיים בתנועה דומה להסרת הרגליים, ורק אז ניגשים לפריסת החזה, ובעניין הזה שתי אסכולות: אחת- פריסה למול האורחים, דורשת נסיון ומיומנות, כיון שבה פורסים פרוסות לאורך הציפור מבחוץ פנימה, בתנועות ארוכות ואחידות. השניה - נעשית במטבח. מפרידים את כל החזה, חותכים לאורך קו עצם התעופה ומחדירים את הסכין בינה לבין הבשר - ואז פורסים את הבשר ומגישים פרוסות.

ולמה בכלל אוכלים תרנגולי הודו בחג ההודיה? מסתבר שעל שולחנם של חלוציהם המיתולוגיים של ידידינו עלו אותו יום לא פחות מארבעה הודים, תרנגולים-פסיונים שכל בני מינם מאז ועד היום חייבים להם "תודה".

הודו ממולא בבטטות

הכמויות מתאימות להודו, אבל אפשר למלא גם עוף (או שניים). אפשר גם לאפות את המילוי בתבנית, בתור פשטידה שתהיה תוספת לחובבי הבטטות.

חומרים:

1 תרנגול הודו במשקל 5-6 ק"ג

150 גרם חמאה, מומסת

למילוי:

4 בטטות יפות

2 פלפלים אדומים גדולים

2 כפות שמן זית

2 כפיות מרווה קצוצה

1 בצל גדול מאוד

1/2 1 - 1 כוסות אורז מלא, מבושל חלקית, או תערובת אורז לבן ואורז שחור (מושרים)

2-3 ענפי טימין

2-3 ענפי רוזמרין

כמה שיני שום

4 כפות חמאה

1 כוס קוביות לחם חמצמץ – לחם שאור או לחם שיפון "רוסי"

2 ביצים טרופות

קופסת שמנת מתוקה

הכנה:

1. קולפים ופורסים את הבטטות ומניחים בתבנית אפייה. מוסיפים את הפלפלים האדומים, מזליפים מעל את שמן הזית, מפזרים מרווה ואופים בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות צלזיוס - עד שהבטטות מתרככות. מדי פעם יש להפוך את הפלפלים האדומים, כך שיצאו קלויים. אם לא יוצאים קלויים, יש להמשיך לאפות אותם - אפילו להעלות את החום אחרי שהוצאתם את הבטטות - ולבסוף לקלוף אותם ולחתוך לקוביות גדולות.

2. קוצצים את הבצל ומאדים אותו במעט מים בסיר מכוסה, יחד עם האורז, השום, הטימין והרוזמרין. לאחר שהבצל מקורמל ממש והאורז רך, מוציאים את ענפי התבלינים ומערבבים את התערובת עם החמאה.

3. מערבבים את קוביות הלחם עם הביצים והשמנת. מוסיפים את האורז ומערבבים. מקפלים לתערובת את פרוסות הבטטות וקוביות הפלפלים ומאחדים לתערובת אחידה.

4. מחממים תנור ל- 180 מעלות צלזיוס.

5. שוטפים את הציפור במי ברז ומיבשים היטב מבפנים ומבחוץ. לוקחים כפית מלח ומשפשפים בכולה את פנים הציפור. ממלאים בתערובת המילוי - הוא לא צריך להיות דחוס מדי. סוגרים הפתחים עם שיפודים או תופרים, קושרים את הרגליים היטב. מברישים בחמאה וממליחים מעט.

6. צולים במרכז התנור במשך שעתיים. מדי פעם - כל רבע שעה - מברישים בשארית החמאה ובטפטופים שהצטברו בתבנית הצליה. ההודו מוכן כאשר כשדוקרים את הירך, יוצאים מיצים שקופים. אם הם ורודים - צולים עוד כמה דקות. מוציאים ונותנים לנוח כ-10 דקות לפני שחותכים.