האם הדרך בה מוסרים ילד לאימוץ דומה למעצר מנהלי?

ביקורת חריפה מצד המשתתפים על תפקוד השירות למען הילד במשרד הרווחה, האחראי לנושא האימוץ, נמתחה אמש (ה') ביום עיון 

שערך מרכז מינרבה לזכויות אדם שבאוניברסיטאות תל אביב והעברית בירושלים, תחת הכותרת: "הגנת הילד ומרות המדינה - אימוץ בשל היעדר 'מסוגלות הורית'".

הדוברים בכנס דנו במקרים שמוגדרים "באיזור הדמדומים", בהם לא ברור מהו הפתרון שעדיף עבור הילד, והאם הוצאת הילד מביתו נחוצה לחלוטין.

מעדיפים אימוץ סגור

פרופ' פנחס שיפמן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית דיבר על ניגוד העניינים המובנה בשירות, כגוף המוציא ילדים מחזקת הוריהם ובמקביל כגוף שיש לו אינטרס לקדם אימוץ של אותם ילדים.

בכנס העלו את הטענה, לפיה אם רשות אחרת היתה אחראית על מציאת פתרון לילד שהוציאו מביתו, ייתכן שהיו מתאמצים למצוא פתרונות של אימוץ פתוח, או אימוץ על ידי קרובי משפחה, שנחשבים כעדיפים עבור הילד.

שיפמן טען נגד ה"גישה הדוקטרינרית" של השירות, המעדיפה אימוץ סגור, בו הילד המאומץ מנותק לחלוטין מהוריו הביולוגיים, על פני חלופות של אימוץ פתוח או אימוץ בתוך המשפחה המורחבת, וציטט פסקי דין של בית המשפט העליון לפיהם השירות מנסה בכוח להכשיר את האימוץ ומכשיל אפשרויות שיקום.

החליטו שלא בפניה כי הילד יוצא מחזקתה

עו"ד משה בראון, המתמחה בדיני משפחה, הדגים כשלון כפול של רשויות הרווחה בסיפורה של אם שבנה נלקח ממנה על ידי פקידי הסעד של הרשות. אותה אם נשלחה לאימוץ בגיל שנתיים, ובמשפחתה המאמצת סבלה מהתעללות מינית של אחיה, גם הוא מאומץ.

בגיל 17 היא נכנסה להריון, ולמרות שהצהירה בפני פקידי הסעד על רצונה להחזיק בבנה, הם החליטו, ללא נוכחותה או נציג מטעמה, שהיא אינה ראויה לגדלו, ועוד לפני הלידה הוציאו צו חירום המורה על הוצאת הילד מחזקתה. זאת למרות שדאגה לו מראש לסביבה תומכת.

למרות פסיקות חוזרות ונשנות של בתי המשפט לנוער, בית המשפט המחוזי והעליון, שכללו פסיקת הוצאות לחובת המדינה, ומבלי שהיו ראיות לכך שהיא אינה מסוגלת לתפקד כאם, המשיכו נציגי השירות לערער לבתי המשפט כדי להוציא את הילד מחזקתה, עד שלפני חודש, לאחר יותר משנתיים של דיונים משפטיים, סירבה שופטת בית משפט העליון דליה דורנר לאפשר למדינה להמשיך ולערער על פסיקות בית המשפט.

האם נישאה מאז שילדה את בנה הראשון ומגדלת עם בן זוגה ילד נוסף.

ד"ר מילי מאסס מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, העלתה פן נוסף בניגוד העניינים המאפיין את עבודת השירות, "בין הורים שלוקחים מהם ילדים, והורים המקבלים ילדים לאימוץ, ביניהם יש הבדל מעמדי מובהק, כשפקידי האימוץ מעוניינים להעביר ילדים לאימוץ".

חומת סודיות, צווי חירום, צינזור מידע

מאסס מחתה על "חומת הסודיות" המאפיינת את עבודת השירות, כשרק פקידי הסעד, בחסות צווי חירום, שולטים בגורל הילד, ללא מתן מידע להורים הביולוגיים. היא סיפרה על מקרים בהם פקידי הסעד מתירים להורים הביולוגיים לפגוש בילד שהוצא מחזקתם רק בשעה ספציפית אחת בחודש, ללא אפשרות לשנותה, או על מקרים בהם פקידי סעד "מעלימים מסמכים מבתי משפט, מוציאים דיונים שנערכים בדלתיים סגורות, ומודיעים למשפחה שהיא יכולה לאמץ למרות שהילד עדיין לא הוכרז כבר אימוץ".

הדוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, רות זפרן, דיברה על צינזור מידע על ידי השירות ופקידי הסעד, הכפייה של תיווך הפקידים כשמאומצים בוגרים מבקשים לעיין בתיקי האימוץ שלהם ועל הגישה הפטרנליסטית של פקידי הרשות.

פרופ' עדי אופיר ממכון כהן להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב השווה את פרקטיקת האימוץ הסגור למעצר מינהלי, כששיקולי פקידי הסעד מוגנים באותם "שיקולי ביטחון" של אותו מעצר מינהלי.

מנהלת השירות ופקידת סעד ראשית לחוק אימוץ ילדים, אלה בלאס, ייצגה את עמדת השירות בדיון. היא התלוננה ש"בבתי משפט, טובת הילד אינה נר ראשון בדרכם", והביעה התנגדות לפיצול הסמכויות של השירות. לדבריה, אי אפשר "להכריז על מישהו בר אימוץ מבלי לראות מה קורה אחר כך. אף עובדת לא תרצה לעסוק בהוצאת ילדים מבתיהם. כולם ירצו לקחת חלק בחלק שמוסר ילדים".

יו"ר הכנס, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרור, השיב ש"גם רופא אורטופד המחליט על כריתת רגל, לא מפסיק לטפל, למרות שרופא אחר מטפל בשיקום של אותו כרות רגל".