צעקת חשק אדומה
גוף צנום וראש גדול, תנועה קלילה, הופעה מרשימה בשדות ובגינות הבתים, ובעיקר אדום, אדום לוהט. שי גינות נכנעת לפיתוי ומצלמת פרגים
"צעקות חשק" קרא המשורר זלמן שניאור לפרגים. עכשיו הם אדומים-לוהטים בראש חוצות ובמרחבי השדות, יוצרים מרבדי פריחה כמעט בכל מקום שאליו הם מגיעים, אפילו בחוף ים המלח. אולי מאמץ קולקטיבי להפגין נוכחות ולמשוך תשומת לב בסוף העונה, כשהמבקרים שבעו מראות פריחה.
הפרגים נעים בקלילות, נענים למשבי הרוח. הגמישות הזו היא משהו להתקנא בו, אם חושבים על זה שהצואר שלנו מוגבל רק לחצי סיבוב (במקרה הטוב), ועל זה שלפעמים דרושה סופת טורנדו כדי להזיז אותנו ממקומנו.
בשנים האחרונות נעשו הפרגים 'עירוניים' בזכות מלחיות הזרעים של פרחי הבר שהופצו ברשתות השיווק (פרויקט של עופר הוכברג, משוגע לדבר מקיבוץ גבעת ברנר). מאז שזרעתי אותם בגינה הם חוזרים ומזריעים את עצמם מידי שנה מצטרפים לחגיגת 'מזרח תיכון חדש': התורמוס הארץ ישראלי, הצפרנית המצרית והפרג הקליפורני ה'תרבותי'.
המופע הססגוני של צעקת החשק האדומה, להבת האש הכתומה ותוספת הורוד העדין הופכת מרשימה עוד יותר כשיודעים שהם אינם מקבלים תוספת השקיה. צמחים חסכמים.
מאוד מפתה לצלם את הפרחים האדומים אבל קשה מאוד להדפיס את האדום הזה. בדרך כלל מתקבל 'מרק' אדום אטום וחסר פרטים. כאן בולט יתרונו של מסך המחשב בשמירה על השקיפות ועל הצבע. אני מוצאת בזה פיצוי להפחתת הערך של איכות השקופיות בשל הצורך לשמור על משקלן הסביר למדפדף באינטרנט ומקדישה את תמונת הפריגה למי שעוד לא השתכנע שפרחים זה לא רק בוטניקה.
שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים' ו'חופשית ברוח'. ספרה החדש,'נופי נפש', יצא לאור לאחרונה. לאתר הבית שלה לחצו כאן .