מלאכים ושדים

 כאשר רוברט לנגדון, חוקר סמלים בעל שם עולמי מאוניברסיטת הארוורד, נשלח למכון מחקר שוויצרי כדי לבדוק סמל מסתורי – שנצרב לתוך חזהו של פיזיקאי שנרצח – הוא מגלה ראיות לדבר-מה שלא ניתן אפילו לדמיין אותו; תחייתה של אחווה עתיקה הידועה בשם "אילומינטי", ארגון המחתרת בעל העוצמה הגדולה ביותר שהיה קיים אי פעם עלי אדמות. ה"אילומינטי" עלה כעת אל פני השטח כדי לבצע את נקמת הדם האגדית הסופית שלו נגד האויב השנוא עליו ביותר – הכנסייה הקתולית.

חששותיו הגרועים ביותר של לנגדון מתאמתים בערב כינוס הקונקלאווה, כינוס הקרדינלים לבחירת אפיפיור חדש, כאשר שליח של "אילומינטי" מודיע שהארגון הטמין פצצת-זמן בלתי ניתנת לעצירה בלב קריית הוותיקן. תוך כדי הספירה לאחור ממריא לנגדון לרומא וחובר אל ויטוריה וטרה, מדענית איטלקית יפהפייה ומסתורית, כדי לעזור לוותיקן במאבקו הנואש על קיומו.

דן בראון הוא מחברם של רבי-מכר, שהאחרון שבהם, "צופן דה-וינצ'י", שיצא בעברית בהוצאת מודן, התקבל בהתלהבות חסרת תקדים ברחבי העולם (תוך שנה ספרו נמכר במאות מליונים), וגם בישראל נמצא ברשימת רבי המכר במשך חודשים רבים. "מלאכים ושדים", שיוצא כעת בעברית, ראה אור לפני "צופן דה וינצ'י" בשנת 2001.

פרולוג

המדען ליאונרדו וֶטרָה הריח בשר חרוך וידע שזה בשרו שלו. הוא נשא באימה את עיניו אל הדמות האפלה שרכנה מעליו. "מה אתה רוצה?"

“La chiave,” השיב הקול הצרוד. "הסיסמה."

"אבל… אני לא…"

הפולש לחץ עליו שוב, דוחק את החפץ הלבן והחם עמוק לתוך חזהו של וטרה. נשמע רחש של בשר רותח.

וטרה צעק מרוב כאב. "אין שום סיסמה!" הוא חש שהוא מאבד את הכרתו.

הדמות נעצה בו מבט נוקב. "Ne avevo paura.. מזה חששתי."

וטרה התאמץ להישאר ער, אבל האפלה סגרה עליו. נחמתו היחידה היתה הידיעה שהתוקף לעולם לא ישיג את מבוקשו. כעבור רגע שלפה הדמות סכין וקירבה אותה אל פניו של וטרה. הלהב ריחף מעליו. בזהירות. בדייקנות.

"בשם כל הקדושים!" צעק וטרה. אבל כבר איחר את המועד.

פרק ראשון

הוא ניסה בכל כוחו להמשיך, אבל רגליו כבדו כאבנים. "חכי," התחנן. "בבקשה…"

עם כל מדרגה הלכה ראייתו והיטשטשה. אוזניו רעמו. אני חייב להגיע אליה! אבל כשנשא שוב את עיניו, נעלמה האישה. במקומה עמד שם זקן ששיניו רקובות. האיש הסתכל כלפי מטה ועיקל את שפתיו בהעוויה. אחר כך פלט זעקת כאב שהידהדה על פני המדבר.

רוברט לנגדון התעורר בבהלה מן הסיוט שפקד אותו. הטלפון לצד מיטתו צילצל. מבוֹעת, הוא הרים את השפופרת.

"הלו?"

"אני מחפש את רוברט לנגדון," אמר קול גבר.

לנגדון התיישב במיטתו הריקה וניסה לחשוב בבהירות. "מדבר… רוברט לנגדון." הוא פזל אל שעונו הדיגיטלי. השעה היתה 5:18 בבוקר.

"אני חייב לפגוש אותך מייד."

"מי זה?"

"שמי מקסימיליאן קוהלר. אני פיזיקאי בתחום החלקיקים."

"אתה מה?" לנגדון התקשה להתמקד. "אתה בטוח שהגעת לאדם הנכון?"

"אתה פרופסור לאיקונולוגיה דתית באוניברסיטת הארווארד. כתבת שלושה ספרים על סימבולוגיה ו…"

"יש לך מושג מה השעה?"

"אני מתנצל. יש לי משהו שאתה חייב לראות. אני לא יכול לדבר על זה בטלפון."

אנחת הבנה נמלטה מפיו של לנגדון. זה כבר קרה לו בעבר. אחד המטרדים הקשורים לכתיבת ספרים על סימבולוגיה דתית היה הטלפונים מקנאים דתיים שרצו שיאשר את האות האחרון שקיבלו מאלוהים. בחודש שעבר הבטיחה חשפנית מאוקלהומה לתת ללנגדון לטעום את החוויה המינית הטובה ביותר בחייו אם יטוס ויאשר את האותנטיות של צלב שהופיע באורח פלא על סדיני מיטתה. לנגדון קרא לזה "התכריכים של טוּלסה".

"איך השגת את המספר שלי?" לנגדון ניסה להיות מנומס, למרות השעה המוקדמת.

"דרך האינטרנט. באתר של הספר שלך."

לנגדון קימט את מצחו. הוא היה בטוח לגמרי שבאתר של הספר לא הופיע מספר הטלפון הפרטי שלו. ברור ללא ספק שהאיש משקר.

"אני חייב לפגוש אותך," התעקש המטלפן. "אני אשלם לך הרבה כסף."

עכשיו ניעורה חמתו של לנגדון. "אני מצטער, אבל באמת…"

"אם תצא מייד, תוכל להיות כאן תוך שעה…"

"אני לא הולך לשום מקום. עכשיו חמש בבוקר!" לנגדון ניתק וחזר לשכב במיטתו. הוא עצם את עיניו וניסה להירדם מחדש, אבל לשווא. החלום לא עזב את מחשבותיו. בעל-כורחו לבש חלוק וירד לקומת הקרקע.

רוברט לנגדון הסתובב יחף בביתו הוויקטוריאני השומם שבמסצ'וסטס ושתה את התרופה הקבועה שלו לנדודי שינה – ספל גדול ומהביל של שוקו מתוצרת נֶסטלֶה. ירח של חודש אפריל הסתנן מבעד לחלונות העגולים והטיל את אורו על השטיחים המזרחיים. עמיתיו של לנגדון הרבו להתלוצץ שביתו נראה כמו מוזיאון לאנתרופולוגיה ולא כמו בית מגורים. מדפיו היו מלאים חפצי אמנות דתית מרחבי העולם – אֶקוּאַבָּה מגאנה, צלב זהב מספרד, פסל של אליל יווני מהים האֶגֶאי, ואפילו בּוֹקוּס ארוג נדיר מבורניאו, סמל נעורי הנצח של לוחם צעיר.

לנגדון התיישב על שידת המהרישי שלו ונהנה מחמימותו של השוקו. בבואתו השתקפה בשמשת החלון. הדמות היתה מעוותת וחיוורת… כמו רוח רפאים. רוח רפאים מזדקנת, חשב בליבו, שמזכירה לו באכזריות כי רוחו הצעירה חיה בגוף בן-תמותה.

אף שלא היה נאה במובן הקלאסי, לנגדון בן הארבעים וחמש ניחן במה שחברותיו לעבודה כינו "קסם למדני" – שיער חום סמיך, שפה ושם ביצבצו בו חוטים של שיבה, עיניים כחולות חודרות, קול עמוק ומרתק וחיוך משוחרר וחזק של ספורטאי מכללה. לנגדון עסק בקפיצות למים בבית הספר התיכון ובקולג', ועדיין היה לו גוף של שחיין, גבוה ושמור היטב, שעליו שמר בעזרת חמישים בריכות מדי יום בבריכה של האוניברסיטה.

חבריו של לנגדון ראו בו תמיד איש חידתי – גבר שנלכד בין שתי מאות. בסופי השבוע היו רואים אותו בקמפוס במכנסי ג'ינס, מדבר עם סטודנטים על גרפיקה ממוחשבת או על היסטוריה דתית; במקרים אחרים היו רואים אותו בז'קט הטוויד שלו ובחזיית הפייזלי, מצולם לכתבי-עת חשובים לאמנות, בתצלומים שנלקחו במהלך פתיחות של תערוכות במוזיאונים שונים, שהזמינו אותו להרצות.

אף על פי שהיה מורה קשוח שדורש משמעת מתלמידיו, לנגדון היה הראשון לאמץ את מה שכינה "האמנות האבודה של הנאה טובה ונקייה". הוא נהנה בקנאות מן העיסוק בספורט, שבזכותו התקבל כשווה בין שווים בקרב תלמידיו. כינוי החיבה שלו בקמפוס – "הדולפין" – היווה ביטוי לטבעו החביב וגם ליכולתו האגדתית לצלול בבריכה ולנצח קבוצה שלמה במשחק של פולו מים.

לנגדון ישב לבדו ובהה בהיסח הדעת לתוך האפלה, כשהשקט בביתו הופר שוב, הפעם על ידי צלצול מכשיר הפקס. לנגדון, שהיה עייף מכדי להתרגז, השמיע צחקוק עייף.

אנשי אלוהים, חשב בליבו. אלפיים שנה חיכו למשיח, והם עדיין עקשנים ללא תקנה.

ברגליים יגעות החזיר את הספל הריק למטבח וניגש בצעד איטי אל חדר העבודה שלו, המצופה עץ אלון. הודעת הפקס היתה מונחת על המגש. לנגדון נאנח, הרים את הנייר והסתכל עליו.

גל של בחילה תקף אותו מייד.

התמונה על הדף היתה של גווייה. גווייה עירומה שראשה המסובב פנה אחורה. על חזהו של הקורבן היתה כוויה נוראה… מילה יחידה שנצרבה על בשרו. היתה זו מילה שלנגדון הכיר היטב. הוא הסתכל על האותיות המעוצבות כלא מאמין.

illuminati

"אילומינטי," גימגם לנגדון וליבו פעם בכוח. לא יכול להיות…

בתנועה איטית, ירא ממה שהוא עלול לראות, סובב לנגדון את הפקס סיבוב בן 180 מעלות. עכשיו הסתכל על המילה בהיפוך.

נשימתו נעתקה באחת. כאילו הופל על ידי משאית. כמי שאינו מאמין למראה עיניו הוא סובב את הפקס פעם נוספת, קרא את המילה כמו בפעם הראשונה, ושוב בהיפוך.

"אילומינטי", לחש.

הוא התמוטט אל הכיסא, המום. הוא ישב רגע בתדהמה מוחלטת. עיניו נמשכו אל האור האדום המהבהב על מכשיר הפקס שלו. מי ששלח לו את הפקס הזה היה עדיין על הקו…. ממתין לתשובתו. רגע ארוך הסתכל לנגדון על האור המהבהב.

ואז, ביד רועדת, הרים את השפופרת.

פרק שני

"כן, לכל הרוחות. אתה רוצה להסביר את עצמך?"

"ניסיתי לומר לך כבר קודם." הקול היה קשוח, מכאני. "אני פיזיקאי. מנהל מכון מחקר. היה לנו כאן רצח. ראית את הגופה."

"איך מצאת אותי?" לנגדון הצליח להתרכז רק בקושי רב. מוחו סער מן התמונה שהגיעה בפקס.

"כבר אמרתי לך. דרך האינטרנט. באתר של הספר שלך, 'אמנות האילומינטי'."

לנגדון ניסה למקד את מחשבותיו. ספרו היה כמעט לגמרי לא ידוע בחוגי הקוראים הרגילים, אבל היתה לו תהודה די רבה באינטרנט. למרות זאת, טענתו של המטלפן עדיין לא נשמעה הגיונית.

"באתר אין שום מספר טלפון," אמר לנגדון, "אין לי ספק בזה."

"יש לי כאן במעבדה אנשים מאוד מוכשרים שיודעים להוציא מידע מהרשת." לנגדון לא השתכנע.

"נשמע כאילו המעבדה שלך יודעת המון על הרשת."

"כדאי שנדע," ירה האיש בתשובה. "אנחנו המצאנו אותה."

משהו בקולו של האיש אמר ללנגדון שהוא לא מתבדח.

"אני חייב לפגוש אותך," התעקש המטלפן. "זה לא עניין שאפשר לדבר עליו בטלפון. המעבדה שלי נמצאת במרחק של שעה טיסה מבוסטון, בסך הכול."

לנגדון עמד באור העמום של חדר העבודה שלו ובחן את הפקס שבידו. התמונה היתה מצמררת והיא ייצגה, מן הסתם, את הממצא האֶפּיגראפי של המאה, עשור שנים של מחקר שקיבלו אישור בסמל יחיד.

"זה דחוף," לחץ הקול.

עיניו של לנגדון היו נעוצות במילה Illuminati, שאותה קרא שוב ושוב. עבודתו היתה תמיד מבוססת על מקבילים סמליים מעולם המאובנים – מסמכים עתיקים ושמועות היסטוריות – אבל התמונה הזאת שלנגד עיניו היתה מהיום. מזמן הווה. הוא הרגיש כמו פליאונטולוג שמוצא את עצמו פנים אל פנים מול דינוזאור חי.

"הרשיתי לעצמי לשלוח לך מטוס," אמר הקול. "הוא יגיע לבוסטון בעוד עשרים דקות."

פיו של לנגדון התייבש. טיסה של שעה...

"סליחה על החוצפה," אמר הקול. "אני זקוק לך כאן."

לנגדון הסתכל שוב על הפקס – מיתוס עתיק שאושר בשחור-לבן. ההשלכות היו מחרידות. הוא בהה נכחו ומבטו נדד דרך החלון העגול. רמז ראשון של השחר העולה התגנב מבין עצי הליבנה בחצר האחורית, אבל הנוף נראה משום מה שונה בבוקר הזה. צירוף מוזר של פחד והתרגשות השתלט עליו, ולנגדון ידע שאין לו ברירה.

"ניצחת," אמר. "רק תגיד לי איפה לפגוש את המטוס."

פרק שלישי

במרחק כמה אלפי קילומטרים משם, שני גברים נפגשו. החדר היה אפלולי. קירות אבן מימי הביניים.

"Benevenuto," אמר הבכיר מבין השניים. הוא ישב בצל, בלתי נראה. "הצלחת?"

“Si,” השיבה הדמות האפלה. "Perfectamente." המילים שיצאו מפיו היו קשות כקירות האבן.

"ולא יהיה שום ספק מי האחראי למעשה?"

"לא."

"מעולה. הבאת את מה שביקשתי?"

עיניו של הרוצח נצצו, שחורות כנפט. הוא הוציא מכשיר אלקטרוני כבד והניח אותו על השולחן.

האיש בין הצללים נראה מרוצה. "עשית עבודה טובה."

"לכבוד הוא לי לשרת את האחווה," אמר הרוצח.

"השלב השני מתחיל בקרוב. לך לנוח. הלילה נשנה את העולם."

פרק רביעי

מכונית הסאב s900 של רוברט לנגדון קרעה את מנהרת קלהן ויצאה בצד המזרחי של נמל בוסטון, ליד הכניסה לנמל התעופה לוגן. לנגדון בדק את ההנחיות שקיבל ומצא את אֲוִויאיישְן רוֹאד. הוא פנה שמאלה אחרי הבניין הישן של חברת איסטֶרן אֵירלַיינס. במרחק שלוש מאות מטרים מכביש השירות ראה סככת מטוסים ועליה, בגדול, הסיפרה 4. הוא נעצר במגרש החניה ויצא ממכוניתו.

גבר עגול פנים בחליפת טייסים כחולה יצא מאחורי הבניין. "רוברט לנגדון?" קרא. קולו של האיש היה ידידותי, אבל לנגדון לא הצליח לזהות את המבטא שלו.

"זה אני," אמר לנגדון ונעל את מכוניתו.

"הגעת בדיוק בזמן," אמר האיש. "רק עכשיו נחתתי. בוא אחרי, בבקשה."

בעת שהקיפו את הבניין, גבר המתח בליבו של לנגדון. הוא לא היה רגיל לטלפונים סודיים ולמפגשים חשאיים עם אנשים זרים. מכיוון שלא ידע למה לצפות, לבש את בגדי העבודה הרגילים שלו – מכנסי כותנה, חולצת גולף ומקטורן טוויד של "האריס". הם הלכו יחד, ולנגדון חשב על הודעת הפקס שבכיס המקטורן שלו ועדיין לא היה מסוגל להאמין לתמונה שראה בה.

הטייס חש, כנראה, במתח של לנגדון. "אין לך בעיה עם טיסות, אני מקווה, אדוני?"

"בכלל לא." השיב לנגדון. יש לי בעיה עם גוויות שנושאות כתובות צרובות על החזה. עם הטיסה אני יכול להסתדר.

האיש הוליך את לנגדון לאורך הסככה. אחרי הפינה, הם הגיעו אל המסלול.

לנגדון נעמד במקום ועצר את נשימתו למראה המטוס שחנה על המסלול. "אנחנו טסים בדבר הזה?"

האיש חייך. "מוצא חן בעיניך?"

לנגדון בהה בו רגע ארוך. "מוצא חן בעיני? מה זה אמור להיות, לכל הרוחות?"

כלי הטייס שעמד לפניהם היה ענקי. מראהו הזכיר מעבורת חלל שראשה נקטם והושאר שטוח לגמרי. כשחנה שם על המסלול, דמה המטוס לטריז ענקי. הרושם הראשון של לנגדון היה שהוא כנראה חולם. המטוס נראה כשיר לטייס בערך כמו מכונית של ביואיק. כנפיים של ממש לא היו לו – רק שני סנפירים קצרים בחלק האחורי של גוף המטוס. זוג סנפירים שבלטו מגבו. שאר המטוס כלל תא נוסעים שאורכו כשבעים מטרים, ללא חלונות.

"בפנים יש מאה וחמישים אלף קילו דלק," אמר הטייס, כאב שמתפאר בתינוקו. "הוא מוּנע באמצעות מימן נוזלי. המעטה עשוי טיטַניוּם עם סיבי צורן קרבּידי. היחס בין דחף למשקל הוא 1:20, בזמן שאצל רוב מטוסי הסילון היחס הוא 1:7. כנראה שהמנהל צריך לראות אותך נורא דחוף. בדרך כלל הוא לא שולח את הרכב הגדול."

"הדבר הזה טס?" שאל לנגדון.

הטייס חייך. "כמובן." הוא הוליך את לנגדון על פני המסלול לעבר המטוס. "נראה קצת מבהיל, אני יודע, אבל כדאי שתתרגל לזה. בעוד חמש שנים תראה רק מטוסים מהירים כאלה בשירות האזרחי. המעבדה שלנו היא אחת הראשונות שמחזיקה אחד כזה."

מעבדה משוכללת מאוד, מן הסתם, חשב לנגדון.

"זה אב טיפוס של מטוס בואינג 33x-," המשיך הטייס, "אבל יש עשרות אחרים – מטוס החלל הלאומי האמריקני, לרוסים יש סְקרַמגֶ'ט, לבריטים יש הוֹטוֹל. העתיד כבר כאן, רק לוקח לו קצת זמן להגיע לידיעת הציבור. אתה יכול כבר להתחיל להיפרד ממטוסי הסילון הרגילים."

לנגדון נשא עיניים זהירות אל המטוס. "אני חושב שהייתי מעדיף מטוס סילון רגיל."

הטייס החווה בידו לעבר המדרגות. "מכאן, בבקשה, מר לנגדון. בזהירות."

כעבור כמה דקות ישב לנגדון בתא הריק. הטייס הורה לו לשבת בשורה הקדמית ונעלם לעבר קדמת המטוס.

באופן מפתיע, מבפנים היה החלל דומה מאוד במראהו למטוס מסחרי רגיל. השוני היחיד היה היעדר החלונות, שלא הקל על לנגדון. כל חייו סבל מקלאוסטרופוביה קלה, עקב תקרית מילדותו, שמעולם לא התגבר עליה לגמרי.

רתיעתו של לנגדון ממקומות סגורים לא היתה חולנית, אבל הצליחה תמיד לתסכל אותו. היא התבטאה בדרכים עדינות. הוא נמנע מפעילויות ספורטיביות צפופות כמו סקווש, ושמח לשלם סכום לא מבוטל תמורת ביתו הוויקטוריאני גבה-התקרה, אף שמבחינה כלכלית מגורי הסגל היו חסכוניים ממנו ועמדו לרשותו. לנגדון חשד לעיתים קרובות כי המשיכה שגילה בנערותו כלפי עולם האמנות צמחה מאהבתו לאולמות הגדולים של המוזיאונים.

המנוע התעורר לחיים ושלח רעד עמוק אל גוף המטוס. לנגדון התקשה לבלוע, והמתין. כשהמטוס החל לנוע על המסלול, בקעה מוזיקת קאנטרי שקטה מעל ראשו.

הטלפון על הקיר לצידו צילצל פעמיים. לנגדון הרים את השפופרת.

"הלו?"

"נוח לך, מר לנגדון?"

"בכלל לא."

"פשוט תירגע. אנחנו נהיה שם תוך שעה."

"ואיפה בדיוק זה שם?" שאל לנגדון כשהבין שאין לו מושג לאן פניו מועדות.

"ג'נבה," השיב הטייס והאיץ במנועים. "המעבדה נמצאת בג'נבה."

"ג'נבה," חזר לנגדון אחריו והרגשתו השתפרה מעט. "בצפון מדינת ניו-יורק. בעצם, יש לי משפחה על יד אגם סֶנֶקָה. לא ידעתי שבג'נבה יש מעבדה לפיזיקה."

הטייס צחק. "לא ג'נבה שבניו-יורק, מר לנגדון. ג'נבה אשר בשווייץ."

רגע ארוך עבר עד שהמילה נקלטה. "בשווייץ?" פעימות ליבו של לנגדון הואצו. "חשבתי שאמרת שהמעבדה נמצאת במרחק של שעה מכאן!"

"זה נכון, מר לנגדון." ציחקק הטייס. "המטוס הזה מגיע למאך 15."