דן חנפן

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: מישהו (כנראה ארגון טרור קיצוני) הטמין חומר נפץ עתידני ורב עוצמה במרתפיו של בית הכנסת הגדול באלנבי, ומאיים להוציא להורג את הרבנים הראשיים לישראל בעזרת חותמת צריבה לבקר שעליה כתב חידה שמשמעותו "המחתרת היהודית". על פענוח המזימה מופקד פרופסור מבר אילן, מומחה למגילות הגנוזות, שיכול לפתור את התסבוכת בעזרת רמזים שנשתלו בפסלים של אגם. נשמע, איך נאמר, מעט מגוחך, לא? עכשיו, אם תשבצו במקום בית הכנסת את הוותיקן, במקום הרבנים הראשיים את האפיפיור, במקום המחתרת - אגודת סתרים חצי מפוברקת בשם האילומנטי, ובמקום בר אילן - את אוניברסיטת הרווארד, תקבלו את רב המכר החדש מבית מדרשו של דן בראון.

"מלאכים ושדים" נפתח, כמו "צופן דה וינצ'י", במוות אכזרי ונוטף דם. במקום האוצר של הלובר, הנרצח הפעם הוא פיזיקאי מפורסם שהוא במקרה גם כומר קתולי שהצליח לייצר כמות גדולה של אנטי חומר (הדבר הזה שמניע את החלליות ב"מסע בין כוכבים").

במקום האחיינית היפה מ"צופן דה וינצ'י" אנחנו מקבלים את בתו היפה לא פחות של הכומר (אל דאגה, היא מאומצת), שהיא במקרה גם פיזיקאית מחוננת שהצליחה להפריך את התיאוריה של איינשטיין בעזרת דגי טונה.

המדענית החטובה חוברת לרוברט לנגדון, המומחה לסמלים שכבר הזדמן לנו לפגוש בספר הקודם, וביחד הם מנסים להציל את קרית הוותיקן ואת רומא עצמה מהשמדה מוחלטת. הרעים הפעם הם לא הטמפלרים המסתוריים אלא האילומינטי, אגודת סתרים רבת עוצמה ואנטי קתולית שהיו לה עסקים מלוכלכים עם כת החשאשינים הערבית (שמשמם נגזרה המלה האנגלית "אססין" ל"מתנקש") ועם, איך לא, הבונים החופשיים המאיימים. נו, ובאמצע צריך גם לבחור אפיפיור חדש, לספק זמן לסיפור האהבה האקדמי לפרוח ולפזר אין סוף התייחסויות אמנותיות ומדעיות מעורפלות, כמו שדן בראון יודע לעשות היטב.

מי גאון של אמא?

אז למה לעזאזל הוא כל כך מצליח? למה עלילה מגוחכת באופן מהותי כל כך, משובצת ברסיסי קונספירציות מופרכות כל כך וכתובה באופן שטחי כל כך הצליחה לשבות את דמיונם של הקוראים? אותם קוראים, כפי הנראה, שנטשו את "המטוטלת של פוקו" הלמדני והמעמיק של אומברטו אקו, העוסק בקונספירציות כמעט זהות, לאחר שלושה עמודים.

הסיבה טמונה כנראה בהבדלי הגישה בין אקו לבין בראון. אקו גורם לקוראיו לחוש טיפשים. בראון מצליח לגרום להם לחשוב שהם חכמים. המידע האמנותי וההיסטורי שבראון גודש בו את ספריו (מסעי הצלב, האינקוויזיציה, דה וינצ'י, ברניני ועוד) יוצר בקוראיו תחושה נעימה וחמימה של ידע. הקוראים של בראון לנצח יחושו אינטליגנטיים יותר עם סיום הספר, מאחר שהם הצליחו לפתור את כתבי החידה המורכבים והמופרכים יחד עם הגיבורים, למדו מעט על סדרת פיבונצ'י או על פיזיקה קוונטית, חשדו במניעיהם ובזהותם הצלולה כבדולח של הרעים ואף קיבלו שיעור מקוצר ומסולף בתולדות אמנות הרנסאנס. מה רע?

שורש הרע נח במקום שבו בראון ומעריציו מבלבלים ללא הרף ידע וחוכמה, או במלים אחרות, זה שאתה יודע יותר ממני, עוד לא עושה אותך חכם יותר. ואכן, ספריו של בראון, למרות תועפות המידע שנחשפות בהם (החלקים ממנו שהם נכונים, בכל אופן), טיפשיים למדי ונוסחתיים להחריד. הנשים יפות וחכמות, הגיבורים נאים ומוכשרים, כתבי החידה פתלתלים למראה אך פשטניים עד כדי גיחוך (המשורר ג'ון מילטון משאיר רמזים בהערות שוליים! ובאנגלית! על כתב יד עלום ואבוד של גלילאו גליליי!) והמתח העלילתי מיוצר באמצעים מכניים להחריד, רק כדי להמריץ אצלכם את זרימת הדם. רבים, כפי הנראה, מוכנים להסתפק בשמחה במה שיש לבראון להציע.

ואף על פי כן, נוע תנוע.