איך נפלו גיבורים
ב"לולאות", ספרו החדש של אבשלום קווה, אין גיבורים אלא רק טיפוסים מסוף שנות החמישים שעושים דברים מאוד משעממים. אריאנה מלמד על נוסטלגיה סוג ב'
המקום: רעננה, או כל מושבה אחרת בימי התום של הישראליות. הזמן: סוף שנות החמישים, או כל זמן נוסטלגי אחר שלפני היות הטלוויזיה. תבחרו בעצמכם. לא כל כך חושב לדייק בעובדות ההיסטוריות ובפרטים כפי שהיו. הלא כששרים "כשאמא באה הנה יפה וצעירה אז אבא על גבעה בנה לה בית" וחווים התקף נוסטלגיה חמים ודביק, זה לא בגלל אמא או אבא, או ריח המלוח על המים. זה בגלל דימוי מרוכך של מציאות קשה, דימוי שנועד לנחם את מי שלא חווה את המציאות בעצמו. העיקר שיהיו שם עגלה עם סוס, פרדס עם שוקת, בלוק של קרח, חבורת ילדים משועממים ואוסף גדול של מבוגרים שלכל אחד מהם יש כינוי מיוחד במינו, שרק כדי להסביר את מקורו צריך לכתוב עמוד או שניים. אלה החומרים, זה המתכון – לשירי ארץ ישראל הכי אהובים, לדבקות המתמדת של קהל הקוראים ביצירותיו של מאיר שלו – וגם, לצערי, להצלחה של התוספת הכי טריה למדף – "לולאות" של אבשלום קווה.
בעצם, זה ספר ההמשך של "בושות", שהיה בו משהו מרענן לרגעים כי בתוך מסעו של המחבר אל זמן קסום ניצפו פה ושם גם הבלחים של מודעות עצמית אירונית לעילא, וכך אפשר היה לקרוא חצאי עמודים של פרודיה חכמה על עצם ההפלגה הנוסטלגית. כאן זה נעלם. כאן תמצאו רק את הדבר עצמו – והוא רע בעיני.
מחכים למאיר
זהו אוסף של סיפורים המקושרים זה לזה במקום ובזמן, כולם נמסרים בגוף ראשון מפי הילד-נער, כולם נאמנים לנקודת מבט שהיתה לו פעם, בתוספת ארסנל דימויים שאין להם רפרנט ומשחקי מלים מעיקים למדי. בעצם, לולא היינו רואים, על פי העימוד, שמדובר בסיפורים שונים זה מזה – לא היינו יודעים זאת. הטון והסגנון אחידים לגמרי. המבנה זהה לחלוטין. העלילות – אם זו חתונה פלאית בפרדס או בנייתו של צריף ביתי או ביקור אצל השוחט של המושבה או תעלול תמים – תמיד יהיו קטנות, מקומיות ומעוטרות ב"טיפוסים". ומה ההבדל בין טיפוס לבין דמות ספרותית, תשאלו? ובכן, "טיפוס" זה חריג חינני שנועד להעלות חיוך על שפתותיו של הקורא באמצעות דיווח של מספר. גיבורי הסיפורים של אבלשום קווה, עד האחרון שבהם, הם מיני טיפוסים כאלה, שמגיעים מצויידים באביזרים: אחת משוגעת על מוצרט, או בטהובן – והנה כבר חריג בעיירה. לאחד יש פראק וצילינדר. אחר סתם מעורר בעתה סתומה. לרביעי קוראים פייברגלס, והנה עוד כינוי שיש להסביר. אבל כשההסברים מסתיימים, עושים הגיבורים (גיבורים?) הללו דברים רגילים בתכלית ואפילו משעממים מאד, והייחוד שלהם מתחיל ומסתיים בנכונותו של המספר למכור לנו מעשייה על אודות מקור הכינוי שלהם, או עברם הפלאי טרם הגיעם למושבה.
"טיפוסים" הם לחם חוקו של מספר עממי. לעומתו, סופר רציני קצת יותר יודע, לפחות מאז ימי שייקספיר, כי דמות ספרותית בנויה היטב היא עניין סבוך קצת יותר, שכן רצוי כי היא תתפתח מבחינה רגשית במהלך העלילה ותזהה בעצמה התפתחות כזאת, ועוד רצוי שהמעשים והמחדלים שלה יהיו שזורים יפה בתוך הסיפור המיתי: גיבורו של "רומן רוסי" לא מתמצה ביכולתו הפלאית להרים עגל ולהסיע אותו על כתפיו, אבל היכולת הזאת היא מוטיב חוזר בתולדות חייו, וגם משום כך אנחנו מאמינים לפלא ומתחילים לחבב את הדמות: בסיפור קצר המלאכה הזאת קשה יותר, ואבשלום קווה נמנע ממנה לגמרי, בעקביות מעוררת הערכה, לאורך כל הספר. כאילו ידע מראש שאין בידו הכלים, ולכן גם לא ניסה.
ומה כן ניסה? ללוש קצת את הלשון. מישהו "מזיע ונוטה לצדדים כמו לולב אורתודוקסי". שניים מביטים זה בזה ב"מבטים כמותם מוצאים רק בבורסה ליהלומים ברמת גן בין אבנים יקרות, כמובן ולא בין סוחרים". ילדים מבקשים להציץ אל "תחום הפרט והחידקל" של זוגות. ילדים אחרים עושים את דרכם "לתוך מרחק שצרח את עצמו לאורך כל הדרך". שבילים, סתם שבילים, הם "רחבים דיים כדי לתפוס את המהות רחבת ההיקף של ההתרחשויות סביב". אם מרחבים שצורחים ושבילים שתופסים ואבנים מתבוננות ולולבים חרדיים עושים לכם את זה, תאהבו גם את הפטפוט שקווה כופה על המעשיות שלו. אם אתם סבורים שסופרים חבים חובת נאמנות רצינית יותר ללשון מכפי שהופגן כאן, עשו לעצמכם טובה ותימנעו. הנוסטלגיה תצטרך לחכות – עד למאיר-שלו הבא.
"לולאות", אבשלום קווה, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 237 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
עטיפת הספר. בושות?
עטיפת הספר
מומלצים
