המרפסת

סליחות

מלכת הוורנדה פטקה התייחסה אל תקופת שירותו הצבאי של מרקו כאל כישלון מוחלט; לא זו בלבד שחופשותיו היו דלילות ומאופקות, עד כה מעולם לא דהר הביתה בין ענני אבק בג'יפ המפקד, וחמור מכול, לא הופיע בחופשותיו כשחברה-חיילת תלויה על צווארו. מרום כהונתה כיושבת ראש ועדת החוץ והביטחון של המרפסת ניפחה פטקה את הכישלון הצורב לממדים קולוסאליים והשמיעה את השגותיה בקול רם כדי שכל העוברים ושבים ידעו איזה חומר אנושי הופקד על שמירת היקר להם מכול: החיים היפים. "צבא שלא דואג שיהיו למפקדים שלו בחורות, הוא צבא לא טוב," נהגה פטקה לומר לחברותיה בוועדה. "אבא שלי היה בחיל החפרים הפולני ובכל חופשה שמו לו שיקסה אחרת על הכתפיים - עד שהכיר את אמא שלי, שאותה אהב עד הגג." בלה וחדוה חדלו להתווכח אתה בתום ביקורו הראשון של מרקו, באמצע תקופת הטירונות שבה הונחלה לו תורת ה"קום-פול, פדלאה".

בתום הטירונות, הוצב מרקו בבסיס מרכזי על טוהרת חיל האוויר, שם נתמנה למש"ק משק וכלכלה. פטקה הזדעזעה מכך שמרקו איננו טייס. "הם בטח נתנו לו אפשרות והוא החמיץ אותה," אמרה לחדוה, אבל רק לה. מול בלה נקטה נימה שונה: "אני מצטערת, בלה, אבל אסור לנו להשלים עם המצב. מה, מרקו פחות מוכשר מדן טולקובסקי? אני יודעת בדיוק מאיזו עיר האמא שלו. אם לא הייתי צריכה ללכת כל יום לקופת-חולים לעשות מנורה כחולה הייתי לוקחת אותך אתי לקריה בתל אביב והיינו שובתות רעב עד שהיו מסדרים למרקו הגה של מטוס." בלה, בסיועה הפעיל של חדוה, הגנה בנמיכות קומה על כבודו האבוד של הבן: "יש אנשים שמתאימים להטיס אווירונים ויש כאלה שיודעים לסדר ארגזים ואיזה סחורה לקבל בשער הכניסה של הבסיס. הרי יש ארגזים לעגבניות ויש ארגזים לחסה. אני באמת לא מבינה אותך, פטקה, מרקו תורם לצבא ולמדינה את מה שהוא יודע." פטקה לא הסכינה עם ההשלמה ורוח הוותרנות היתרה של חברתה: "אבל בלה, הרי פה קבור הכלב. איזה בחורה תרצה ללכת אנגז'ה עם חייל שכל החיים שלו זה ארגזים? אני לא מבינה אותך, אין לך קצת אמביציה? הנה, עמוסיק שלי כבר מפקד בבה"ד אחד או שניים, בבית-ספר לקצינים. הוא שותה לימונדה עם מאיר'קה פעיל מהפלמ"ח. את יודעת מה זה? מאיר'קה פעיל מהפלמ"ח!"

גם כאשר קיבל מרקו ציון לשבח על מעשה גבורה שביצע תחת אש, לא הותיר הדבר כל רושם על יו"ר הוועדה. מרקו שירת בתקופה שבה הסתמנה בבירור האפשרות כי חיל האוויר יצטרף לצבאנו. החלו משאים ומתנים בדרגים מאוד גבוהים - שנדונו לכישלון, כמובן. אנשי חיל האוויר ראו מאז ומעולם את כל היחידות האחרות כהוויות משניות לחלוטין, תערובת מגונה של חירי-בירי, אסיאתים, פרימיטיבים וכאלה שאינם יודעים לשאול. הקשר בין צבאנו לבין חיל האוויר היה מקרי למדי, מה גם שכידוע, הטייסים קיבלו כל בוקר קרואסון למיטה.

והנה יום אחד נגנבו מהבסיס שבו שירת מרקו עשרים ארגזים שהכילו כרובית. בסיס זה נודע מאוד בחיל גם בזכות טייסי הנבאחו, וכמובן בזכות הכרובית שאפשרה לטייסיו של כלי מסובך שכזה לבצע את המוטל עליהם בצורה המושלמת ביותר. הבסיס המתחרה לזה שבו שירת מרקו התמחה באכילת גזר גמדי. משנודע דבר הגנבה למפקד הבסיס, הזעיק את כל המש"קים האחראים על הארגזים, שלושה במספר, והודיע שאם תוך עשרים ושמונה שעות לא ישובו הארגזים כלעומת שנגנבו מתחת לאף, לא יהסס להשליך אותם למחבוש לתקופה בלתי-מוגבלת ואולי אף ישקול להסגיר אותם ל"גולני", שם כבר ילמדו אותם דרך-ארץ לארגזים. בירור קצר בחיל המודיעין הצביע בבירור על כך שכמה חיילים, המשרתים בבסיס החרמ"ש הסמוך, חמדו להם לצון, חתכו את הגדר במספרי תיל והרימו את הארגזים. מפקד הבח"א שיגר אולטימטום למקבילו החרמ"שניק, אלא שהלה לא ידע מכל העניין וכלל לא הבין את לשונו הצחה של איש חיל האוויר.

מרקו הכיר רק כמה ימים לפני כן את הטר"שית עפרה קוזלובסקי, בת קריית מוצקין, ששירתה במחלקה מובחרת לפענוח תצלומי אוויר, וביקש לעשות עליה רושם. הוא יצא בקומנדקר בראש הכוח שכלל את שני חבריו הנגדים. הם חצו את שער הכניסה של הבסיס השכן-האויב, העמיסו במהירות את ארגזי המחלוקת, אלא שבדרכם הביתה חלה תפנית: הם נחשפו ונפתחה עליהם אש צולבת. תחילה ירו החרמ"שניקים זה על זה במסגרת תיאום כוונות, וכאשר ראו כי טוב, כיוונו את הקנים לעבר הקומנדקר של כחולי הכומתות. שני חבריו, שלא היו חמושים, השיבו אש לעבר מקורות הירי ביידוי הכרוביות המסריחות שנשארו בארגזים. מרקו, שכל חייו למד מבלה ומאנשל את תורת ההכנעה והכפיפות, ניצל בזכות הכשרה זו. שני חבריו ספגו פגיעות ישירות בחזה והפסיקו לתפקד, אפילו כשדובר צה"ל, שהגיע במקרה למקום, צעק לעברם: "תפסיקו לעשות את עצמכם! כולם יודעים שאתם ארטיסטים גדולים!" מרקו, לעומת זאת, הצליח לשוב בשלום לבסיסו. הוא קיבל ציון לשבח ונשלח לבית-הבראה מיוחד של החיל, שפעל על בסיס רפואה הוליסטית וצמחי מרפא. בביטאון חיל האוויר התפרסמה כתבה גדושת מעללים ומחמאות, שביקשה להוכיח שהחיל יכול אף יכול לבער קני התנגדות קרקעיים. מפקד הבח"א זכה לקידום מידי וגם למטען כפול של כוסברה ואמצעי מניעה.

פרשה זו התחוללה שלושה חודשים לפני תום שירותו הצבאי של מרקו. המפקד ביקש להעניק לו, בנוסף על הימים שעשה בבית-ההבראה, גם חופשה רגילה ללא תשלום, אך מרקו סירב. כמה ימים לפני כן, כאמור, פגש במקרה את הטר"שית עפרה והתאהב בה על המקום. רק לאחר שהיה בטוח שהיא חולקת את רגשותיו, הודיע מרקו למפקד הבח"א שבשלו התנאים ליציאתו לחופשה המובטחת. המפקד אמר, "תפדאל, ועכשיו רק תודיע לצמד ההורים שלך. הם בטח דואגים לך מאוד," והגיש לו את מכשיר הטלפון. מרקו בישר לבלה, בנוכחות מפקדו, שיש לו חברה, שהוא מתעתד להציג אותה בפניהם, ששמה הוא עפרה קוזלובסקי ולא סתם, אלא שהיא מקריית מוצקין ויש לה שומה על לחיה הימנית ולעומת זאת עיניה תכולות כמו ים סוף - לפני יציאת מצרים, כמובן.

אותה שעה בילה אנשל בקופת-חולים; פצע התגלה בתנוך אוזנו ושמיעתו נפגמה קשות. בצד השני של הקו היתה שמחה עצומה, אולם פניו של המפקד הלכו והתכרכמו. בלה רצה יחפה בחול כדי לבשר לפטקה את הבשורה הגדולה: "מרקו מתכוון להגיע בקרוב עם בחורה. את רואה שלא הכול שחור." פטקה הזדקפה ברוב חשיבות ואמרה: "לאט-לאט, בלה, קודם כול נראה אותה פה אצלנו ורק אז נחליט אם היא מספיק מתאימה למרקו שלנו. אנחנו לא יכולות לקבל כל אחת סתם ככה."

בעוד מרקו שב לחדרו העגמומי הזעיק אליו מפקד הבח"א את עפרה, שצעדה במהירות לעבר בניין המפקדה. "צר לי מאוד, אבל את לא יכולה לחרוג מהנהלים," קבע המפקד חד-משמעית. "זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלי בתור טייס ומפקד גבוה, שחיילת תתעסק עם חייל שאיננו טייס. אני מצטער מאוד. את לא מבינה שום דבר בצבא ואת מפגינה חוסר טעם מקצועי."

עפרה סברה תחילה שהוא מתבדח: "אבל המפקד, מרקו הוא גם מנטש, אפילו קצת נחמד וגם נגד. אז מה אם הוא אחראי על ארגזים? וחוץ מזה תדע לך שאנחנו עוד בכלל לא מתעסקים." עכשיו המפקד התרגז עליה באמת: "את רוצה להגיד לי שאתם לא שוכבים? תכף את עוד תגידי לי שאתם ישנים יחד עם בגדים, כולל גרביים!" "המפקד," צעקה עליו עפרה בחזרה, "זה לא עניינך מה אנחנו עושים בשעות החופשיות שלנו! אבל תדע לך שאנחנו רק מחזיקים ידיים." קצפו של המפקד רק גבר שבעתיים: "אז אם כך המצב הוא הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. אינטימיות שכזאת איננה מקובלת עלי. היא מחוץ לכללי המקום ואסורה לפי פקודות מטכ"ל. ובכלל, תדעי לך, שאם הוא לא מכניס לך, סימן שהוא דרק גדול." "ולמי אתה קורא דרק? הרי רק לפני כמה ימים נתת לו צל"ש וגם עשו עליו כתבה גדולה בביטאון חיל האוויר. הוא הצטלם עם כל הארגזים שהצליח להחזיר מהחרמ"שניקים. מרקו כמעט גמר את החיים שלו בשבילך ובשביל הארגזים המטופשים שלך!"

על המפקד זה לא עשה כל רושם. הוא התקרב אליה, מוכן לסטור על פניה: "טר"שית קוזלובסקי, אני מצטער מאוד. את חייבת להפסיק מיד את היחסים אתו. את אחת מהטובות, והטובות לטייסים! זה אחד הסעיפים המרכזיים בפקודות הקבע. את עוזבת אותו לאלתר, ואני מסדר לך על המקום מפקד להק שיזיין לך את הצורה כמו שצריך ועל-פי הנהלים הקבועים בחיל שלנו מאז הקמת תעלת סואץ. ועכשיו - החוצה!!!" עפרה יצאה את החדר בוכייה וטלפנה לאביה, אזרח בעל מהלכים במשרד הביטחון. בעצה אחת עם רמטכ"ל תורן בחדר המצב הוחלט להעביר את מרקו ואת עפרה לבסיס נאור, שבו מותר לחייל ולחיילת שהאהבה שורה ביניהם ללכת יד ביד, להסמיק ולא יותר.

וכך עברו להם השניים לבסיס אספקה עורפי, שהתמחה בהנפקת גבינות לבנות וצהובות לבסיסי צבאנו ברחבי הארץ. בלה ואנשל לא ידעו דבר וחצי דבר על השתלשלות האירועים הסוערת, שהובילה בין השאר לשינוי הכתבה, שתורגמה ליידיש והופיעה בגיליון חגיגי של "לעצטע נייעס" לציון ייבוש החולה ושחרור הכותל המערבי, שחלו באותו תאריך. אנשל, שהפצע באוזנו התעקש לא להירפא, רתח מכעס על מעשה הגבורה של מרקו: "חמור אחד, יכולת למות בקלות כמו שני החברים שלך. בשביל מה היית צריך את זה? בשביל ארגזים?" מרקו נעמד על רגליו האחוריות: "גם ארגזים זה ציונות." אנשל גיחך: "כבר לא, ידידי. פעם יכולת לומר שתיבות שאמוטי, שנשאו את השם המקודש 'ג'אפה', זה ציונות. אבל מה שהיה נכון פעם כבר לא נכון עכשיו. היום הארגזים הם ז'לובים גדולים ובכלל עשויים מקרטון. לא צריך למות בשבילם. מילא למות למען הכותל המערבי או למען 'בנק הפועלים', את זה אני יכול להבין. אבל בשביל כמה ראשי כרוביות? אתה בן יחיד וצריך להרחיק אותך מכל סכנה אפשרית. אני שמח שאתה במחנה חדש. איך אתם אורזים שם את הגבינות? אני מקווה שבתוך סלסילות

של ביכורים או לפחות בנייר פרגמנט. מילא, העיקר שאתה משרת במחנה שאין בו ארגזים כבדים. זה הכי חשוב בשבילי."

התרגשותה של פטקה הלכה וגברה ככל שהתקרב אותו יום שישי מבורך. היא שאלה את בלה: "תגידי לי, הוא משתמש כבר במילים 'אהבת חיי' או אומר סתם 'עפרה'? אני רוצה לדעת כל פרט. אנחנו נצרף את הכול, וגם נעשה לה אינטרוויו כמו ב'לאישה', ורק אז נחליט. בלה, לך ולחדוה יש זכות וטו כמו לדאג המרשלד באו"ם, אבל תדעו לכן שהווטו שלכן שווה בדיוק לווטו שלי. אפשר להגיד שאיך שלא מסתכלים על זה יש לנו וטו על המשקל בכל צד, הא?"

מרקו הקדים את עפרה ביממה תמימה, כדי להכשיר את השטח לקראת בואה. כאב האוזניים של אנשל הספיק להשתלט על כל הבית. שמיעתו נעשתה סלקטיבית ועצבנית. דקה-דקתיים לפני כניסתו של הילד אמרה בלה: "צריכים לבדוק טוב-טוב מי ההורים שלה, ואם היא באמת מסוגלת לעזור למרקו לעמוד על הרגליים." אנשל השתדל לבלום את רוגזו: "אני לא מבין אותך! מה, עכשיו הוא עומד על הידיים? ולמה את צורחת לי לתוך האוזן. גם ככה אני סובל על שני פרונקלים לפחות." בלה נעצה עיניה באוזן הבריאה: "אנשל, אל תתרגז, אבל תדע שיש לך שני אבצסים בתוך האוזן, אחד מהם בכניסה, והוא סותם לך את הקולות. מה אני יכולה לעשות? אולי תשתמש רק באוזן אחת וככה יהיה קל יותר לכולנו." אנשל שכח לרגע את כאבו ושאל בחיוך: "בלה, את באמת אקזמפלר רציני, אולי תגידי לי איך אפשר להשתמש באוזן אחת?" בלה התקשתה לעכל את המחמאה הנדירה, ובכל-זאת אמרה: "תראה, אנשל, אני באמת לא יודעת איך אפשר להשתמש באוזן אחת. אני רק יודעת שהיום כבר אפשר הכול. אני פשוט מציעה שתפנה אלי רק את האוזן הבריאה ואז תשמע הכול."

מרקו נכנס הביתה בלי להקיש בדלת. אמו שמחה לקראתו ואביו מיהר להתלונן בפניו על האוזן הפגומה. בלה חשה למטבח להכין לו כוס תה, כמו שהוא אוהב. אנשל שאל שלוש פעמים: "מה נשמע?" וזכה לתשובה המשולשת: "בסדר גמור." בלה הגישה לחייל שלה תה ושלושה ואפלים בטעם קקאו מתוצרת "פרומין" ואמרה: "מרקו, לפני שאתה מביא לנו אותה, תגיד את האמת: מה לא בסדר אתה?" אנשל פרץ לעברה: "תגידי לי את, מה לא בסדר אתך שאת שואלת כאלה מין שאלות?" בלה קימטה את מצחה ואמרה בקול נעלב: "זה מה שאומרים במרפסת. מה, אתה לא יודע? רק מספרים שהוא מביא בחורה, ישר פטקה, ולפעמים גם חדוה, מזהירות: 'לפני שתמשיכי לדבר על הבחורה, תגידי לנו את האמת ורק את האמת: מה לא בסדר אצלו או אצלה?' ככה זה במרפסת. מה אתה רוצה דווקא ממני?" "אני רוצה שתזרקי את המרפסת שלך לכל הרוחות," צרח אנשל. "הגיע הזמן לשים סוף לגשפט הזה. מה, פטקה שלך היא מבקר המדינה? בפעם הבאה תגידי לה שאת העניינים הללו תשאיר לדוקטור נבנצאל. ובכלל, תסתכלי איזה רגליים שמנות יש לה. עם רגליים כאלו יותר טוב שלא תפתח את הפה שלה בכלל. ואם היא תפתח, שתסגור אותו תכף ומיד, כי אין לה שמה כלום, אולי רק זבוב שמנקר לה בין השיניים. איזה מין דבר זה? מה היא חושבת לעצמה? אפשר לחשוב מה היא! נסיכה של בטטות!"

בלה לחשה: "שה. שה. היא בטח יושבת עכשיו בכיסא-נוח שלה ושומעת כל מילה." אנשל רק הרים את קולו: "שתשמע כל מה שהיא רוצה, המכוערת הזאת." בלה החלה לאבד את עשתונותיה: "אנשל, אתה לא צריך לדבר ככה על החברה הכי טובה שלי. אתה גם לא צריך להתרגז כל-כך. בסוף יהיה לך פרונקל גם בלב." אנשל הנמיך קולו: "פרונקל גם בלב, את אומרת? את באמת מצחיקה אותי. יש לי שם כבר אלף פרונקלים, מצחיקה אחת."

אנשל פנה לעבר ספתו הרעועה, שזכתה ממנו לכינוי החיבה ניל"י: נצח ישראל לא ישקר. "בלה, מרקו, אני הולך לשים את הראש שלי קצת על ניל"י, אז אני מבקש מכם לא לעשות הרבה רעש, רק קצת," אמר ונבלע בתוכה. בלה משכה את מרקו בחולצתו והם יצאו על בהונות אל המרפסת, כשהיא מפצירה בו: "שה. שה. אסור לדבר בקול רם. אסור שאנשל, חס וחלילה, יתעורר פתאום. אולי הצעקות שלו עזרו לו להרגיע קצת את הכאבים שיש לו בתוך האוזניים."

פטקה קיבלה את פניו של מרקו במאור פנים גדול. היא עשתה מאמץ כביר לקום מתוך תואם הניל"י שלה, הכיסא-נוח שהתעוות בעל-כורחו על-פי מידותיו המלאות של גופה המתרחב. לאחר שלחצה את שתי ידיו בחום, שבה והטילה את עצמה למושבה ואמרה בשקט: "מרקו, אני יודעת שאף אחד לא מושלם. גם אני לא. ושני ההורים שלך על אחת כמה וכמה. אז עכשיו תגיד לי את האמת: מה בכל-זאת לא בסדר אצל הבחורה שלך, שהיא מסכימה לצאת אתך, ועוד לעשות לזה פומבי ולבוא פה אצלנו ביום שישי, כלומר מחר?" מרקו ידע מן הסתם למה לחכות וענה בלי היסוס: "היא עיוורת צבעים, פטקה." והוסיף: "עיוורת צבעים - לגמרי." את פטקה זה לא סיפק: "נו, באמת, מרקו. אני ממש מתפלאת עליך. הרי ברור לגמרי שהיא עיוורת צבעים. אבל זה לא מספיק. מה חוץ מזה?" מרקו זרק לה עצם: "היא מקריית מוצקין."

דעתה של פטקה נחה: "זה באמת יכול להסביר הכול, בעיקר את ההחלטה - שאני מקווה שהיא לא זמנית - לבחור דווקא בך. הרי יש כל-כך הרבה בחורים מוצלחים מסביב. אם היא בחרה דווקא אותך, זה מעיד שהיא באמת מקריית מוצקין. בכל מקרה, אתה תצטרך להביא אותה למרפסת לפני שנחליט אם יש בכלל טעם לפגוש את ההורים שלה ולדבר על עתיד משותף. עכשיו אני קצת עייפה. עוד מעט תהיה מלחמה חדשה ואני צריכה לתת מנוחה לכל החלקים שלי. המלחמות תמיד חדשות, אבל אני, כמו שאתה יודע, כבר לא כל-כך טרייה. אז עכשיו תשאירו אותי קצת לבד, בבקשה. רק תגיד לי, אם לא אכפת לך, מהו המקצוע הצבאי שלה?" מרקו ענה בחמדה גדולה: "בבסיס הקודם היא היתה אחראית על תצלומי אוויר. ועכשיו, בבסיס החדש, היא אחראית על תצלומי קרקע של כל יחידות הרגלים. לפי התצלומים מחליטים לאיזה בסיס מגיע גבינה צהובה, או לבנה, או שתיהן ביחד." פטקה, שדמדומי שקיעה עטפו גם אותה וגם את הכיסא-נוח, לחשה: "תפקיד מאוד חשוב. ובתור עיוורת צבעים היא בטח עושה עבודה מצוינת. בלה, אל תשכחי לספר את זה לחדוה. כי חדוה בזמן האחרון עומדת מהצד. יותר מדי טוב לה אפילו שאין לה ילדים, ועוד מוצלחים כאלו כמו שיש לנו."

חדוה התייחסה בדרך-כלל לנשים צעירות בריחוק ובבוז, והיתה משוכנעת שהן זולות, צעקניות וקופצות מהר מדי למיטה. לעתים רמזה, או אף אמרה מפורשות, שאיש אינו יודע אהבת אמת מהי להוציא ג'ימי שלה, שכמעט יום-יום, לעת ערב, ליטף את עורפה ביד אחת בעוד השנייה אוחזת בחוברת הנצחית שעניינה הקמת ההסתדרות. בערבי קיץ, אם הקדימה לשוב הביתה מהמרפסת, היתה חדוה מוצאת את ג'ימי יושב בירכתי המטבח הצר כשהוא נתון במכנסיים קצרים ובגופייה שצבעה האפור דהה כמעט לחלוטין. הקיץ צעק מכל פינה אפשרית, החום גהר על הכול. ג'ימי הביט לעבר חדוה במבט גדוש חיבות גדולות, שדמו לפרוסות חלה קלועה טבולות בתה. היא אמרה: "אולי נפתח עוד חלון. נורא חם היום." והוא ענה: "כן, כן, צריך לפתוח הכול. עוד מעט תבוא רוח מהים."

היא התיישבה לידו על כיסא פלסטיק רעוע, הוא החליק את ידו על שערותיה ולא אמר דבר. חדוה היתה בטוחה שקרבה כזו, שלא נאמר בה כמעט דבר, לא חוו פטקה ובלה גם בימיהן הטובים ביותר עם בעליהן - האחד נביא, והשני זגג. תמונה זו ליוותה אותה במשך שנים לכל מקום, בעיקר באותם בקרים שהשכימה קום לשורה של סידורים במרכז היישוב, בתואנה שעליה לתפוס מקום. כשהפכה המושבה לעיר היה אולי טעם בדבר, אך בשנים שבהן היתה האוכלוסייה דלילה למדי, היה ג'ימי מרים גבה. הוא הפסיק לעשות כן לאחר שסיפר לו אחד מחבריו שראה את חדוה ישובה על אחד הספסלים הדוהים המשקיפים על אחד משני גני הילדים, שותה בצימאון את מראות השמחה שלהם ואת עצבותה העמוקה מכך שאין לה יד וחלק בנחלה זו. פעם חשבה להתנדב לשמש עוזרת גננת, ובלבד שתוכל לבלות בחברת זאטוטים, אך לבסוף נסוגה מזה.

מתוך הזדהות עמומה עם סבלה של חדוה, הרבתה פטקה למלא את הוויית המרפסת בנאומים ארוכים על אודות הצרות שמנחילים לה שני ילדיה - עמוסיק, שכמעט איננו מגיע הביתה, וליאורה, שבמשך שלוש שנים החליפה חברים כמו גרביים, עד שפטקה נאלצה לצעוק עליה לפעמים בנוכחות וילי השותק: "את זונה! תמיד היית זונה. למה את צריכה לקפוץ ממיטה למיטה?" וליאורה ענתה: "כי אני חרגולה!" ופטקה, שדימוי מעין זה כלל לא עלה על דעתה, קפצה עליו כמוצאת שלל רב: "כן, כן. את חרגולה! נפקנית שכמוך, כלבה מיוחמת. עושה מהחיים שלי סמארק אחד גדול. תתביישי לך. סמארק! כולם צוחקים ממני. כולם. רק בלה, וקצת חדוה, משתתפות בצערי. אוי ואבוי לי. תראו לאיזה שפל מדרגה הגעתי!" וילי היה מוטל באותן שעות מהומה בחדר השני, עיתון הבוקר עוטף את פניו, והוא מעמיד פני ישן בעוד אוזניו כרויות היטב לנאמר. בכל הנוגע לו, פטקה הרימה ידיים כבר מזמן והפסיקה לנזוף בו על כי הוא נותן לה להתמודד לבד עם שיגיונות התאווה של ליאורה, שהרי ידעה היטב שווילי אפילו גרוע מבתו.

"התפוח אינו נופל רחוק מהעץ," אמרה לא אחת לחדוה, ורק לה. "את חושבת שאני לא יודעת מה הז'וליק הסרוח הזה עושה? ואולי בכלל לא אכפת לו?" וכך פטקה לבדה, ששמונים הקילוגרמים של גופה כמו הצהירו שעוד היד האוכלת נטויה, הטיחה בליאורה: "בגללך אני לא יכולה ללכת בראש מורם כמו פעם. נבלה סרוחה. נבלה. כולם צוחקים ממני." ליאורה לא נשארה בלא מענה: "מה את צריכה ללכת עם ראש מורם? את מצעד של צה"ל?" פטקה כמעט התפוצצה מרוב זעם: "אני לא מצעד. אני אמא שלך. אני אחראית עלייך." ליאורה המשיכה להתחצף: "את לא אחראית עלי. אני כבר מבוגרת מספיק. את בקושי אחראית על עצמך." פטקה היתה על סף קריסה: "מזל שיש לי את בלה ואת חדוה. מה הייתי עושה בחיים בלעדיהן. הו, אלוהים, מה עשיתי? מה פשעתי, שזה כל מה שמגיע לי?" כך נמשך הדבר במשך השנתיים שקדמו לגיוסה של ליאורה לצה"לנו, לשירות שנקטע בעודו באבו בקול ענות חלושה.

בשעה שתיים אחר-הצהריים הופיעה עפרה במלוא זוהרה בבית משפחת רינגל. אנשל כל-כך התרגש שהמשיך לישון רצוף עד עשר בבוקר וכשקם אמר שעוד מעט הוא חוזר לניל"י כי הכאבים שלו עושים לו חררה בכל מקום ולא רק באוזניים. בלה לבשה את שמלת השבת שלה הפוך ואילו מרקו שיחק דמקה נגד עצמו. פטקה זימנה את חדוה למרפסת כדי שלא תהיה לבד בעת הפגישה. "חדוה," אמרה פטקה, "את חייבת להיות אתי. אני לא יכולה להעמיס את כל ההחלטות הקשות רק על כתפי. הרי אנחנו נצטרך להחליט עוד מעט אם היא מתאימה למרקו או לא. ואם התשובה תהיה שלילית, אני רוצה שגם את תקחי חלק בזה, כי אחרת בלה עוד תוכל לבוא אלי בטענות ואחרי שנים להגיד שרק בגללי מרקו נשאר רווק לנצח. בינינו לבין עצמנו, מי כבר ירצה שמנדריק שכזה, חוץ מאחת שגדלה בקריית מוצקין? מילא קריית ביאליק. כולם שמעו על ביאליק. אבל מוצקין?! אצלנו במושבה דווקא יש רחוב מוצקין ושמעתי שהדיירים שם רוצים להחליף את השם, כי אף אחד לא מוצא את הרחוב שלהם. אין כמו ביאליק, תאמיני לי. את יודעת שבלה השתתפה בהלוויה שלו. היא כל הזמן מספרת את זה כאילו... די, דיברתי יותר מדי."

עפרה היתה זוהרת. שערה המקורזל גלש גלים-גלים על כתפיה העדינות. עיניה הכחולות היו עמוקות מני חקר. חיוך פתוח ומעוגל השתרע על כל מחוזות פניה הטובות. חולצה אדומה הבליטה את שדיה החוצפניים. היא הרכיבה משקפי שמש והסירה אותם כשנכנסו לחצר, מתקדמים בטור עורפי. אנשל אמר שיבוא אחר-כך, אבל זה היה רק מהשפה ולחוץ - הוא לא התכוון כלל להגיע. בלה פסעה ראשונה, אחריה עפרה, ומרקו סגר במאסף. עפרה אמרה: "אתה אחרון, כי אתה מפחד שאני אברח, הא?" גם למרפסת נכנסו באותו סדר. קולה של בלה נשנק. מרקו גיחך. עפרה אמרה: "קוראים לי עפרה ואני מקריית מוצקין, אם לא אכפת לכם." חדוה, שהכירה את ארץ-ישראל כאת כף - וגם את גב - ידה, אמרה: "קריית מוצקין? זה מקום מצוין. את בטח מלח הארץ." פטקה סקרה אותה מכף רגל ועד ראש, כאילו היתה ת.פ. של השופט גדעון. היא הביטה לעברה בחיבה ואמרה: "חדוה, למה את אומרת שהיא מלח? תפתחי קצת את העיניים ותראי איזה צוקרפושקה הביא לנו פתאום מרקו. חדוה, בלה, איך זה יכול להיות שמרקו מביא בחורה כזאת יפה?"

בלה קפצה על המציאה והפעם המילים לא בגדו בה: "את רואה, פטקה, יש עוד הפתעות בחיים." עכשיו פנתה פטקה היישר אל עפרה: "טוב, תראי, גברת מקריית מוצקין. את מבחן היופי עברת באמת טיפ-טופ. עכשיו תעשי סיבוב ונראה גם את הפיגורה שלך. אנחנו לא יכולים להכניס לרחוב שלנו סתם קונסטרוקציות. זה מקום קטן ואין בו הרבה אנשים. אז כל מי שחי פה הוא מאה אחוז וגם כל מי שרוצה להצטרף אלינו צריך להיות כזה, אחרת לא נגיע לשום דבר בחיים."

למרות הבהובים קלים של זעם מצד מרקו, שחשב שכאן פטקה מתחילה להגזים ולקחת לעצמה חירויות שחורגות ממגילת העצמאות, נענתה עפרה לאתגר וביצעה שני פירואטים כשהיא אוחזת בחצאיתה בתנועה האומרת שתוכל להניף אותה אל-על, אם יתחשק לה, כחברה מן המניין בלהקה של דרווישים מחוללים. פטקה ספקה כפיים ואמרה בהתרגשות גדולה: "איזו פיגורה, איזו פיגורה! ממש מציאה!" וכמו רצתה להוסיף: "ואת כל זה מקבל מרקו בחינם. רק שלא יבזבז את זה. הרי אין ארוחות חינם בחיים."

ביטחונה העצמי המצומק של בלה התייצב בנקודה חדשה והיא כמעט צרחה: "את רואה, פטקה?! את רואה?! תגידי מה שתגידי על מרקו שלנו, לפחות טעם יש לו." "נכון," אמרה פטקה, "מעכשיו ועד סוף החיים אף אחד לא יוכל להתווכח עם הטעם של מרקו. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת לגמרי: מה עם הטעם שלה? מה, לעפרה שלנו מקריית מוצקין לא צריך להיות טעם?"

חדוה, שהחופשיות והקלילות של עפרה מצאו חן בעיניה, הטילה בפטקה מבט רושף חמה. אלא שזו המשיכה: "ועכשיו, עפרה היפה שלנו תספר לכולם, ובקול רם, מה עושים הוריה וכמה חדרים יש להם וכמה הם יתנו לחתונה. לא. את הדבר השלישי לא צריך. זה עניין פרטי שלכם." עפרה לא נבהלה כלל וענתה בארשת פנים מעוגלת ומחויכת: "הכול בסדר, גברת פטקה. תאמיני לי. יש לנו כל מה שצריך." פטקה השתוממה: "אם את אומרת שלהורים שלך יש הכול, אז את בעצם רוצה להגיד לי שיש להם גם טקסי פרייבט?" מרקו רכן לעבר עפרה והסביר בלחישה: "המילה 'מכונית' עוד לא הגיעה פה לידיעת הציבור. משתמשים פה במונח 'טקסי'." "כן," אמרה עפרה, "אני מצטערת מאוד להגיד אבל להורים שלי יש טקסי ועוד איזה. מתוצרת אמריקה."

פטקה לא האמינה למשמע אוזניה: "מאמריקה? 'אימפלה'? אוטומוביל כזה גדול, שתופס את כל המקום? בלה, מרקו יהיה גביר, לא כמוך ולא כמו אנשל. וכמה חדרים יש לכם? ועם איזה שואב אבק אתם מנקים, או שהעוזרת מביאה מאצלה?" מרקו הניף את ידו ואמר בחיוך: "פטקה, עד כאן! עפרה ואני צריכים ללכת לחברים." לפטקה היתה עוד משאלה אחת: "אני יכולה לחבק אותך קצת, אפילו שאני מפה ואת מקריית מוצקין? אני מקווה שלא נפגעת מהשאלות שלי. הכול מדאגה גם לך, לא רק למרקו, שהוא נחמד אבל קצת שלימזל, תמיד הכול נופל לו מהידיים לא בכוונה. סליחה שדיברתי יותר מדי. תחזרו עוד רבע שעה ואז נודיע לכם את החלטתנו וסליחה עפרה'לה, את צריכה להבין; אנחנו גרים במקום קטן. מסביבנו אנשים קטנים ורק כשבאים אנשים מבחוץ אנחנו יכולים להיות לכמה רגעים במקומות אחרים ממה שאנחנו רגילים להיות. אז תסלחי לנו, לי, לבלה וגם לחדוה, שלמדה בגימנסיה כשלכולם בקושי היה פה מה לאכול, אפילו לא לֶבֶנייה." עפרה הביטה בה בעיניים אוהדות ואמרה: "סלחתי. באמת סלחתי."

מתוך "המרפסת" מאת אבשלום קווה, הוצאת עם עובד.

• אבשלום קווה, יליד רעננה (1946), כתב את קובצי הסיפורים "בושות" ו"לולאות". "המרפסת" הוא הרומן הראשון פרי עטו.