פולין ארץ ירוקה

יעקב פיין, אדם שקט, מיושב בדעתו ונעים הליכות, החליט, אחרי היסוסים מסוימים, לעזוב לזמן מה את משפחתו, את חנותו המשגשגת, ולהפליג אל כפר הולדתם של הוריו. הוא עשה זאת ברוח עניינית, והבטיח כי בתוך עשרה ימים, לכל היותר שבועיים, יחזור אל הבית ואל החנות, והכול ישוב אל מה שהיה.

אשתו לא קיבלה את החלטתו בהבנה. היא טענה שנסיעה כזו לא עורכים בחיפזון. יש להיוועץ במשפחה, בידידים, ורק אחרי שיקולים מחליטים לנסוע, וגם אז לא לבד, אדם לא נוסע לבד למקום לא נודע. הוא מצדו טען שכבר שנים הוא משתוקק לנסוע לשם, אך משום החנות והילדים השהה את הנסיעה. עתה הוא מרגיש שלא יוכל לדחות עוד.

יעקב פיין לא נחשב עקשן, ועל כן סבורה היתה אשתו כי יעלה בידה, בעזרת הילדים והידידים, להניאו מכוונתו. היא, כמובן, טעתה. מאחורי הנינוחות שלו ונטייתו להאיר פנים לאנשים שכן העקשן. נכון, העקשן חי בו מופרש ומוסתר, וכמעט לא בא לידי גילוי, אך בכל פעם שיצא ממחבואו היה איתן בדעתו.

השידולים, שנמשכו יום-יום, לא שינו את תוכניותיו במאומה. אדרבה, מיום ליום התחזק בכוונתו, והוא פעל בהתאם לכך: כרטיסי טיסה לוורשה, כרטיסי רכבת מוורשה לקרקוב, ומקרקוב מונית היישר אל הכפר שִׁידוֹבְצֶה. בשבועות האחרונים ערך חיפושים רבים למצוא ניצוֹל, ולו אחד, מאותו הכפר, כדי שיספר לו על המקום ועל מה שאירע בו בזמן המלחמה. מאמציו לא העלו דבר.

כשהיה ילד היו באים אל בית הוריו, ברחוב מלצ'ט המוצל והנאה, כמה מבני הכפר שלהם. הם נראו שונים מיתר הבריות: נמוכים, חסונים ומסוגרים. ההורים היו מקבלים אותם בפנים שמחות. היו יושבים שעתיים-שלוש, מדברים על סוחרים וסחורות, מעלים זיכרונות, ושותקים לרוב. עליו הם לא עשו רושם נעים, אך מכיוון שנכנסו מדי חודש אל הבית, הסתננו מבלי משים אל חלומותיו, נכון יותר - אל סיוטיו.

גם ההורים היו מסוגרים, אך לא כלפיו. הוא היה בן יחיד, חי בעולמו ומתרחק מכל ששייך לעולמם. ההורים היו מאז ומתמיד זרים לו. הזרוּת השתרעה על פני הכול: הבית, החנות, בית-הכנסת, שלא לומר האזכרה השנתית בבית בכ"ו בכסלו. האזכרה היתה מאוד אינטימית, בקושי מניין, והיתה מתחילה אחר הצהריים בתפילת מנחה, ולאחריה ישבו סביב השולחן הרחב בסלון.

הכינוס הצנוע הזה היה משנה את הבית בבת אחת. משבי הרוח של הכפר הרחוק, שמשם באו, היו מגרשים את הריחות המקומיים ופושטים בכל החדרים. היו אלה משבי קור מעורבים בריח מרק מהביל. לפעמים ניתוסף אליהם ריח בושם זול של נשים. הפלישה הזו העלתה בו את התחושה כי עוד מעט יתחילו גם ההורים לארוז את חפציהם, וכולם יפליגו במסע ארוך אל אותו כפר, ששם נולדו, שם נספו הוריהם ושם נותר חלק מישותם.

כשהסתלקו ההורים אל עולמם מיהר יעקב למכור את הדירה ואת הרהיטים הכבדים. את כלי הבית, כלי הפסח, הבגדים וספרי הקודש מסר למוסד צדקה. הוא עשה זאת במהירות, ביעילות, בלא לשמור לעצמו אפילו חפץ אחד. בלבו בטוח היה שהחיתוך הזה הוא כורח, ואחר הכורח אין מהרהרים.

אך העניינים, משום מה, התנהלו אחרת. החנות שקיבל בירושה, חנות משגשגת, הזכירה לו בכל צעד שלהורים יש עדיין דריסת רגל במקום. קונים ותיקים טרחו לרמוז לו כי את החנות לא הוא הקים. זאת ועוד, מוסדות צדקה שההורים נהגו לתת להם תרומות נדיבות היו שולחים לו תזכורות, וכך גם באי בית-הכנסת. הללו זכרו את האב בחיבה רבה, ציינו לעתים שאביו היה אדם הגון ובעל לב רחב, דבק במסורת אבותיו ונאמן לקהילתו. רוב השיפוצים של בית-הכנסת היו על חשבונו.

נכון, יעקב היה מעורה בארץ יותר מהוריו. הוא סיים בית-ספר תיכון, סיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן, ואפילו למד שנה באוניברסיטה. ובכל זאת היה חסר משהו. את החֶסֶר, או ככל שנכנה זאת, לא חש בצעירותו. אחרי מות ההורים ביקש להרחיב ולבסס את החנות ולהכניס בה תכנים חדשים. ואכן, חנות הבדים המשגשגת שהורישו לו הוריו שינתה את פניה והיתה לחנות של בגדי אופנה. הוא שיווה למקום רחבוּת, נועם ואלגנציה, ותוך כמה שנים גירש מכל הזוויות את הנינוחות הביתית של הוריו. אין ספק, אילו היו ההורים קמים לתחייה, לא היו מזהים את המקום. "המקום יפה יותר," היה גאה.

אלה היו משאלותיו, והוא מימש אותן ביכולת רבה. אדם אחר היה ודאי מאושר, אך יעקב חש כי הירושה שהנחילו לו הוריו אינה מביאה לו אושר. נדמה היה לו כי את הירושה קיבל במרמה. אילו נהג ביושר, היה מוסר גם את כספי הירושה למוסדות צדקה, כדרך שנהג בחפצי הבית, בבגדים ובספרי הקודש, ומתחיל הכול מחדש. התחושה הזו, שהיתה צפה בו לעתים, הכתה שורשים וחדרה אל נפשו פנימה.

כדי לסמם את המועקות היה מדי פעם, אחרי סגירת החנות, יוצא למסע לאורך החוף, גומע את מראות הים וחוזר אל רחובות העיר. הוא אהב את הערב-רב של ותיקים ועולים חדשים, את ריחות המזרח של שווארמה ופלאפל ואת המשקאות הזולים, התוססים. בשובו הביתה היתה רבקה שואלת, "היכן היית?"

"בחוף."

"תמיד אתה אומר בחוף."

לשווא חשדה בו. באותן שנים לא אל הנשים ברח. אמת, לפרקים היתה אישה מושכת אותו אל חדרה או הוא מיוזמתו היה מזמין אישה ללילה. היו אלה, בסופו של דבר, בילויים של מה בכך, והם חלפו כלעומת שבאו. את נפשו עינו דברים שנסתרו מבינתו, והם היו מתרגשים בסיוטי לילה ארוכים.

לעתים נדמה היה לו שהוא חייב לשנות את חייו, להעתיק עצמו לכפר ולחיות זמן מה מרוחק מאנשים. למחשבה זו לא נתן אפילו שעה של חיים. להיות יחד עם רבקה במקום שאין בו אנשים נראה לו ככלא שבו דשים את הבשר יום ולילה. להיפרד מכל שבנה - אפשרות כזו לא עלתה על הפרק. הבנות דאגו כל השנים לשמור על המסגרת המשפחתית ולטפח אותה. הן ידעו, בחושן המעשי שירשו מאמן, כי אביהן עלול באחד הימים לקום ולקרוע את האזיקים. הן עמדו על המשמר כמו סוהרות. עמידתן חזרה ואמרה, לא נרשה לך לנטוש את מה שבנית במו ידיך. יעקב אמנם ניסה מדי פעם, אך כל אימת שניסה נתקל בנחישותן. הללו ניצבו כחומה.

לאחר שהבנות נישאו ויצאו מן הבית חש את המחנק ביתר שאת. תחילה חשב לנסוע ללונדון, אך מיד תפס כי לא לשם נמשך לבו. לילה אחד קם ממשכבו ואמר, "אני נוסע לשִׁידוֹבְצֶה," כמו עלה בידו סוף-סוף למצוא את המבוי החוצה.

ימים אחדים שמר את הדבר בסוד. לבסוף הודיע לרבקה, "אני נוסע לכפר של הורי."

"לאן," ניסתה להתעשת.

"אל הכפר של הורי," חזר על מה שאמר.

"מה פתאום."

"אני חייב."

ההפצרות והאזהרות נחתו עליו מכל עבר. אפילו קונים של החנות ראו צורך לייעץ לו ולהזהיר אותו מפני ההחלטה החפוזה. המהומה המאורגנת הזו לא ריפתה את ידיו. מיום ליום נעצמה הבִּטחה בנפשו שהוא חייב לנסוע ויהי מה.

משלא הועילו הטיעונים וההפצרות הרימה רבקה את קולה וקראה לעומתו, "זה שיגעון."

"אולי."

"היכן ההיגיון. מה תמצא שם."

"הכול," לא התאפק והטיח בה מילה זו.

תמיד היתה מעשית ממנו, אך בשנים האחרונות גברה בה המעשיוּת וניכרה בכל הליכותיה. גם הוא עצמו לא נעדר מעשיות, אך מעשיותו לא היתה עקבית. לעתים קרובות נכון היה לצאת מגדרו: להוריד מחירים שלא בעונת המכירות, לתת תרומה נדיבה לאדם נצרך, ובשנה האחרונה לישון יום תמים. היא כינתה את התנהגותו "השיגעונות של בעלי". מדי פעם היתה נוזפת בו או מתפרצת, או פשוט מעליבה אותו. הוא לא טמן את ידו בצלחת.

חיים אלה באו עתה אל תחנתם. הוא עמד והכין את המזוודה ואת תיק היד. הבנות באו להיפרד ממנו. הן חזרו וביקשו ממנו להשהות את הנסיעה. כלפיהן היה נוח יותר. מוכן היה להודות שלנסיעה אין טעם ברור, אבל לפרקים מוכרחים להיענות לשיגיון הלב ולתת לו פורקן.

הבנות דומות היו לאמן, מחושבות ומעשיות כמותה, אך בלבן חיבבו את אביהן. אי אפשר היה שלא לחבב אותו. הוא מעולם לא אמר להן לא, לא העניש אותן, ואם נצרכו לדבר יקר, היה קונה להן. האם, כמובן, לא מחלה לו על קניות נדיבות אלו. היתה אומרת שכך לא מחנכים ילדים. לילדים יש צורך לשים גבולות. וכשהיתה מרוגזת היתה מוסיפה, "אתה מבקש לקנות את לבן." הבנות, בסופו של דבר, הזדהו עמה. להגיונה היה תמיד תוקף שכבש אותן.

הן ביקשו ללוות אותו לשדה התעופה, אך הוא לא הרשה להן. "אני רוצה לצאת בלי התרגשויות." נחישותו היתה עכשיו גלויה לעין, והן נסוגו. כמו תמיד במעברים חדים כאלה, נפלטו מילים שאולי לא התכוונו להיאמר. האֵם הרימה את ראשה ומלמלה, "אני לא מבינה שום דבר. תהרגו אותי, אני לא מבינה שום דבר." היא הליטה את ראשה בשתי ידיה, כמו עומדת לצעוק. היתה זו אך מראית עין - קולה שב אליה והיא דיברה בענייניות, "תשמור על עצמך, תשמור על תיק היד, תטלפן, תכתוב, אל תלך למקומות מסוכנים." המשפטים האחרונים נבלעו בהמולה, שכן באו להיפרד ממנו כמה ידידים, שני לקוחות ותיקים ורב בית-הכנסת, שראה עצמו נציגו של אבא.

*** 

היה אומר, "אמונה באלוהים אחרי השואה, זאת לא אבין לעולם." בשם מה שקלט בבית-הספר, ולימים בתנועת הנוער, היה מענה את הוריו במשפטים ארוכים ונמלצים, וטוען, "אתם עוד חיים בכפר שלכם. לא למדתם שום לקח היסטורי." בעניין זה לא היה שונה מחבריו לכיתה. גם הם עינו את הוריהם באותן האשמות. אמת, הורים אחרים היו מתווכחים, מביאים ראיות לצידוק טענותיהם ומתגוננים בצעקות. הוריו לא התווכחו עמו, לא ביקשו להוכיח לו דבר, אך דווקא שתיקתם הוציאה אותו מן הכלים לעתים. "נשגב מבינתי," היה אומר, ובטוח שהם לא מבינים את המילים.

הרכבת זזה והוא חש את גלגליה נושאים אותו. מעולם לא נסע ברכבת צפופה כזו, ומשום כך אולי נגלו לו המראות שונים ומיוחדים. איכרים ישבו לצדו, שתו בירה ופטפטו בקול רם. להפתעתו, הבין כמעט כל מילה. בילדותו דיברו בבית יידיש, אבל בלילות, כדי שלא יבין, היו ההורים מדברים ביניהם באריכות בפולנית. היתה לו תחושה שבחסותה של שפה זרה זו הם מבקשים להעלים ממנו סודות על מס הכנסה. גם כשבגר המשיכו לדבר פולנית ביניהם, אבל אז נדמה היה לו שהם מדברים בענייני אישות אסורים. על כל פנים, משיחות לחושות אלו קלט לא רק מילים אלא את קצבה של השפה. מסתבר כי דברים שאדם שומע בילדותו, גם אם אלה דברי סתר קטועים, לא נמחקים בנקל.

הרכבת התנהלה לאט, כל כמה זמן עצרה, הורידה והעלתה נוסעים. ככל שהתקדמה, חש שהוא הולך ומתנתק מחייו הקודמים. תל אביב נראתה לו מן הקרון רחוקה, נעדרת ממשות, כמו לא היתה אלא דִמדמה אי שם בחייו הרחוקים.

עז היה רצונו לשאול את אחד האיכרים אם שמע על הכפר שידובצה, אך כל מאמציו לגייס מילים לשאלה זו לא צלחו. משונה, האיכרים לא נראו לו גסים או עוינים. הם שתו והיו עליזים. הוא שׂם לב לעליזותן של הנשים: הן דיברו בשטף, מתגרות, מעלות מילים מצחיקות, פה ושם מילה גסה שהיתה מעלה פֶּרֶץ צחוק.

בילדותו המוקדמת היתה האֵם מספרת לו על אורח החיים בכפר, על עונות השנה ועבודת האדמה. הוא אהב להאזין לקולה, אך בית-הספר, תנועת הנוער והצבא מחקו מנפשו כל מה שגילתה לו אז האֵם. עתה יצאו ממחבואן התמונות הגנוזות, והן תאמו, להפתעתו, את כל מה שראו עיניו: איכרים תאבי חיים, שלא כמו היהודים, יודעים לשמוח.

אדם ניגש אליו ושאל ביידיש, "יהודי."

"אכן," הגיב מיד, מופתע שזיהה אותו.

"לאן הוא נוסע."

"לקרקוב."

קשה לו ליעקב לדבר ביידיש, אבל במאמץ הוא מעלה כמה מילים. היהודי גילה לו שהוא מתגורר בעיירה קטנה לא הרחק מקרקוב.

"ממתי הוא מתגורר שם," שאל.

"מאז ומתמיד," אמר היהודי ונתחייך.

קומתו הנמוכה והפרטים שדלה ממנו העלו על לבו את פני אביו. גם האב דיבר כמוהו, ובאותה הטיית ראש.

"ומה הוא מתכוון לעשות בקרקוב," שאל היהודי בחביבות.

"אני נוסע משם לשידובצה."

"כפר קטן מאוד," אמר.

יעקב גילה לו שהוא נולד בתל אביב להורים יוצאי שידובצה, ומטרת נסיעתו לראות את המקום.

"אין שם יהודים, אין שם כלום."

"אני יודע. אולי אמצא שרידים של בית-הקברות, הבית של הסבים, אבל אם לא אמצא דבר, אסתפק בגבעות, בבארות, ואם איכר ירצה למכור לי תשמישי קדושה, אקנה אצלו." הוא חילץ מזיכרונו את כל המילים שהיו צבורות בו, וראה פלא, היהודי הבין אותו.

"משונה," אמר היהודי בהבעה יהודית מאוד.

"מה משונה," ביקש להבין.

"הנסיעה שלך."

"מה משונה בה."

"לנסוע אל מקום שאין בו כלום."

"הורי דיברו כל חייהם על שידובצה, לא היה יום שלא דיברו עליה. לא ייתכן שאין שם דבר. יהודים גרו שם דורות, תמיד מעטים מאוד, הורי, הסבים, הורֵי הסבים, ואני מניח שגם סבי הסבים. כלום מותר לומר הם נעלמו, הם נמחקו," דיבר במילים לא שלו ובהתרגשות לא שלו.

"אני מבין," אמר היהודי במנוד ראש ספקני, תמה על השטף העילג שנחת עליו.

"אני נוסע אל מקום מלא חיים," אמר בלא לרדת כנראה למשמעותו של המשפט שיצא מפיו.

"נניח," אמר היהודי וסתם את השיחה.

כשנעצרה הרכבת התנצל על ההפרעה, איחל לו נסיעה טובה ואמר, "זה מקום מגורי," והסתלק.

שעה רבה עוד ריחף לנגד עיניו. הוא אכן נראה כאחד מבני הכפר שהיו באים לבקר את ההורים. אבל הם נראו ארציים ממנו.

שוב היה עם עצמו, והוא שמח שהוא עם עצמו.

הוא נזכר בהכנות לבר מצווה שלו. הסיוט נמתח לאורך שמונה חודשים. האב הביא מלמד מן הנוסח הישן שילמדוֹ את הפרשה ואת ההפטרה. היה זה יהודי נמוך, פיקח, שידע שהוא שליח לדבר כפייה. יעקב התקומם, סירב לשתף פעולה, ולבסוף, אחרי שידולים רבים, קיצרו את הלימוד לשעה בשבוע. המלמד עשה את חובתו בנאמנות, הסביר, ניסה לעורר את סקרנותו, אך כל התחבולות לא הועילו. יעקב אטם את אוזניו או שאל שאלות כדי להרגיז. המלמד הקשיש התאפק, לא נזף בו, בא בכל יום שני בשבוע.

האב היה אומלל, חסר אונים. כל המילים שגייס לא הועילו, ופעם, כשקצרה ידו מלשכנע, אמר, "אתה עוד תצטער."

"על מה."

"על הסירוב הזה."

"אני גאה בו," אמר יעקב וזקף את ראשו בחוצפה.

מכאן ואילך לא השתדל עוד האב. האם בכתה בסתר, אך גם בכייה לא ריכך את לב הנער. לבסוף בוטל הטקס.

הפצע שתת ימים רבים בבית. ההורים לא דיברו על כך, לא הטרידו אותו. לאמיתו של דבר, התחפרו בתוך חייהם, בתוך הצלחותיהם המסחריות. משנה לשנה גבהה החומה. נכון, הם שמחו והיו גאים כשסיים את התיכון בהצטיינות, את קורס הקצינים, וכשנרשם לאוניברסיטה הציע לו האב להתמסר ללימודים על חשבונו.

בכל זאת היה סוד חוצץ ביניהם. האב היה אומר, "זהו זה," וכך, בשתי מילים אלו, צמצם את תחושותיו. האֵם היתה פולטת לעתים גניחה, אך גם היא השלימה עם רצונותיו של בנה. "הוא שונה מאתנו," היתה אומרת. "אולי טוב שהוא שונה."

הקרון הלך והתמלא איכרים. הם כנראה הבחינו שהוא זר ולא שאלו אותו דבר. הזרוּת הלכה ועטפה אותו, והיא נעמה לו. "אני חוזר לשידובצה," אמר לעצמו, ומיד תפס את האיוולת שבשמחה זו.

לפני שנים, בעודו נער, רצו ההורים לחזור לכפר הולדתם, ואפילו עשו הכנות מסוימות, אך הנסיעה, משום האֵם, לא יצאה אל הפועל. האם פחדה לחזור למקום שהוריה ואחיותיה נספו בו. האב ניסה להפיג את פחדיה, אך בסופו של דבר נענה לה והם לא יצאו.

הכפר המשיך לחיות בתוכם. לאמיתו של דבר, נוכחותו התחזקה ככל שהזקינו. מדי פעם היה האב אומר, "באחד הימים ניסע." היתה זו משאלת לב, שמשנה לשנה נחלש כוחה. לבסוף שקעה כליל בתוך היום-יום, בתוך מחושיהם, והעניין ירד מהפרק.

ימי הילדות הרחוקים ברחוב מלצ'ט נראו לו עתה שונים מכפי שדימה אותם שנים רבות.

במיוחד אביו. אביו היה קצת נמוך מאמו, שתקן עיקש שמחל על כבודו, אבל לא על שתיקתו. הבעתו אמרה כל השנים: את מה שיש לומר אי אפשר לומר, גם אם אטיח את ראשי בכותל. מוטב להקשיב ולא לדבר. את ההבעה הזו הכיר יעקב על כל גוניה. היא נחרתה בנפשו כתמצית מהותו של האב. היו שבועות שלא החליף עמו מילה. האֵם היתה שונה, היא היתה נינוחה יותר. גם היא לא דיברה על הזוועות, אך מדי פעם היתה אומרת, "אני רואה אותם מול עיני," וזה היה מצמרר.

את ימי התיכון בילה בקן של השומר הצעיר. המפגשים הליליים, השיחות, הבנות, כל אלה מילאו את נפשו. הבית נראה לו מלא סודות סבוכים ובלתי נעימים. גם החנות ששגשגה, אפילו היא, נראתה לו כשייכת לעולם שאבד עליו כלח.

כל ימי הגימנסיה טיפח תחושת עליונות כלפיהם, אך הם מצדם לא נטרו לו איבה. בכל פעם שהיה מעיר הערה ביקורתית היתה שתיקתה של האם אומרת, אתה המנצח, אתה המוכשר, אתה העילוי ואתה העתיד, אל תכעס עלינו, אנחנו בני חלוף.

האב הסתלק לעולמו בפתאומיות, כשהוא משרת את הקונים בחנות. האם נפטרה מיד אחריו, כמו פחדה שבנה לא יסעד אותה בחולייה.

לפנות ערב הגיע לקרקוב. היה בדעתו לקחת מונית ולנסוע מיד לשידובצה, אך הוא שינה את החלטתו ואמר לעצמו, בשידובצה, יש להניח, אין אכסניה. מוטב ללכת למלון, לישון לילה ולהתעשת. הזמן, בסופו של דבר, אינו דוחק. אור היום הוא מדריך טוב יותר לנסיעה למקום לא נודע. בלילה השיפוט לקוי. בתוך כך גרר את המזוודה אל המונית, שלקחה אותו, בלא שיעמוד על המיקח, למלון קרקוב החדש.