לשבור את הטלוויזיה
החל מיום שני הקרוב יחגגו מיליונים ברחבי העולם שבוע ללא טלוויזיה. היש דרך נפלאה מזו לציין את חג החירות?
"מה שמדהים בטלוויזיה, זה שהיא מאפשרת למיליוני אנשים לצחוק מאותה בדיחה, ועדיין להרגיש בודדים" (ט.ס. אליוט).
***
הגוף רפוי, רובץ על הספה בתנוחה מעט שמוטה ועקמומית. הרגליים פרוסות לפנים, אחת מהן אולי קופצת לעתים בעצבנות לא מודעת. הראש מוטח לאחור על המשענת, הפה פתוח קמעה, משורבב. המוח מרוקן, נטול מחשבות. והעיניים בוהות. מוכר מאיפשהו?
למעט שינה, מדובר כנראה בפעולה האנושית הנפוצה ביותר בעולם המערבי. אנושית במובן של מי שעושה אותה, ולא במהותה, מאחר והיא לא מערבת קשר אנושי כלשהו. רוב הישראלים, מסתבר, צופים בטלוויזיה בין שעתיים לארבע שעות ביום. הרבה יותר מהזמן המוקדש, נאמר, לשיחות בין חברי המשפחה, לפגישות עם חברים. למרבה הזוועה, מקבל הילד הממוצע מהטלוויזיה פי כמה תשומת לב מזו שמעניקים לו הוריו.
נתונים אלו חושפים את אחד הפרדוקסים של התרבות המערבית של השנים האחרונות: התחושה של כולנו היא ש'אין זמן'. אנחנו מרגישים לכודים בתוך מרדף אחרי הזנב של עצמנו בניסיון להספיק את כל מה שתיכננו לעשות, אך בתוך כך מקדישים מדי יום כמה שעות טובות למכשיר המרצד.
פרדוקס נוסף הוא שיש לנו הרבה סיבות לא לעשות זאת. הררי עדויות מחקריות נאספו בשנים האחרונות על הקשר בין צפייה ממושכת בטלוויזיה לבין אלימות, הפרעות קשב, השמנת יתר, עייפות כרונית ושאר מריעין בשין. אבל בשביל מה צריך מחקרים? כאב הראש העמום, ותחושות חוסר הסיפוק וחוסר המנוחה שמלווה אותנו אחרי מספר שעות של רביצה מול מסך הטלוויזיה לא מספיקים?
טוב להיות טיפשה עם ציצים גדולים
לפני מספר שבועות זכיתי לצפות, באחד הערוצים המרכזיים בישראל, בתוכנית שנקראה 'כמה טוב להיות...'. כאן הגיע שמו של הכוכב השבועי של אותה תוכנית, והפעם הייתה זו פאמלה אנדרסון. במשך 30 דקות של עריכה קצבית, מוסיקה מלהיבה וזום-אינים בלתי פוסקים (נחשו על איזה איבר בדיוק) הועבר המסר הברור, שאולי ממצה את האתוס המוביל של הטלוויזיה הפופולרית – טוב להיות אישה טיפשה ועשירה עם ציצים גדולים. השעה הייתה 15:00 בצהריים.
חוסר היכולת של הורים בחברה הפוסט-מודרנית להציב גבולות לילדיהם עלה לדיון נרחב בשנים האחרונות. אך תופעה כאובה זו רק מהווה מקרה פרטי של בעייה חמורה לא פחות – חוסר היכולת שלנו, כאנשים בוגרים, להציב גבולות לעצמנו.
נדמה לי שאנשים רבים, בייחוד הורים לילדים קטנים, כבר מרגישים בתוך-תוכם שמשהו לא ממש בסדר במציאות הרב-ערוצית הזו, המתווכת כולה דרך המסך הקטן. רובנו יודעים שהטלוויזיה אינה מכשיר סימפטי במיוחד. בכולנו קיימת תחושה עמומה שאולי כדאי להפסיק, תחושה הדומה לרגשותיו של מעשן ותיק, שתמיד מתכנן להיגמל 'מתישהו'. אך האפשרות להעביר את הפיקוד על מחשבותינו ורגשותינו למישהו אחר, גם אם מדובר בקופסה מרובעת, כל כך מושכת וכל כך זמינה, עד שכל פעם אנחנו נופלים מחדש.
חג החירות
בשבוע הבא יחגגו המוני בית ישראל את חג הפסח. במקביל, יציינו מיליונים ברחבי העולם חג חירות מסוג אחר. ארגון TV-Turnoff (שבאנגלית זה גם כיבוי טלוויזיה וגם טלוויזיה דוחה) מנצח זו השנה ה-11 ברציפות על שבוע כיבוי הטלוויזיה העולמי.
שבוע ללא טלוויזיה יכול להיות הזדמנות טובה לעשות הרבה דברים, עם עצמנו ועם האנשים הקרובים לנו. הוא יכול להיות גם הזדמנות מצויינת להרהר במשמעותה של הטלוויזיה בחיינו: האם, לדוגמא, אנחנו שמים לב להתקפה הבוטה מצד מאות חברות שמנסות בלי הרף לשכנע אותנו לקנות משהו? האם זה מפריע לנו? האם אנחנו עומדים במניפולציות המופעלות עלינו? האם אחרי רצף של מספר שעות צפייה אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו?
האם אנחנו שמים לב להידרדרות המתמדת ביכולת הריכוז שלנו? האם אנחנו מרוצים מהצעקנות המלווה באופן יומיומי את חיינו? איך אנחנו מרגישים כשהשיר שריגש אותנו כל כך לפני חודש הופך פתאום לפרסומת למכשיר סלולרי? איך זה תורם לציניות החמוצה המלווה אותנו? האם אהבה נראית באמת כמו ב'שיר שלנו'? שמחה כמו ב'השגריר'? גבריות כמו 'מילואים'? נשיות כמו 'הדוגמניות'? האם אנחנו באמת צריכים את כל זה?
המטרה של 'שבוע ללא טלוויזיה' היא להצהיר שאפשר גם להתנגד. מותר לזעום על הזיהום המנטלי הזה, ולא רק להיות פסיביים לעומתו. נכון שאי אפשר להאשים את הטלוויזיה בכל הבעיות של החברה המודרנית, אבל בגלל מרכזיותה בחווייה האנושית של השנים האחרונות, נדמה לי שזה יכול להיות מקום טוב להתחיל ממנו.
כל מי שניסה בעבר להפסיק לצפות בטלוויזיה לתקופה מסויימת יודע כי מדובר בגמילה לכל דבר. לוקח זמן עד שהגוף והנפש מתרגלים בחזרה לעירנות החדשה-ישנה הזו. כל מי שעשה זאת יודע שהבחירה החופשית להטיל על עצמך מגבלות בהרגלי הצריכה שלך, היא הבחירה הכי משחררת שיכולה להיות.
שבוע ללא טלוויזיה. נראה לך שאת/ה מסוגל/ת?
חג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
אורי יסעור
צילום: עמית כנעני
מומלצים
