בית משפט מנותק

פסיקתו של בית המשפט העליון בעניינו של אריה דרעי עוררה גל של יצרים תוססים, ועמם כמובן חששות גדולים. אנשי ש"ס – רובם ככולם – הביעו אי אמון בבית המשפט העליון, לעיתים בצורה בוטה במיוחד ("אפליה של שופט אשכנזי-שמאלן שגזר את דינו של ספרדי, מהרהורי ליבו הרעים ולא מחומר הראיות"). למעשה כל דוברי ש"ס ערערו, כל איש בדרכו, על הלגיטימציה של בית המשפט העליון, תוך שהם טוענים כנגד הרכבו ה"אשכנזי-שמאלני" של המוסד. ורק אריה דרעי לבדו קיבל עליו את הדין (מתוקף אמונתו הדתית ולא מאידיאולוגיה דמוקרטית). הדברים הללו מעלים כמובן חשש לערעור הלגיטימיות של מערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל.
אינני רוצה ליפול לרטוריקה הפשטנית של פעילי ש"ס, שמונעת על ידי הכאב של הרגע, כמו-גם משיקולים פוליטיים פנים-מפלגתיים ומשיקולי הבחירות הקרבות. אבל אני בהחלט יכול להזדהות עם הנגזרת המובלעת בדבריהם, והיא שיש מקום רציני לדיון בתפקודו של בית המשפט העליון.
שתי ידיעות חדשותיות משמעותיות קדמו לפסיקה. האחת – הצהרתה לפני ימים אחדים של השרה יולי תמיר (שהיא חברה בועדה למינוי שופטים) כי מן הראוי למנות לבית המשפט העליון שופט ממוצא מזרחי. לדעתה, בית המשפט העליון לא יצליח לבסס את הלגיטימציה שלו כל עוד יישאר מונוליטי מבחינת הרכבו האתני. והידיעה השנייה – היחלצותו של הנשיא ויצמן בעור שיניו מהליכה למשפט בעבירה של קבלת שוחד.
ידיעות אלו משמעותיות מבחינה סמלית משום שהן מדגימות כי למרות שבתי המשפט מאמצים רטוריקה של צדק אוניברסלי ("מבחן בוזגלו", אם לנקוט מטבע לשון אומלל זה), הרי בפועל יש שיקולים אחרים, חוץ-משפטיים, המניעים את המערכת המשפטית ומערכת אכיפת החוק בישראל. לשיקולים אלו, ובעיקר לפרשנותם בעיני הציבור, יש משמעות סמלית כבירה, ועל המערכת המשפטית לתת עליה את הדעת, משום שהלגיטימציה של בית המשפט תלויה באמון שרוכש לו הציבור. העובדה שעולה הצורך באיתור שופט עליון על בסיס מוצאו מלמדת כי השיקולים המקצועיים ה"טהורים" אינם היחידים שיש להתחשב בהם.

ושיהיה סדר פוליטי

גם העובדה שהנשיא ויצמן לא הגיע כלל למשפט, יוצרת את הרושם כי השיקולים של התביעה בישראל ושל היועץ המשפטי לממשלה אינם משפטיים טהורים. התרגום של החלטת היועץ נראה בערך כך: משום שויצמן הוא אדם מבוגר ובשלהי הקרירה הפוליטית, ומכיוון שהוא שייך לגווארדיה הוותיקה של האליטה האשכנזית, הרי שאין טעם ולא רצוי להעמידו למשפט. לעומת זאת, אריה דרעי – כוחו במותניו. הוא צעיר, מוכשר (ויש שמציינים זאת בהתפעלות שמסגירה את דעותיהם הקדומות) ולכן מאיים על אותה אליטה ממסדית. הצלחתו הפוליטית המוכחת רק מגבירה רושם זה.
הצמד ויצמן-דרעי, והגורל השונה של כל אחד מהם מזכיר צמד אחר - אבוחצירא-בורג. להזכיר נשכחות: אהרון אבו חצירא היה ח"כ מוכשר וחריף מחשבה, שצמח בשורות המפד"ל, שאז הייתה תחת הנהגתו הבלתי מעורערת של שר הפנים יוסף בורג. באותה עת ריחף צל כבד על שר הפנים בדמות "תיק אפרסק", שעסק בהעברות כספים בלתי לגיטימיות. סופו של סיפור הוא ש"תיק אפרסק" נגנז (מפקד המשטרה פוטר) ואילו אהרון אבו חצירא מצא עצמו יושב בכלא.
ארבעה אנשים עם סיפורים שונים אך גורלות דומים. מה שמחבר את שני הצמדים היא הקשר בין מוצא עדתי, שייכות לאליטה השלטת, והניסיון לערער על הסדר הפוליטי. אלו שניסו לערער על הסדר הפוליטי, או שנתפסו כאילו הם פועלים בכיוון זה, נשלחו לכלא.
בין אם לרושם זה יש בסיס במציאות ובין אם לאו, המערכת המשפטית מחויבת להתייחס למסרים הסמליים שנובעים מפעילותה. התעלמות מהתייחסות להיבטים אלו עלולה להחריף את אי האמון שרוחשים מגזרים שונים למוסד מרכזי זה. יתירה מזאת, אדישות למסרים הסמליים, שלהם נגיעה למשורי קיום מעבר לבית המשפט ומערכת אכיפת החוק עלולה להחריף את השבר בתוך החברה הישראלית ולהובילנו לעברי פי פחת שאף אזרח במדינה, כך אני רוצה לקוות, איננו רוצה להגיע עדיה.

ד"ר אנדרה לוי הוא מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון וחוקר את החברה המרוקנית