כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

"ההתנדבות היא התרופה שלי"

"היום כבר אפשר להגיד שאני מכורה להתנדבות", מכריזה אור גל, 25, שמאז גיל 14 מצהילה ילדים חולי סרטן המאושפזים בבתי חולים. בעשור וקצת האחרון היא מבקרת את הילדים בקביעות, מארגנת ימי כיף במחלקות ועורכת טורנירי טאקי רבי משתתפים לזכר חברתה ורד צור ז"ל שנפטרה מלוקמיה. "זאת הדרך שלי להתמודד עם האובדן", היא אומרת, "להשלים חלק שחסר בלבי"

מורן אריהפורסם: 06.03.06 , 05:44

אור גל, 25, פוקדת בעשור האחרון מחלקות אונקולוגיות בבתי חולים ברחבי הארץ, משעשעת את הילדים חולי הסרטן המאושפזים בהן ומארגנת ימי כיף עבורם. במסגרת הפעילות היא הכירה את חברתה הטובה ורד צור ז"ל, שנפטרה לפני שנתיים ממחלת הלוקמיה. לזכר חברתה, עימה נהגה לשחק טאקי שעות ארוכות, היא מארגנת את מה שהיא מכנה "ימי הטאקי של אור" - טורנירי טאקי הנערכים במחלקות הילדים בהם משתתפים מתנדבים המפעילים פינות יצירה, מוזיקה ומשחק.

מה יש לנערה בת 14 לחפש במחלקות ילדים בבתי חולים? למה לה להמיר את שעשועי גיל ההתבגרות, את ההתאהבויות החולפות והשיטוטים בקניון, בכאבם של ילדים חולי סרטן? אור גל לא מתבלבלת כשהיא מתבקשת להשיב על השאלה.

"כשהייתי בת 14, בערך סוף כיתה ט', סבתא שלי נפטרה מסרטן", היא משחזרת. "עברתי תהליך מאוד קשה עם עצמי, ולא ממש ידעתי איך להתמודד עם האובדן. הייתי אמורה לעבור לגור אצלה כי לא היה לי טוב בבית. היא היתה האדם היחיד שהאמין בי ודחף אותי קדימה, וביום שהיא נפטרה נסעתי ישר לבית החולים במקום לבית הספר. בער לי לדעת מה עבר עליה ומה זה בדיוק

סרטן".

גל נזכרת איך החלה להגיע בקביעות לבתי החולים. "רציתי לדבר עם האנשים, לשחק עם הילדים שם", היא מספרת. במקביל התנדבה בעמותת "קו לחיים", חנכה ילד הלוקה בפיגור שכלי, והמשיכה לצבור ידע רב על המחלה שלקחה ממנה את סבתה ועל מצוקותיהם של החולים. כשעברה להתגורר ב"בית השנטי", שם שהתה עד גיל 22, מצאה חברים למבצעים הראשונים שארגנה בבתי החולים בחגים ובחופשים.

"בחג החנוכה לדוגמה, ארגנתי כמה חבר'ה, סופגניות ותלבושות צבעוניות כדי לשמח את הילדים החולים", היא אומרת. "כבר אז הרגשתי שההתנדבות ממלאת אותי, שזה צורך ומחויבות, לא חובה. עשה לי כל-כך טוב לדעת שעשיתי משהו כדי לשפר את מצב רוחם של הילדים, פשוט הרגשתי מאושרת. היום כבר אפשר להגיד שאני מכורה לזה, שההתנדבות היא החיים שלי".

"כשאני רואה ילד חולה צוחק, אני בוכה מרוב שמחה"

חיזוק לתובנה הזו היא קיבלה כשהכירה לפני כשנתיים את ורד צור ז"ל. צור, אז בת 21, אושפזה בשל מחלת הלוקמיה והמתינה להשתלת מוח עצם. "במהלך ההתנדבות הסדירה שלי נכנסתי יום אחד לחדר של חולים שהכרתי וראיתי בחורה חדשה", היא מתארת. "ראיתי שהיא בגילי וקצת היססתי, לא ידעתי איך ליצור קשר. הסתכלתי על קלפי הטאקי שהיו לי בידיים והקנטתי אותה בצחוק 'בא לך להפסיד בטאקי?'. היא צחקה, התיישבתי לידה, ומאז לא הפסקנו לשחק".

השתיים בילו את כל זמנן יחד, ואט-אט הפכה ההתנדבות לחברות נפש. שיחת טלפון בהולה ב-16 ביולי 2004, שהזעיקה את גל למחלקה בה חברתה היתה מאושפזת, קטעה את הקשר העמוק בין השתיים. "כשהגעתי לטיפול נמרץ הודיעו לי שהיא כבר נפטרה", היא דומעת. "ישבתי במחלקה עד שלוש לפנות

בוקר והחלטתי לעשות משהו לזכרה. המחשבה על "יום טאקי", שבו יתקיימו טורניר משחקי טאקי בין הילדים המאושפזים היתה מובנת מאליה. טאקי הוא הרי כל מה שורד ואני נהגנו לעשות, וזה נשאר הזיכרון הכי חזק שלי ממנה".

המחשבה הזו היתרגמה למעשים לפני כשנה, אז ערכה גל את יום הטאקי הראשון. למעלה מ-100 מתנדבים הגיעו לבית החולים "שיבא" בתל השומר, כשהם מחופשים לליצנים ומצוידים בקלפים. מאז התקיימו חמישה ימי טאקי נוספים בבתי החולים "מאיר", "סורוקה", "דנה", "בני ציון" ו"שיבא". לטורנירים הצטרפו פינות יצירה, איפור, מוסיקה ומשחק שהפעילו המתנדבים, וטיפולי רייקי והילינג.

אבל לגל זה לא מספיק. על-כן תחת הכותרת "ניצוצות של אור", היא תשיק ביום חמישי השבוע יוזמה חדשה. "מדובר בהפעלה מוזיקלית לילדים חולי סרטן, שבה ישתתפו אמנים רבים כמו ריקי בליך, אברי גלעד, חברתי יעל בן דב שעוזרת לי בארגון ואחרים". התשלום למשתתפים, אגב, הוא מטבעות שוקולד שאנשים מתבקשים להביא לחנות האופניים התל אביבית אופן.

- אפשר לומר שההתנדבות היא סוג של תרפיה בשבילך?

"בהחלט. זו התרופה שלי להתמודדות עם האובדן הפרטי של סבתא ושל ורד. אני לא יכולה לגעת בהן יותר, לדבר איתן, אבל ההתנדבות למען הילדים שחולים במחלה הנוראית הזו בעצם מחליפה את הרגעים האחרונים שלהן בחיים, הרגעים בהם רציתי להחזיק להן את היד ולדעת מה עובר עליהן. היום אני מרגישה שהעשייה הזו, המחויבות הזו, היא כבר חלק ממני, היא משלימה את החלק של האובדן שחסר לי בלב.

"בהרבה מובנים ההתנדבות מספקת אותי באופן שחסר לי בחיים היומיומיים. השגרה והעבודה הרגילה שלי לא נותנות לי את מה שאני שואבת מתוך הפעילות שלי למען הילדים האלה. אני כבר לא רואה בהם את המחלה. אני מרגישה שיש בי את הכוחות לחזק אותם ואת המשפחות שלהם, וכל מה שאני רוצה זה שהם ייפתחו ויתנו לי להיכנס, לגעת ולעזור. זה לוקח זמן, אבל כשזה סוף-סוף קורה זה שווה הכל. כשאני רואה ילד חולה צוחק, אני בוכה מרוב שמחה".