תפר כפול

כל הבוקר הקשבתי מתוך שנתי לנהמה שלה, נמוכה ודרוכה. אני אוהב לשמוע את המנטרה המונוטונית שלה כשהיא מתחילה כל פעם מחדש, רואה בדמיוני את כף רגלו הרזה של אשר מפעילה במיומנות את הדוושה. ידעתי שהוא צריך לסיים את הסקיצה לאברי ולהגיש לו אותה עוד הערב, בגלל זה הוא התהפך כל הלילה מתוך שינה, וקפץ מהמיטה מאוד מוקדם בבוקר, שועט לעברה. למרות שהוא חיבק אותי לפני שנרדמנו ואפילו עשינו אהבה, אני יודע על מה הוא חשב באמת: על האימרה ועל התפר ועל מגעו של הבד החדש.

כשקמתי מהמיטה השעה היתה כבר שתים עשרה בצהריים. ניגשתי למקלחת, אבל ברגע האחרון החלטתי שאסע למכון הכושר עם הריח שלו עלי. אני אוהב את החספוס היבש בין רגלי אחרי שאנחנו עושים אהבה בלילה. בג'ים אני מזיע ונרטב, ואחרי שאני מסיים ונכנס להתקלח שם, הריחות שלנו מעורבבים היטב זה בזה, ושניהם עלי ובתוכי, אז אני מחליק מהר לתוך המים, לפני שמישהי במקלחות של הבנות תריח את הריח הזה עלי.

מהר מאוד צחצחתי שיניים, שתיתי כוס מים, וחזרתי לחדר כדי להתלבש. מול המראה סירקתי היטב את השיער, הדוק ומדויק, כמו שאני אוהב, מצמיד את מבטי אל עיני. פעם קראתי באיזה ספר הדרכה, שכדי לתרגל אהבה עצמית יש לעמוד בכל יום לפחות חמש דקות מול המראה ולהביט לעצמנו בעיניים. מי לעזאזל יכול לעמוד בזה, ולמי יש זמן. פתחתי את הארון ושלפתי מתוכו את החולצה שאשר תפר לי לפני שנתיים, אדומה, שני בדים בדוגמאות שונות, תפורים זה לזה בכיוונים שונים. כולם אמרו לי שזו חולצה מעניינת. הבד נח עלי רפוי וקל, נוגע בי בעדינות, ממש כמו אשר, צובע אותי ואת כל מה שסביבי באור חדש. אחר כך לבשתי את הטייץ השחורים שאשר קנה לי כשעשינו את המנוי לג'ים, והצצתי שוב בעצמי. עכשיו יכולתי להניח למבט שלי להקיף את כולי.

ניגשתי לאשר. הוא ישב בסלון, גופו הארוך כפוף מעל מכונת התפירה שלו, שקוע כולו בבד הוויסקוזה האפרפר. "זה ייצא נהדר, אני בטוח," אמרתי. אשר לא ענה לי. הוא היה מרוכז בוויסקוזה. "אני יוצא לג'ים, אחר כך אחזור ונאכל משהו לפני שאלך לעבוד, בסדר?" אשר הנהן מתוך הנהמה. ידעתי שאלו רגעי ההשראה שלו, ועכשיו אני צריך להסתדר לבד. זה לא מאוד קשה. כבר התרגלתי.

יצאתי אל הרחוב הרטוב. גשם ראשון ירד הלילה. מבין העננים אפשר היה לראות רמזים לשמש אפשרית. לא היה מאוד קר. הריח החדש של הגשם הזכיר לי עד כמה התעייפתי מהקיץ הארוך.

עליתי על האופניים. התחמקתי בקלילות מן האוטובוסים היגעים, פיצוץ אחד מהם ואני עף קיבינימט, ללא שום הגנה. חתכתי נהגת אחת עצבנית, והיא קראה אלי: "תסתכלי לאן שאת נוסעת, יא מכוערת." נעלבתי. הפניתי אליה את מבטי, רואה אותה מקללת, "כוס אמק." אמרתי לעצמי: מסכנה. לא עלי היא כועסת. קצת חמלה, רק קצת חמלה.

כשהגעתי לג'ים, שרון מהקיוסק של המיצים חייכה אלי וצמצמה את העיניים. מאז אותו ארוע מביך שבו שאלה אותי אם אני פנויה, קצת קשה לי להתחמק ממנה. היא בטוחה שאני בזוגיות עם אישה ושיש לנו בטח ילד או שניים, אבל היא לא יודעת שאשר ואני לא רוצים עוד ילדים. אשר רוצה להתקדם בעבודה שלו. אולי פעם נאמץ.

"מה שלומך, ג'ו?" שרון לא מוותרת.

"בסדר, הולכת להוציא קצת אנרגיה."

"קדימה, תעשי חיים. תעצרי פה אחר כך. מיץ גזר על חשבוני."

אני מחייכת ואומרת תודה. אני אוהבת מיץ גזר אחרי הג'ים.

אני נכנס למכון, ככה, עם כל הריח של אשר עלי, מחליף את החולצה של אשר בגופייה גדולה, לבנה, ועולה על המכשיר. על הטלוויזיה מעלי אני רואה את החיוך הזורח של דוקטור פיל, אז אני נשאר איתו. אני רץ. נושף ורץ ונשאר במקום. אישה אחת אומרת לדוקטור פיל שבעלה לא עושה איתה אהבה, הם נשואים בסך הכול חודשיים. מסכנה, אני חושב, אשר ואני נשואים כבר חמש שנים ועדיין מוצאים את התשוקה, אמנם לא כמו פעם, אבל אני עדיין משתגע מהגוף הארוך והחלק שלו, מהשיער הבהיר שנופל לו על הפנים כשהוא יושב ותופר, איך הוא מסיט אותו אל מאחורי האוזן.

דוקטור פיל אומר לאישה משהו שאני לא מבין, המצלמה נודדת אל הגבר. הוא יושב שם, רזה וחיוור, עיניים כחולות וגדולות, נראה מבוהל. דוקטור פיל שואל שאלה והגבר עונה בגמגום. אני רוצה להעביר תחנה, אבל השלט לא מגיב. אני לא רוצה להפסיק את הריצה שלי בגלל זה, קורא לנגה, המדריכה, אומר לה שיש בעיה בשלט.

"את יכולה לעבור למכשיר הזה," היא אומרת לי. אני מרגיש שהיא לא אוהבת אותי, אפילו לא מסתכלת לי בעיניים כשהיא מדברת אלי. אני יודע שיש אנשים שלא קל להם איתי.

אני לא עובר מסלול. אני נשאר על המסלול שלי, מסיר מעלי את האוזניות וממשיך לבהות בזוג שיושב באילמות מול דוקטור פיל. האישה בלונדינית, מעט מלאה, מדברת בשקט, דמעות עולות בעיניה כשעל המסך מופיעה הכתובית: אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי. הגבר שולח יד ומניח על ידה של אשתו. המצלמה נודדת אל פניו ואחר כך יורדת אל הידיים שלהם, אחוזות זו בזו.

נשארו לי עוד עשר דקות. אני כבר מזיע כולי. הגופייה נדבקת לגוף, תכף יראו לי הכול. אני שונא ללבוש בגדים צמודים, רק את הטייץ השחורים האלו אני אוהב. עם הגופייה הגדולה לא כל כך רואים לי את הבטן. הרגליים שלי שריריות וארוכות מאז האימונים כאן.

לפחות פעמיים בשבוע אני מגיע לכאן, על האופניים, בימים שבהם אני עובד בערב בשליחויות. מאז שסבתא עליזה מתה, אני יכול לעבוד פחות. היא השאירה לי את רוב הכסף שלה. הודות לה, אני יוצא מכאן בהליכה קלה יותר, בחזה זקוף, מרגיש את הידיים והרגליים שלי חזקות מתמיד.

אני גומר לרוץ, מתנשף. עכשיו אני עולה למכשיר של הבטן, נגה מלכסנת את המבט היבש שלה, ואני מתחיל להרביץ את הכפיפות. אני חייב להיפטר ממנה. אחרי חמישים אני נח, ואז ממשיך. נגה מתקרבת אלי. אני שומע אותה אומרת לי, "תרפי קצת את העורף." אני לא עונה לה, ממשיך לנשוף ולהתכופף קדימה ולמעלה. אחרי חמישים נוספים אני קם משם, המגבת עלי, מבקש לצאת, אבל שוב זה הקול של נגה: "מה עם שרירי ידיים?"

בת זונה, אני לוחש לעצמי, בת זונה.

"מה עם הידיים, ג'ו?"

אני מסתובב אליה. "הידיים בסדר," אני אומר לה, "רק הבטן והמשקל, את יודעת."

היא מותחת את הפה לחיוך לא ברור. "אם לא תעשי ידיים, זה לא ייראה טוב."

אני אומר: "מחר, מחר אני אעשה ידיים," ומסתובב ללכת משם. אני מרגיש את המבט שלה מאחורי. נדמה לי שהיא אומרת משהו למישהו, אבל אני לא עוצר אפילו. מרגיש את העלבון עולה לי לגרון, ובמקום לתת לו לעלות ולחנוק אותי, אני מוריד את הראש, דוחף את האף לגופייה ומריח אותי ואת אשר עושים אהבה.

המקלחות של הנשים לא מלאות מדי. אני הולך לפינה שלי. שונא את המקום הזה, אבל גם שונא לצאת מסריח כל כך אל הרחוב. אני מוריד מהר את הטייץ, שנדבקו לי לירכיים. אחר כך הגופייה ומה שמתחתיה, ורק בסוף התחתונים. בעיניים עצומות אני נמלט אל המקלחון, ולפני שפותח את המים אני מריח אותנו בפעם האחרונה להיום. טוב שיש לי לפחות את זה. אחר כך המים באים ושוטפים הכול. אני חופף ומסתבן, נושם עמוק כשהסבון שלי מגלה לי את מה שאני מבקש לשכוח, ועושה את מה שאני עושה תמיד: מדמיין שהוא הידיים של אשר, שמצליחות לגעת בי רק כמו שאני רוצה.

כשאני יוצא משם עם המגבת עלי, לובש את הטישרט ואת הג'ינס ומסרק את השיער לאחור, שוב אני נתקל בזקנה שתמיד נועצת בי מבטים, לא מבינה איך חדרתי לכאן, למקלחות האלה. אני שולח אליה את החיוך הכי מתוק שלי והיא מחזירה את המבט אל עצמה. קצת חמלה, רק קצת חמלה.

אני יוצא משם אל הרחוב. שינקין מלא באנשים. האופניים שלי מחכים לי, אבל שרון קולטת אותי מיד.

"בואי הנה," היא אומרת לי, "זה על חשבוני."

אני ניגש לשם, מתיישב על הספסל שמולה. היא יוצאת מאחורי הדוכן עם המיץ-גזר ביד ומתיישבת לידי.

"איך היה?"

"בסדר. קשה."

אני שותה ונאנח. מצוין. "מאיפה הגזרים הטריים האלה?" אני שואל אותה בפעם האלף.

היא מחייכת אלי. "מהשוק," היא אומרת, "מאיפה רצית שאקנה אותם?"

אני מושך בכתפיים.

"אז מה, מתי אנחנו יוצאים לשתות, ג'ו?"

אני נועץ בה מבט עגול. "את חמודה," אני אומר לה, "אבל כבר אמרתי לך שאני תפוסה. תפוסה חזק, מאמי."

"מי המאושרת?"

אני מחייך. "זה לא מאושרת, זה מאושר. וקוראים לו אשר."

"אשר? מה, את סטרייטית? לא יכול להיות."

"עובדה."

"הייתי נשבעת שאת בקטע."

"אני באמת בקטע."

"אבל את עם אשר."

"אני לגמרי עם אשר. חולה על אשר. חמש שנים אני איתו."

"וואלה. איזה בזבוז."

"בזבוז?"

"בזבוז. חבל לבזבז אותך על גבר."

"אח, אל תדברי ככה. זה לא יפה. אני לא אוהב את הדיבורים האלה."

שרון שותקת. המבט העגול שייך עכשיו לה. נדמה לי שהיא מבינה אותי עכשיו, אבל אני לא בטוח. אין לי גם כוח לברר.

"תודה על המיץ," אני קם, מוציא את הארנק ושולף את השטר. אני נותן לה עשרים שקל. היא לוקחת אותם.

"אין בעד מה," היא אומרת.

באמת שאין. אני עולה על האופניים שלי, השמש ייבשה את הכבישים, אבל עדיין יש תחושה רעננה של ניקיון. אני רוכב, מרגיש היטב את השרירים, מאט לפני הסופרמרקט הקטן ועוצר. נכנס פנימה וניגש ישר ללחמים, ואחר כך לגבינות ולחלב, ולסיום גם כמה ירקות. כשאני מחכה בתור לקופה, אני רואה אותה שוב, את נגה, ומוריד מיד את הראש, שלא תראה אותי, שלא אראה אותה, אבל אחרי כמה דקות אני מגלה אותה עומדת בתור מאחורי. אני מחלץ איזה שלום, אבל היא לא עונה לי, רק מנידה בראשה ותוקעת את המבט שלה ישר בצוואר שלי ובעורף, אחר כך בגב ובישבן, אפילו ברגליים. היא לא מניחה לי. המחנק המוכר בצוואר מאיים לעלות. אני מרגיש אותו מגיע לעיניים. אני בולע את מעט הרוק שעוד יש לי בפה, ואז, למזלי, הקופאית מתפנה אלי.

"זה הכול?" היא שואלת אותי בחיוך.

"זה הכול."

אני מסתכל על הידיים של הקופאית כשהיא מעבירה את האוכל שלי ושל אשר על גבי הסרט הנע, אני מכניס הכול לשקיות, והמבט של נגה עדיין תקוע לי בנשמה. אני ממש רוצה ללכת משם, אלא שאז אני שומע את הקופאית: "הי, לא שילמת לי."

אני מסתובב בבהלה. "אוי, סליחה, אני מצטער, אני ממש מצטער."

הקופאית מחייכת שוב. "לא נורא, זה קורה, אתה כנראה קצת מעופף."

אני מרים אליה את המבט. העיניים הקטנות שלה נחות עלי. אני מרגיש שהיא רואה אותי. אני מחייך אליה ומשלם. "תודה," אני אומר בשקט ומתרחק משם, מרגיש איך המבט של נגה עדיין דבוק לי לגב, אבל הרבה יותר מרחוק.

אני יוצא לרחוב, מניח את השקיות בסל, עולה על האופניים ונוסע הביתה. שתיים שתיים אני עולה במדרגות, עוצר ליד הדלת ומקשיב. הנהמה המוכרת, הבטוחה, הנמוכה, החמה של מכונת התפירה של אשר נשמעת מבפנים. אני נכנס הביתה עם כל המצרכים ומניח אותם על השולחן במטבח. אני שומע את חריקת הכיסא. אשר סוף סוף החליט לקום ולהתמתח. אני אוהב שהוא עושה את זה, הגוף המקופל שלו מתיישר לרגע ומיד מתגלגל פנימה בחזרה. אני מניח כל דבר במקום, מסתובב אליו בהפתעה כשאני מרגיש את הידיים שלו נחות לי על המותניים.

"איך היה בג'ים, אהובי?"

"מצוין."

"יופי. שרון הציקה לך?"

"כן, אהובי. אמרתי לה באופן ברור שאני תפוס."

"אתה תפוס, אהובי? מי תפס אותך?"

"אני מקווה שאתה."

הידיים החזקות של אשר מחזיקות את הזרועות הרפוסות שלי, שעליהן לא עבדתי היום וכנראה גם לא אעבוד עליהן מחר. אני יודע מה המידה שלי, עד כמה לאמץ את השרירים, ואיפה בדיוק אני מונח, למרות שזה יכול להשתנות מחר. כרגע אני בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות. כאן, במטבח שלי ושל אשר, תפוס היטב בזרועותיו החזקות.

"שנכין ארוחת בוקר?" אני שואל אותו מתוך שפתיו.

"בטח, בטח," הוא אומר לי, ואז מתנתק בבהלה ואומר, "אני ממש בלחץ, בעוד ארבע שעות אברי בא לקחת את הדוגמה, ואני לא שלם איתה עדיין. אולי אתה תכין משהו לאכול ואני אמשיך בינתיים?"

אני דוחף אותו מחוץ למטבח ללא מילים, מוודא שהוא מתיישב שוב מול המכונה, מחכה לשמוע שוב את הנהמה שלה ממלאת את הבית שלנו, ורק אז חוזר אל השיש, חותך ירקות, מסדר יפה, בעיגול, בצלחת צבעונית, חותך לחם, מכין חביתה עם בצל, מוציא גבינות ועורך את שולחן הפורמייקה הלבן שלנו. אני מצלצל בפעמון הקטן וקורא לאשר. הנהמה פוסקת והוא נכנס למטבח, מתיישב מולי.

"עוד שעה אני הולך לעבודה," אני מזכיר לו.

"אני יודע."

"מתי אברי יבוא?"

"אמרתי לך, עוד איזה שלוש, ארבע שעות. יש לי המון עבודה."

"בסדר, תאכל עכשיו משהו."

אנחנו מתיישבים לשולחן ואוכלים בשתיקה. אשר בוהה בפורמייקה. אני יודע שזה בגלל הוויסקוזה ולא אומר כלום. במקום, אני חושב על אתמול בלילה, או שאולי היה זה שלשום, איך גלש מאחורי, בין סדיני המשי החדשים שלנו, איך הידיים שלו נגעו בי בדיוק איפה שאני אוהב, דילגו על המקומות האחרים, עשו בי את כל מה שביקשתי ללא מילים, בדיוק במידה הנכונה. אולי אני מסמיק כשאני חושב על זה, עיני נשלחות אליו כשהוא לועס בשקט לחמניה נוספת, מגלות את מבטו המכונס.

אני קם להכין לנו קפה ואשר גומר לאכול, אוסף את הצלחת שלו וחוזר למכונת התפירה. הרחש נשמע שוב, מונוטוני ושקט. אני מקשיב לה ונושם עמוק. אשר תופר את הקולקציה החדשה לאברי, הקולקציה הקודמת שלו נמכרה תוך ימים. אשר שלי יודע להתאים את הצבעים הנכונים, לשדך בין בדים מתאימים, לדייק במידה. אני יוצא לסלון עם כוסות הקפה, מניח בשקט את שלו ליד המכונה, שלא להפריע, ומתיישב על הספה עם הקפה שלי. אני מתבונן בו מזווית העין, איך הבד מחליק בין רגליו, איך הוא לוחץ על הדוושה, מקופל ומרוכז במלאכת המחשבת שלו. אני מביט בו היטב, וזה כבר לא מפריע לו כמו שהיה מפריע לו פעם.

היד שלי נשלחת אל ידית הדלת של הדירה שלי ושל אשר. היא מונחת שם לבדה. אני כמעט פותח את הדלת, ואז עוצר. חמש שנים אנחנו גרים כאן ביחד, ועכשיו הגרון שלי חנוק במשהו חדש, משהו אחר. הצוואר שלי תפוס, וגם העורף. אני מרפה מן הידית. היד שלי חוזרת אל כיס הסרבל הכבד, נתקלת בתפרים הגסים, ונטמנת בו עמוק בפנים. מחכים לי בעבודה. שתיים שתיים אני יורד אותן ויוצא אל הרחוב, הג'יפ חוסם את הכניסה לבית. מישהו נתקל בי וזורק לעברי, "תסתכלי לאן שאת הולכת, טוב?"

אני לא עונה, רק הולך משם, לאט, עם הידיים בכיסים, עם הראש באדמה, מודד את צעדי, חוזר על עקבותי, מסתכל טוב טוב לאן אני הולכת.

מתוך "איזה יופי" - הגיליון השלישי של כתב העת "מסמרים".