בימוי ועריכה: מישל דור
על המופע החדש של הכוריאוגרפית נעה דר
והאמנית הפלסטית נטי שמיע עפר מציצים מלמטה. הרקדנים מסתובבים מעל ראשך, שמשתחל דרך חור ברצפת מבנה עץ. את הגוף אתה משאיר עומד על שרפרף בגובה שהותאם בדיוק למידותיך. הגוף שלך, בניגוד לגופות הרקדנים, לכאורה אינו לוקח חלק בחוויית הצפייה. "טטריס" של נעה דר הוא מופע-משחק שמתקיים בתוך חלל מרשים שיצרה המעצבת נטי שמיע-עפר לעבודה שהיא כל כולה פרספקטיבה. הצופה מתקיים מול ובתוך ההתרחשות. הרקדנים הם מעין חיות ענק שמתקרבות עד לכדי נגיעה, חודרות אל השטח הפרטי, שבדרך כלל מוגן ומתרחקות. עבור שאר הצופים, הצופה הבודד הופך לחלק מהתפאורה. "רצינו לייצר עבודה שעוסקת ביחסי קהל-מופיע בתוך חלל שמכתיב את אופי היחסים האלה ויוצר חוקי משחק חדשים", אומרת נעה דר, "עניינה אותי האינטראקציה עם הצופה, הקרבה אליו, היחסים שיכולים להתפתח מכאן וגם החשיפה של הרקדן ושל הצופה".
לשבור את הגבולות המוכרים
דר למעשה רצתה לשבור את המרחק הבטוח של הצופה, לכוון אליו זרקור, לשים אותו בטריטוריה לא מוכרת ולהביא אותו בעזרת כך לתחושת הראשוניות. "מעניין אותי מה עובר על הצופה הזה שתמיד יושב לו שם בחושך מרוחק. בדרך כלל אנחנו יכולים רק לחוש את הוויברציות ממנו או על פי מחיאות הכפיים לדעת מה עבר עליו. זה מסקרן לדעת איך מתקבלת חווית הצפייה, מה הוא מקבל מהמופע, איך הוא מרגיש במהלכו. 'טטריס' זו הזדמנות לראות את הצופה במהלך כל המופע וליצור איתו קשר בלתי אמצעי, תחושה אותנטית וחיה של הרגע". אחרי חודשים של חזרות שמדמות את ההתרחשות בסטודיו בתל אביב, המופע, שעלה בבכורה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, היה עבור דר התנסות מרתקת. "החזרות היו בכאילו, בלי המבנה, בגלל שיקולים תקציביים ופתאום בעכו התוצאה היתה מפגש לא סטרילי, rough, כל מה שקיים בבלתי אמצעיות", היא אומרת ומוסיפה, "אני תמיד נעה בחיפוש בין מעובד לגולמי וזו היתה אפשרות לבחור את המקום הזה".
יש מבוכה במפגש הבלתי אמצעי הזה?
"יש, אבל זה נפלא כמו היכרות ראשונית בין שני אנשים. יש מבוכה ויש גיחוך, יש רתיעה ויש משיכה. זה מעורר המון תחושות וזה היופי לעומת מופע קונבנציונלי שבו החוקים מוכרים וברורים לכל הצדדים, כל אחד יודע את מקומו, כל אחד מוגן במקום שלו. יש כאן שבירה של גבולות ובדיקה בכל רגע נתון עד כמה רחוק אפשר לקחת את הגבול"
זו לא הפעם הראשונה שבה מפלרטטת דר עם אמנויות אחרות. היא עשתה את זה קודם ביצירות כמו "משחקי ילדים" שמשלבת בתוכה את אמנות הציור והתיאטרון, ובעבודה "החלום הוא צייר גדול", בה משולבים שחקנים. החיבור בין האמנות הפלסטית למחול היה לדבריה החלק המרתק בעבודה. "זה דיאלוג מעניין שבו כל אחד סוחב למקומו שלו. האמנות הפלסטית היא סטטית במהותה והמחול הוא בהגדרתו תנועה בחלל. נטי חיפשה את הקיבוע, המצב העומד והדימוי הכללי. אני חיפשתי את השינוי שהתנועה מכניסה בחלל, זה חיבור מפרה של תן וקח והעבודה היא תוצאה של משא ומתן", אומרת דר, "אני בקשר עם אמנויות אחרות כל הזמן ובשבילי זה מפרה ומאתגר".
ביצירת המחול נקודת המוצא היא הרבה פעמים מגבלות שהכוריאוגרף שם לעצמו. פה, זה שם המשחק.
"זה נכון. מבחינה תנועתית, 'טטריס' זו עבודה עם המון מגבלות לרקדנים אבל גם לצופים. מצב הצפייה של הקהל מגביל. מהמקום שבו הוא מצוי, הצופה רואה רק מקטעי גוף ולא גופות בשלמותם. זווית הראייה משתנה. עבודה היתה עם זה ועל זה".
למה בעצם החלטת להפריד את הראש של הצופה מהגוף שלו?
"הנתק הזה יוצר קונטרסט מחודד יותר בין הראש לגוף. רצינו לחדד את הפערים בין הראש החושב והמרגיש לגוף שהוא מבחינה מסוימת חסר אונים. זה נכון שהצופה לא רואה את הגוף שלו אבל הוא בהחלט מרגיש אותו. הגוף שלו לכאורה בלתי נשלט ופרוץ לנגיעות. הגוף של הצופה עומד על שרפרף ובמידה רבה מקובע בעמידה הזו לעומת הרקדן שיש לו חופש תנועה מוחלט".
זו אמירה – הרקדן חופשי והצופה מקובע. הרגשת את זה כשישבת בעצמך בעמדת צופה?
"כאדם שמתעסק עם גוף, הנטרול של הגוף יוצר בשבילי תחושה של דיסאוריינטציה. פתאום בכדי להגיע לגוף שלי או אפילו לגעת בראש ולגרד באף, הכל הופך למאד מסובך. זו תחושה מוזרה, משהו חדש שהגוף לא מכיר וחווה פעם ראשונה. מבחינת זווית הראייה זה כמו ילד בעולם של גדולים, תחושות שהן חדשות בשבילי כבוגרת אבל מוכרות מהילדות, שבה אתה חווה את הכל מגובה כפות הרגליים".
טטריס - היום (ה') בשעה 20:00 והופעה נוספת בשעה 22:30; יום ו', 17 בנובמבר, בשעה 21:00 והופעה נוספת בשעה 23:00; מוצ"ש, 18 בנובמבר, בשעה 20:00 והופעה נוספת בשעה 22:00
