המלכה לא עירומה

במונחים מעולם הטקסטיל, “המלכה" הוא סרט תפור-לפי-מידה. מין יצירה שהוזמנה מראש כדי לספק לשחקנית הראשית שלו הזדמנות לאחוז באותו פסלון מוזהב נכסף, פסגת התעשייה. אין בכך כל דבר רע, כמובן. בעיקר משום ש – אם להידרש שוב למושגים המזוהים עם מלאכת החייטות – מדובר בהוט קוטור, תפירה עילית. השחקנית כאן היא הלן מירן, מבכירות שחקניות הבד שקמו לאומה הבריטית, והבמאי הוא סטיבן פרירס, מי שבאמתחתו כמה יצירות חשובות כ"מכבסה יפהפייה שלי" ו"יחסים מסוכנים". אשתקד הוא חבר לג'ודי דנץ' התאטרלית במעין קונספירציה שנועדה להעניק לזו את האוסקר השני שלה, על הופעתה הראוותנית כמטרונית ב"גברת הנדרסון גאה להציג". הניסיון נכשל – היה זה סרט מתחנחן וטריוויאלי – ועתה הוא משתדל שוב בעניינה של מירן. אם לשפוט על סך הפרסים ששחקנית נהדרת זו גורפת בשבועות האחרונים (כולל פרס בפסטיבל ונציה האחרון), אפשר לקבוע כבר עתה, שנוכחותן באולם של ארבע מתחרותיה בטקס האוסקר הקרוב – מיותרת בהחלט.

געגוע לימים יציבים יותר. "המלכה"

"המלכה" מתרחש במהלך שבוע טראומטי אחד בשנת 1997 – שבוע שראשיתו בתאונת הדרכים שקטלה את הנסיכה מווילס, דיאנה, וסופו בלוויה ההמונית שנערכה לה בלחץ הציבור הבריטי האבל. בעוד ראש הממשלה הצעיר והדינמי, טוני בלייר (בגילומו של מייקל שין הדומה למקור עד מאוד), מכתיר את המנוחה כ"נסיכת העם" – נותרים המלכה אליזבת השנייה (מירן), ושאר בני שושלת ווינדזור ספונים בטירתם בבלמורל, מנותקים לחלוטין מהרגע ההיסטורי שמתרגש מחוצה לה (“שוטה ארור", כך מכנה הנסיך פיליפ, בעלה של המלכה, את ראש הממשלה המתקשר לדווח לאליזבת על ההתפתחויות, “וגם התה שלך התקרר").

ואולם, עניינו האמיתי של "המלכה" הוא בדימויים תקשורתיים, וליתר דיוק – דימויי נשיות. דרך שימוש בטכניקה האסתטית המקובלת בז'אנר הטלוויזיוני של הדוקו-דרמה – שילובם של קטעים ארכיוניים בתוך סיפור שמבוסס על אירועים ודמויות היסטוריים – הסרט מעמיד זה מול זה את המיתוס התקשורתי של דיאנה כיפהפייה הניצודה (ומותה, מה סמלי, בא לה הלוא מידיהם של צלמי פפראצי, "ציידי" התמונות), ואת הדימוי ההפוך של אליזבת כמטריארכית נוקשה המקפידה על קוצם של גינוני רשמיות, ובסצינה הראשונה שלה בסרט נראית כשהיא מדגמנת בפני הצייר המלכותי שטורח על דיוקנה הממלכתי.

דימויה המיתי כמעט של דיאנה – הפנטזיה העממית שהיתה, של נסיכה מיטיבה מהאגדות שכמו צמחה משורות ההמונים (ולמעשה לא היתה אלא בת אצולה) – מודגש בסרט באמצעות צבי רב הוד וסימבולי, הנופל קורבן לציידים. הרגע בו צבי זה – כלומר דיאנה – מופיע אל מול הוד מעלתה ביער, ואז נעלם כבמטה קסם, הוא גם הנקודה בסרט בה מבינה הנ"ל מה היו החיים בארמון בעבור כלתהּ. דיאנה, שסיפקה לבית המלוכה את הממד הקסום והרומנטי, ואלה גמלו לה בתמורה בחוסר נדיבות מוחלט.

בין מציאות למיתוס

ההיבט המעניין בסרט הוא עצם הבחירה, הנדירה יחסית, להתמקד בדמות היסטורית בעודה בחיים, וכל זה דווקא ברגע היסטורי מסוים, שבו דמות זו, המלכה אליזבת, כמו גם שאר בני משפחתה, חווים שפל חסר תקדים בדימוי הציבורי שלהם, שנמשך עד עצם היום הזה (נישואיהם השנויים במחלוקת של צ'רלס וקמילה, או תחפושתו הנאצית של הנסיך הארי). סרטו של פרירס כמו מבקש לשקם את הדימוי הזה, ולהעניק למלכה בפרט ולמוסד המלוכה בכלל הזדמנות של חסד. התוצאה היא סרט שממוקם בתווך שבין המציאות (אליזבת) למיתוס (דיאנה), ובה בעת מציב את בלייר עצמו, עתה בדמדומי שלטונו ובשקיעתו, כמי שהציל אז במו ידיו את כבוד המונרכיה הבריטית.

מבחינה זו, “המלכה" הוא סרט שכולו געגוע לימים יציבים יותר, שבהם מוסד המלוכה שימש מקור לגאווה לאומית. הוא גם, במידה רבה, ראקציונרי, באופן שבו הוא מתאר את התקשורת השותה לרוויה את הדם הכחול. המלכה, מבחינתו, היא קורבן של הדימוי התקשורתי שלה – וזה מוזר, כי אליזבת השנייה דווקא השכילה בימי מלכותה להתנהל כהלכה מול המדיום הטלוויזיוני שצמח במקביל לה – לא פחות מאשר דיאנה עצמה, שנפלה קורבן לצלמי הידוענים. העדרה הממשי מהסרט – כל שאר בני המלוכה מגולמים בידי שחקנים דומים להם פחות או יותר – הופך את הדימוי הטלוויזיוני העוצמתי לנוכחות המאפילה על זו של המלכה, ורודפת אותה. מצד שני, אליזבת השנייה ממש לא יכולה לבוא אל יוצרי הסרט בטענות. נוכח הופעתה המושלמת של מירן בדמותהּ, זו לא יכלה לאחל לעצמה מימוש קולנועי מוצלח יותר.