"אישה אגדה", סרטו התיעודי של דן קציר, משרטט את דיוקנה של ציפורה שפייזמן, ישישה יהודיה שהינה הרוח החיה במאבק ההישרדות של תאטרון היידיש בניו יורק של שנת 2000.
שפייזמן, שעל פי השמועות היא בת למעלה מ-90, מעלה בתאטרון שהקימה אי שם בשפיץ המזרחי התחתון של ברודוויי את מחזהו הקלאסי של פרץ הירשביין מ-1916, "גרינע פעלדער" (“שדות ירוקים"), שעובד ב-1937 גם לסרט קולנוע מפורסם בבימויו של אדגר ג'י. אולמר. אלא שההצגה, שזוכה במפתיע לביקורת חמה ב"ניו יורק טיימס", מסתמנת ככישלון כלכלי (בין היתר משום מיקומו הנידח של התאטרון), וחרב הסגירה מתנפנפת מעל מפעלה הוותיק של הדיווה היידית.
ציפורה שפייזרמן. סירבה להופיעה בערבי שבת (מתוך הסרט "אשה אגדה")
קציר, שלפני כעשור תיעד את מסעו הרומנטי ב"יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב" המשובח, נתקל בשפייזמן בעת שהות קצרה בניו יורק, לפני שבע שנים. המפגש האקראי הזה מוביל אותו אל נבכי התאטרון היידי היחיד הפועל במנהטן, ואל שלל דמויות ססגוניות שרובן חצו זה מכבר את גיל ה-80. בולטים בזרותם השחקנית הישראלית הצעירה, רוני ניומן, שהתקבלה להצגה מבלי שידעה מילה ביידיש (ולמדה את תפקידה באופן פונטי), ואחד, דיוויד רומיאו שמו, אמרגנה המלבב של הלהקה, שהסרט עוקב אחר ניסיונותיו העיקשים למצוא בית חדש לתיאטרון בטרם ירד עליו מסך אחרון.
הישגו הגדול של "אישה אגדה", שעלה בסוף השבוע שעבר להקרנות במסגרת "דוקולב", הוא בהיותו מעין סיפור מתח שמשך התרחשותו תחום בשמונת ימי החנוכה. במהלך הימים האלה מתרוצץ רומיאו ממשקיע פוטנציאלי אחד למשנהו, שפייזמן שבה ומכריזה כי לעולם לא תפרוש. בהמשך עולה סיכוי פתאומי למציאת אכסניה חדשה, הפעם בלב ברודוויי, אך שפייזמן מסרבת להופיע בערבי שבת. צמד המפיקים הקשישים, מר וגברת דובקירר, מתקשים למצוא מימון נוסף, הקהל הולך ומתמעט, והשאלה האם תגיע ההצלה ברגע האחרון
הופכת את הסרט ליותר מאשר עוד מחווה לתאטרון היהודי השוקע, שבה טיפוסים אקסצנטריים באים בימים משיחים אנגלית במבטא יידי כבד.
רובד מרתק נוסף נוגע לדברים שהסרט, באופן פרדוקסלי, נמנע מלעסוק בהם ישירות. התאטרון והמאבק על קיומו הם-הם סיבת חייה של שפייזמן. הם ובעלה המנוח, שגם על ערש דווי תבע מאשתו שתעלה על הבמה. העובדה שישנו גם בן, איש עסקים מצליח בוושינגטון (שיכול היה, אולי, להתגייס להצלת התאטרון), נחשפת רק בסיומו המרגש של הסרט. גם דמותו של רומיאו נותרת בגדר חידה, והצופה שוקע בספקולציות באשר למניעיו האלטרואיסטיים כמעט של "המלאך השומר" של התאטרון היידי. הנה כי כן, מותחן עכשווי על רקע של עולם נושן ותרבות אבודה.
