הפרסום מזיק למתלוננת
אחרי שמוטרדות מינית הגיעו להסכם פשרה חשאי עם הנאשמים, מגיע לפתחן סיכון בדמות עתירה ציבורית לפרסם את פרטי הפרשה
הסכמי פשרה בין מתלוננת על הטרדה מינית לבין נאשם, מהווים חלופה לניהול תיק ארוך ומתיש בבית משפט. בסופו של המו"מ מסכימים בדרך כלל הצדדים על פיצוי כספי מצד המטריד, שניתן בתמורה לכך שהיא תוותר על טענותיה ולא תנקוט שום הליך.
למרות החשיבות שבפרסום מקרי הטרדה מינית, למתלוננת יש אינטרס גדול שהעניין ייסגר בפשרה, בייחוד כשהנסיבות מורכבות. למשל כשמדובר בניצול יחסי מרות בעבודה, או במקרה בו היא הסכימה לקיים יחסי מין עם הממונה עליה כי הרגישה שאין לה ברירה. אם העניין יסתיים בהסכם, היא לא תיאלץ לעבור חקירה מתישה וכואבת בבית המשפט, לראות שוב את המטריד, להסביר לשופט שלא היה מדובר בחיזור ושאין לראות בהתנהגותה הסכמה אמיתית. בתביעה הרי יש גם סיכון: שהשופט לא יאמין לה או שיחשוב שלא מדובר בהטרדה מינית.
כשמגיעים לפשרה לפני המשפט, המטריד (או מקום העבודה) משלם למתלוננת תמורת הצהרתה כי תוותר על טענותיה ולא תנקוט בשום הליך משפטי. אך מה יהיה אם המתלוננת תגיש למחרת החתימה על ההסכם תלונה למשטרה? זו הרי זכותה החוקית.
זה הסיכון שלוקח המטריד. עורכי דינו בדרך כלל מנסחים הסכם שיאפשר לו לישון בשקט, כשתנאי מהותי בהסכם הוא החשאיות שהצדדים מסכימים להקפיד עליה בנוגע למגעים המשפטיים שהתנהלו ביניהם. כך הם סוגרים את הסיפור ויוצאים לדרכם: המתלוננת עם פיצוי כספי תוך התדיינות מינימלית ופחות מביכה, פיצוי שעשוי לשפר את מצוקתה בעקבות ההטרדה או הסבל שעברה; והמטריד מסיים את הפרשה כשהוא מאויים פחות.
תרומה נוספת ניתן לראות בכך שהמטריד לא ישוב לסורו, ולא יטריד יותר. סביר להניח כי למד את הלקח אחרי שעברו עליו שעות של אימה מפני פרסום, לפני שזכה לראות הסכם חתום.
אלא שמתברר כי סיכון נוסף הצטרף למערכת השיקולים בהסכם פשרה על הטרדה מינית: עותר ציבורי שירצה לחשוף את ההסכם. עמותת אומ"ץ והעיתונאית רותי סיני עתרו בדרישה לפרסם הסכם פשרה בעניין הטרדה מינית, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. בית הדין נתן תוקף להסכמה בין הצדדים לאסור פרסום של כל ההליכים בתביעה.
העותרים דרשו לחשוף את שמו של המטריד, בנימוק שצו איסור הפרסום נוגד את עקרון פומביות הדיון, טובת הציבור והשכל הישר.
בית הדין האזורי בחיפה נענה לבקשה והורה על צמצום צו איסור הפרסום. אך בערעור שהגיש המטריד פסק בית הדין הארצי לעבודה כי יש להשאיר את הצו על כנו. הוא אף קבע כי העותרים לא הוכיחו קיומו של אינטרס ציבורי לגיטימי ובעל משקל, ולא הוכח טעם מיוחד המצדיק פגיעה באינטרס של הנתבע להישאר חסוי.
כמי שמייצגת מתלוננות במשא ומתן מול מעבידים בהטרדה מינית, אני חושבת שטוב עשה בית הדין כשהשאיר את הצו על כנו. היענות לדרישה לפרסם את שם המטריד היתה שמה קץ למהלכי פשרה בהטרדה מינית, בעיקר כשמדובר בממונים בכירים. נכון שלעתים האינטרס הציבורי לפרסם את דבר התביעה או דבר האישום גובר על אינטרס החשאיות. במקרים כאלה אולי לא ראוי כלל לנהל משא ומתן חשאי. אבל בית הדין צריך לשמור מכל משמר על תחום רגיש זה.
הסכמים כאלה מועילים גם למתלוננות וגם לחברה, גם אם אינם מרוחים בכותרות ענק על דפי העיתונים.
עו"ד מיה צחור מנהלת את הקליניקה לזכויות נשים בעבודה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
