טחון דק-דק

אצל שי, הגיבורה הצעירה של "אישה אל אחותה", אין חילונים - יש רק גויים. יהודים גויים. היא מתעבת אותם, אבל לא מפסיקה להסתובב בחברתם. מפקירה בידיהם  את גופה, אך לא את נפשה. שונאת אותם ומתמכרת להם, משכנעת את עצמה שהיא רק מעבירה את הזמן, מפיגה את השעמום, עד שיגיע הבחור הדתי הטוב הנכון, האחד והיחיד שלה.

הגיבורה הצעירה בספר החדש של יעל משאלי ("כרת", "שעשני כרצונו") היא דמות שערורייתית ומפתיעה בנועזותה, הפנטזיה החילונית האולטימטיבית על הנערה הדתייה הטובה שיצאה לתרבות רעה. אנחנו אוהבים אותה ונמשכים אליה באופן כמעט מביש. כמו כל גיבורות הספר, המבוגרות ממנה בהרבה, היא גזענית חשוכה ושטופת דעות קדומות, המגלמת את הטרגדיה האיומה של הרווקה הדתייה בסוף שנות ה-20 לחייה. אין בה יותר מדי עומק ספרותי או הגותי, אבל הקריאה בעלילותיה מהנה כמו בטור מוצלח בעיתון או בלוג אהוב שתמיד חוזרים אליו. הכתיבה של משאלי פיליטונית ושטוחה ("היא התאהבה בו מעל הראש, הוא הותיר אותה שבורה ורצוצה"), אבל מהנה ביותר, לפחות ברמת הסקרנות הרכילותית.

חנה, סבתה האהובה של שי, מגיעה לירושלים עם שתי אחיותיה המקשישות, דבורה ויהודית, כדי לחפש בית אבות שכולן יוכלו לסיים בו את ימיהן באחוות נשים שמעולם לא הייתה להן, וטלנובלה דתית-לאומית שלמה מתפרצת אל פני השטח בענן של סודות מודחקים ורגשות חבויים גועשים. "בשביל משפחה ששתקו בה 70 שנה מדברים יותר מדי בחצי שנה האחרונה", כותבת משאלי ומתרסקת בפרטי פרטים סבוכים אל עלילת השבט הדחוס והלחוץ שיצרה.

בחלקים הטובים של "אישה אל אחותה", יעל משאלי שולפת ציפורניים חדות ומגרדת את פצעיהם הפתוחים של גיבוריה בסבלנות סיזיפית מעוררת הערכה. לצד פיהוקי אופרת סבון דביקים ומיותרים, יש בספר פרקים יפים של חיטוט ונבירה בנשמות קרועות, של נפילה לתוך תהומות טראומה אינסופיים, של חשיפה כה איומה וצורבת, שהיא כבר סוג של קריעה בבשר החי. לרגעים מסוימים היא מצליחה להתעלות לדרגת ספרות נשית קלאסית יפה, אבל רק פה ושם. לפעמים, כמעט במקרה.

איפה שי?

פרקים ממושכים מדי של עמודים סתומים מדי עוסקים בקשישות החביבות הללו בדקדקנות מציקה, תוך פריסה מעיקה לגורמים הקטנים ביותר של מורכבות היחסים ביניהן. הקורא הנבוך מוצא עצמו לא פעם כמעט מנומנם מול עוד סכסוכון או ויכוח מינורי בין חנה לדבורה ליהודית או מי שזו לא תהיה, ובמוחו עולה הרהור חטא על דילוג קליל למקום שבו תשוב שי אל

העלילה. וזה לא רק בגלל שהיא צעירה ויפה – היא פשוט כתובה יותר מעניין. נקודה.

משאלי פשוט קצת טוחנת יותר מדי את החומרים ולא משאירה מספיק מקום למערכת העיכול של הקורא שלה. "טראומת הנישואין חיבלה בתחושת הערך העצמי שלה", היא כותבת על סבתא חנה. "היא הבינה שהצורך בתשומת לב הוא לא ביטוי לאהבה עצמית, אלא לחוסר ביטחון ותיעוב פנימי", מהגגת שי על אחת מחברותיה.

"באישה אל אחותה" משאלי לא מצליחה להשתחרר מכבלי האובר-אנליזה שבהם כפתה את גיבורותיה, ולבסוף גם הקורא שלה מרגיש קצת כלוא. שהרי הדבר הנורא ביותר שאפשר לומר על ספר הוא נו, מתי זה כבר נגמר?

• אישה אל אחותה, יעל משאלי, הוצאת זמורה-ביתן, 199 עמודים.