המודעות שהתפרסמו ב"ידיעות אמריקה" בשבועות האחרונים, ובישרו על הגעתה לעיר של הזמרת רבקה זהר, גרמו להתרגשות גדולה בקרב לא מעט ישראלים ותיקים בעיר. ישראלים שהכירו את הזמרת מהופעותיה במועדון הפינג'אן, שפעל בווילאג' בשנות השבעים והשמונים, שמחו לשמוע שהזמרת בעלת הקול המרגש, שהשמועות על נפילתה לסמים בניו-יורק חלפו בקהילה, השתקמה ובנתה לה חיים חדשים. זהר, שהתגוררה בעיר במשך 12 שנים מאמצע שנות השבעים בעקבות נישואיה לגבר אמריקאי, הייתה בצוות המוזיקאים הקבוע של המועדון הפופולארי, שעל בימתו ניגנה חבורת מוזיקאים מוכשרים, ערבים וישראלים כמו עלי חפאד, המתופף המרוקאי שכבר אינו בחיים, ניק מנדוקוס, גיטריסט ונגן בזוקי יווני, אליעזר אדורם ז"ל, אקורדיוניסט ומומחה לשירים רוסיים, אבנר לוי, גיטריסט ומומחה למוזיקה מזרחית והכנר סמיר שוקרי, שניגנו קשת מגוונת של סגנונות מוזיקלים. זהר, שהתפרסמה בישראל עם שירים כמו "מה אברך", "על כפיו יביא", "בן יפה נולד" ואחרים, תרמה את חלקה להופעות ועשתה לה מעריצים בעיר.

אבל לקראת אמצע שנות השמונים למדו מקורביה שהזמרת המהוללת הפכה לנרקומנית כבדה, שהלכה ודעכה מול עיניהם. באותם ימים כבר אפשר היה לראות אותה מתנדנדת בחוסר שליטה על בימת המועדון, כחושה וכבויה בשיער קצוץ ועיניים צהובות שהעידו על הכבד שנפגע, כשמילים הזויות יוצאות מפיה. רבקה זהר הייתה אז אשה בדעיכה. לא רבים ידעו באותם ימים, שזהר עברה שלושה ניסיונות גמילה כושלים בבית החולים"'בית ישראל", לשם לקחה אותה רופאה ישראלית בשם נעמי נקאו, שהייתה אחת ממעריצותיה בפינג'אן.

בסתיו 1985 נעלמה זהר מניו-יורק וזמן קצר לאחר מכן דיווחה התקשורת בישראל על שובה לארץ וזכייתה במקום הראשון בתחרות הפסטיגל. שנים לאחר מכן נודע, שזהר, שנישאה להוגה הדעות והסופר שלמה קאלו, נגמלה והשתקמה תחת חסותו המגוננת והקפדנית של בעלה. בעזרת תפישת החיים הרוחנית של קאלו, הצליחה זהר להתמודד עם הזכרונות הקשים של הסבל שעבר עליה בניו-יורק ולקבל את העובדה שבתה, תמה (היום בת 36), אותה הותירה מאחוריה בארה"ב, מסרבת להיות עמה בקשר. בסיועו של בעלה הצליחה זהר להחזיר לעצמה במהלך השנים את השקט הפנימי ולהפוך לאדם חופשי, כפי שגילתה בראיון שקיימתי עמה בת"א בשבוע שעבר.

אכן קשה שלא להתרגש מביקורה של רבקה זהר בניו-יורק, ביקור ראשון מזה כ-25 שנים, לאחר שעזבה את העיר כשהיא שבר כלי. בביקור הזה, בו תהלך ברחובות בהם חלפה כצל בדרכה לתחנות הסמים כדי לרכוש את מנות ההרואין ולמהר להזריק, ביקור בו תעמוד מול אותם אנשים שהכירה ואהבה, ומול אלה שהרסו אותה, יסגר מעגל בחייה. כל זה יקרה מול המצלמות ותחת בימויו של הבמאי אבידע ליבני מחברת ההפקות "תוצרת הארץ", שמפיקה סרט דוקומנטרי על חייה. בין האנשים שעתידה זהר לפגוש פה יהיו הבעל לשעבר, זה שהכיר לה את ההרואין, כפי שהיא מתארת בספרה, נעמי נקאו, הרופאה שניסתה להציל אותה ונעם דורמן, בנו של מנחם דורמן, שהיה הבעלים של הפינג'אן וניסה ככל יכולתו לסייע לה באותם ימים קשים. היא צפויה לפגוש גם את חסוס, נגן כלי ההקשה עמו הופיעה ושעדיין מופיע במועדון, שנקרא היום "קפה וואה”. גם את סמיר שוקרי ואברהם פנגס, הקולגות אותם הכירה בניו-יורק, תפגוש כאן זהר בהופעה שתקיים באולם "בני ציון" במוצ"ש הקרוב. בהופעה הזאת, אותה מפיק אברי פוקס ובה אברהם פנגס משמש כמנהל מוזיקלי, תופיע רבקה בשירים ישנים וחדשים, שירים שכתב בעלה ואותם היא מבצעת. ילוו אותה אברהם פנגס, צבי קליין (קלידים), אליסה זוננשטיין (בס), גל גרשובסקי (תופים) ודרור בן גור (סקסופון ואקורדיון).

זוכרת אותה מהמכולת

הרעיון להפיק סרט על חייה של זהר עלה לאחר שפרסמה בשנת 1987 את ספרה האוטוביוגרפי, "עץ הזית", בו גוללה בכנות ובאומץ את שעבר עליה בניו-יורק. אודי זמברג, הבעלים של חברת "תוצרת הארץ", השתכנע שיש מקום להפיק סרט לאחר שקרא את הספר. וכך עלה הרעיון לנסוע לניו-יורק כדי לשחזר את הפרק האפל בחייה של הזמרת. תמה, בתה של זהר, שהתנתקה ממנה מאז שעזבה לישראל למעט מספר שיחות טלפון בודדות שהתקיימו בין השתיים בשנים האחרונות, מסרבת לשתף פעולה עם ההפקה, עובדה שלא ריפתה את ידי חבריה. תמה עצמה הודיעה, שתהייה מוכנה להיפגש עם אמה רק בארבע עיניים.

 הימים שלפני הנפילה. זהר בישראל.

הביקור של זהר בעיר מרגש במיוחד גם את חנה אלכסנדר, ישראלית המתגוררת באפר ווסט סייד למעלה משלושים שנה. היא סופרת את השעות עד להופעה. אלכסנדר, שהגיעה לטיול בניו-יורק בשנת 1982 ונשארה כאן מאז בעקבות נישואיה לחבר האמריקאי שהכירה כאן, זוכרת היטב את הזמרת המוכשרת. באותם ימים של תחילת שנות השמונים, בהם פילסה אלכסנדר את דרכה בניו-יורק, היא עבדה במכולת של ישראלים, ששכנה אז בשוק הבשר והתהדרה בשם "212". אלכסנדר נדהמה לפגוש שם את האשה הכחושה, שהגיעה לחנות בקביעות וביקשה שיתנו לה משהו לאכול. “הבעלים הישראלים של הדלי הכירו אותה ואמרו לי לתת לה כל מה שהיא מבקשת”, סיפרה השבוע. "זה היה בשנת 1983 ולמרות שהיא נראתה נורא, ישר זיהיתי אותה. גדלתי על כל השירים שלה. זכרתי אותה מלהקת חיל הים, וכשראיתי אותה בפעם הראשונה הייתי בהלם. לא האמנתי שהיא הגיעה למצב הזה ונורא ריחמתי עליה. היא הייתה לוקחת את הסנדוויץ' שהכנו לה וארזנו לה בשקית עם בקבוק שתיה ואוכלת על הספסל בחוץ. כשיצאתי החוצה באחת הפעמים, התיישבתי לידה והתחלתי לדבר אתה בעברית. אמרתי לה שאני זוכרת אותה, אבל היא התביישה והעבירה נושא. רציתי להבין מה הביא אותה למצב הזה. התמונה הזאת שלה, אשה מסכנה שעומדת בפתח הדלי, לא עזבה אותי. היא קרעה לי את הלב”.

אחרי כמה חודשים עזבה אלכסנדר את העבודה בדלי והלכה ללמוד גרפיקה ממוחשבת ב"סקול אוף ויז'ואל ארטס". היא הקימה משפחה והיום היא אמא לשני בנים, שהם כיום סטודנטים בקולג'. כשגילתה לאחרונה שזהר מגיעה להופעה אחת בעיר, מיהרה להרים טלפון לאברי פוקס, שמפיק את ההופעה ורכשה כרטיסים. “שנים רציתי שהיא תבוא להופיע פה”, אומנרת אלכסנדר, שאף הפיצה את הפליירים על ההופעה בבית הכנסת "בני ישורון" הסמוך לביתה. "אני מאוד מתרגשת, מאוד אוהבת את הקול שלה. אין עוד זמרת כזאת!”

הצלה והארה

קשה לעזוב את ספרה של רבקה זהר, הכתוב ברובו בעברית תנ"כית, ובו מתייחסת המחברת לעצמה בגוף שלישי. בספר הזה מתארת זהר את ניו-יורק האפלה, המסוכנת, זאת שעומדת עליך לכלותך. היא מתארת את תחנות הסמים ברחובות המסוכנים של איסט וילאג' והארלם, אליהם הייתה מגיעה כשגופה בקריז, מחפשת נואשות לקנות את המנות, את המקרים בהם גילתה מכרו לה חומר מזוייף, את הימים בהם הייתה מזריקה 12 מנות ביום, כשהיא מתקשה למצוא מקום פנוי בוורידים, את הטיפוסים המפוקפקים שפגשה בתחנות הסמים,

את הבעל המתעלל אותו עזבה, את מלון ג'יין, מלון דירות ברחוב הדסון, אליו התנקז אבק האדם האנושי ואליו עברה עם נרקומן אחר. היא מתארת את נדיבותה של נעמי, הרופאה, ואת חולשתה שלה שהפכה אותה לשקרנית חסרת תקנה, מעמידה פנים שהיא נקיה. את לידת בתה וקריעתה ממנה, לאחר שהבינה שהיא חייבת לעזוב את בעלה. התיאורים שלה מעבירים צמרמורת ומהם עולה צדה המפלצתי של העיר, שנתפסת בעיניו של התושב הממוצע כיום כעיר מצוחצחת של רוקפלר סנטר, ברודוויי ורדיו סיטי.

לצד הרחובות האפלים, זהר אינה שוכחת לתאר גם את קרני האור, שהפציעו בדמות האנשים הטובים שעזרו לה, אנשים כמו מנחם דורמן ונעמי. הישועה שלה הגיעה כשגברי מזור, אמרגן ושותפו של מיקי פלד, מפיקי הפסטיגל, נזכר בה וחשב שיהיה זה רעיון נפלא להביא אותה לפסטיגל. למרות שנאמר לו שזהר חולה, הוא התעקש לשלוח אליה את נורית הירש, כדי לבדוק אם זהר עדיין מסוגלת לשיר. כשהגיעה ההוכחה בדמות סקיצה שכתבה הירש ורבקה זהר ביצעה, השתכנעו המפיקים שכדאי להביא את הזמרת.

חסד אחר ששלח לה היקום, כלשונה, היה המפגש שלה עם שלמה קאלו, אליו הגיעה בעקבות חשיפתה לאחד מספריו. קאלו, שנולד בבולגריה ולמד רפואה בפראג לפני שעלה לישראל בשנת 1949, הפך לסופר והוגה דעות לאחר שעבר חוויה רוחנית בשנת 1969. מאז הוציא לאור 70 ספרים, שחלקם תורגמו ויצאו לאור ב-17 מדינות שונות. בסוף שנות השמונים עוד העביר קאלו, יליד 1928, סדנאות וקיים מיפגשים אישיים עם תלמידיו, מה שכבר אינו עושה היום. הגותו של קאלו שואבת ממקורות תנ"כיים, מתורות החיים של מזרח אסיה וגם מהברית החדשה, ואחת העצות שהוא נותן לאנשים היא לא להתלונן. קאלו מטיף לחיפוש אחר הקירבה לאלוהים ללא צורך בדת מתווכת. אל המורה הרוחני הזה נצמדה זהר והפכה לאשתו. היא מודה שביקשה ממנו להחזיק אותה קצר, וזה בדיוק מה שהוא עשה. שנים לא הניח לה לצאת מהבית לבד. היום אפילו בסיגריות היא לא נוגעת. את חיי היום יום, לדבריה, היא חיה בשמחה.

הצער לא עוזר

בבית הקפה התל אביבי פגשתי לפני שבוע אשה בעלת גוף מלא, שיער קצר ומבט שליו. זהר תסביר שיצאה לחופשי, שהסבל והיסורים שעברה בניו-יורק לא שייכים לה היום. איך ההרגשה לנסוע להופיע בניו-יורק? "לא משהו מיוחד. כמו שיגידו לי שיש הופעה בירושלים. באותה שמחה אני עושה כל דבר אחר”.

“אין לי שום תלונה, או זיכרון של כאב”, התעקשה זהר בפשטות כשאנחנו מדברות על הפרק הניו-יורקי של חייה. “אני חופשיה כאילו לא הייתי שם. ניו-יורק לא עושה לי כלום". גם שלמה קאלו אינו מוצא עניין בעיר ואינו נלהב לבקר בה. "הוא רואה בה משהו מטעה, עיר שמרוב שיש בה, אין בה כלום", אומרת זהר. גם את המחיר הכבד של ניתוק הקשר עם בתה, תמה, שנולדה בבוסטון, מקבלת זהר בהשלמה. זה המחיר שהיא משלמת, היא אומרת, “אבל גם פה אין עצב”, היא מבהירה. כשסיפרה לבתה, שהיא מגיעה כדי להצטלם לסרט דוקומנטרי, הודיעה לה תמה שהיא אינה מוכנה לעמוד מול מצלמה. צער, למדה זהר מבעלה, צריך לנתק כי אין לו טעם בחיינו. "צריך לפרוץ את הקוד", אמרה, “זה לא קל, אבל זה אפשרי. זה כמו להשתחרר מסם”.

למרות הסיוט בניו-יורק, רבקה זהר זוכרת ימים יפים בפינג'אן עם כל האנשים הנפלאים עמם עבדה.

ובכל זאת איך את זוכרת את ניו-יורק?

“החיים שלי שם היו בבועה, לא הכרתי את העיר חוץ מהלואר איסט סייד, לשם הייתי הולכת ברגל לקנות סמים. אני זוכרת שהלכתי פעם בלואר איסט סייד, ומישהו אמר לי, 'צאי מזה כל עוד את יכולה'. זה היה ממש בהתחלה ואמרתי שכשאני ארצה אני אצא מזה. אבל אז כל היום את עסוקה בזה, יורדת בבוקר משיגה מנה וחושבת איך תשיגי את השלישית והרביעית. פעם, בשרידן סקוור, מכרתי את הבגדים שלי”.

מה את יכולה לספר על נעמי נקאו.

“היא ישראלית לשעבר שמאוד אהבה את השיר 'על כפיו יביא' והייתה מגיעה לפינג'אן. יום אחד היא ישבה מולי ואמרה לי שהיא רוצה לעזור לי. אמרתי לה 'מה את אחות?' לקח שנתיים עד שהיא פנתה אלי שוב. גרתי אז במלון ג'יין והעינים שלי היו צהובות מצהבת. היא אמרה לי תסתכלי על העיניים שלך, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהודיתי שיש לי בעית סמים. היא לקחה אותי ל'בית ישראל'. היא לא הייתה אחות, היא הייתה רופאה. היא סידרה לי ביטוח רפואי ולקחה אותי תחת חסותה. היא לא הניחה לי לרגע. אחרי שבועיים את חוזרת הביתה ואומרת לעצמך, 'מה כבר יכול לקרות ממנה אחת?' בדרך את אומרת לעצמך שגם שתי מנות לא יהיה נורא ועד שאת מגיעה את כבר קונה עשר. וכך יום ועוד יום ושוב את בתוך זה ושוב נעמי לידי".

איך הגיעה ההזמנה לנסוע לישראל?

“בתוך הדבר הארור הזה, מגיע טלפון ממיקי פלד שאמר שגברי מזור, המנהל האמנותי, תמיד אהב את הזמרת רבקה זהר. הוא שלח את נורית הירש, שגרה אז בעיר, לראות את רבקה. כשהיא הגיעה היא אמרה לי, 'אומרים שאת חולה', וקבעה איתי פגישה אצלה בדירה באפר איסט סייד. היא ישבה ליד הפסנתר עם לחיים אדומות וניגנה את 'הדרך אל הכפר', כשאנחנו מלבישות עליו מילים. שלחנו את הסקיצה לגברי מזור, כשהם הקשיבו לשיר כולם התחילו לבכות. מיקי פלד אמר, 'נוסעים להביא אותה'. אבל כשהם התקשרו אלי, אני מהססת. פעם אומרת כן, פעם אומרת לא ומנתקת את הטלפון. אומרת לעצמי, 'מה יש לי עם זה?' ובראש שלי ערפל טוטלי. מיקי וגברי טסו לניו-יורק וחיכו לי ליד הפינג'אן כדי לבדוק אם הסחורה פגומה. אני זוכרת שיורד גשם ואני מאחרת, ומיקי אומר, 'היא לא תבוא'. גברי אומר, 'תבוא'. אני שולפת תרוץ ואומרת שחשבתי שקבענו שעה יותר מאוחר. הם מתרשמים לטובה מההופעה, ואני שוב, כן ולא. מבינה שמשהו גורלי נזרק אלי".

איך היה להגיע לארץ?

“בנמל התעופה בן גוריון חיכו עיתונאים וישראלים אחרים שכל כך שמחו לראות אותי. הייתי מופתעת מאוד. כמי שבאה מהביבים, לא חשבתי שמישהו זוכר אותי. אנשים התייחסו אלי ברחוב כמו לבת משפחה שלהם, למישהי שהייתה חולה והחלימה. הזכיה בפסטיגל הייתה מאוד מרגשת. את עולה להיכל הספורט בחיפה ורואה שמוכרים כרטיסים גם על הפרקט. ואז בתוך כל השמחה את אומרת לעצמך, אבל מה עכשיו? הבת שלי שם ומתחילים היסורים וזה לא פשוט. את פוגשת מישהו שמכר לך פעם חשיש ואת שוב בתוך זה”.

אבל פגשת את קאלו ויצאת מזה.

“הוא לימד אותי להיות אדם חופשי. אם צער היה עוזר לנו בחיים, היינו מצטערים כל רגע. צריך לנתק את זה. לפרוץ את הקוד, כי אין לו טעם. זה לא קל, אבל אפשרי. זה כמו להשתחרר מסם”.

זה הקל עליך את הקושי שבהפסד הבת?

“הבת זה המחיר שאני משלמת, אבל גם מפה אין לי עצב. אי אפשר להחזיר את השנים לאחור. אני יודעת שלכל אחד יש מצפן שדרכו הוא יודע בכל רגע אם הוא מתנהג נכון. אני מתפללת מכל מה שבא לי מעצמי, לא בבית הכנסת, רק אני ואלוהים. המאבק הוא בפנים. פעם הייתי נלחצת כשדברים לא היו מסתדרים, כמו החזרה שעומדת להתחיל כשאחד הנגנים מאחר, כשהתאורה לא בסדר. אבל היום אני מסתכלת על הכל ואומרת, אני צריכה להילחץ, אבל לא. ואני יושבת ואומרת פסוקים, מתנתקת מהכל והכל עובר עשר. סימני הדרך הם לא להתלונן, לא לפחד, לא לשקר. בכל פעם שצר לפנות אליו, לפנות לאלוהים בשפה שלך, כי אין דבר כזה שהוא לא יענה. אני כורעת ברך ומתפללת, הפסוקים כל הזמן אצלי בראש".

איך החיים שלך היום?

“אנחנו גרים בדירה ברחוב יפת, ביפו, לא שומעים רדיו ואין לי טלוויזיה. טלוויזיה רק עושה מועקה והחדשות באות גם ככה. חשוב שאם אתה שמח במה שאתה עושה, תהיה שם. אני מנקה תריס בארבע בבוקר ושמחה. אני יכולה לשבת בשקט ולהסתכל על העץ וזה נהדר. אני גם עושה חזרה כל יום”.

את מעדיפה היום לא לשיר את "מה אברך" ואת "שיר שלושת התשובות" של נתן אלתרמן, למה?

“קשה לי עם המשפט, 'הנער הזה עכשיו הוא מלאך, לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך'. הרי זה לא נגמר פה, הוא ממשיך להתגלגל. חשבתי שהמשפט 'שמור עליו אלוהים', הוא יותר נכון וביקשתי מרחל שפירא לשנות אותו, אבל היא לא הסכימה. כשאני בכל זאת שרה אותו, אני אומרת בלב 'שמור עליו לעולמים'. את שיר שלושת התשובות אני לא שרה, כי האשה שם היא סמרטוט. היא תקרצף רצפות, תקבל את בגידת הגבר שלה ותלך כשיאמר לה ללכת. היא מוכנה לכל ההשפלות, רק לא לשכוח אותו. כשהייתי צעירה פשוט שרתי אותו בלי לחשוב. עם השנים, כשהתחלתי לחשוב, הבנתי שהשיר לא תורם למי ששומע אותו. יש בו התענגות על סבל. כשעלה הצער על הבת, הייתי חונקת אותו כשהיה עולה. צער לא עוזר לנו בחיים”.