לישראל יתרות מט"ח גדולות מאוסטרליה ואיטליה

אוסף נתונים חדש על כלכלות העולם, שפרסמה לאחרונה חברת דירוג האשראי מודי'ס, מאפשר לערוך השוואה בינלאומית באחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת: גודלן הרצוי של יתרות מטבע החוץ.
מעיון בנתונים, והשוואתם עם נתוני בנק ישראל, מתברר כי ישראל מחזיקה היום כמות דולרים העולה בהרבה על זאת של מדינות מערביות גדולות ומפותחות.
על פי נתוני בנק ישראל, נרשמה בחודשיים האחרונים עלייה חדה של כ- 1.76 מיליארד דולר בהיקף יתרות המט"ח. בסוף ינואר הגיעו היתרות לרמת שיא של 23.7 מיליארד דולר. זאת בעקבות קבלת הסיוע האזרחי מארה"ב והרווחים שיש לבנק ישראל מהשקעת היתרות.
רמה זאת של היתרות גבוהה, כאמור, מרזרבות המט"ח שמחזיקות חלק ניכר ממדינות המערב. כך למשל, יתרות המט"ח של אוסטרליה הסתכמו בסוף שנת 2000 בכ- 13.8 מיליארד דולר. שבדיה החזיקה יתרות בסך כ- 12.8 מיליארד דולר, הולנד בכ- 7.1 מיליארד דולר ואיטליה בכ- 23.2 מיליארד דולר.
בעבר טענו בבנק ישראל כי החזקה של יתרות מט"ח בכמות גדולה נועדה להגן בשעת הצורך על שער החליפין של השקל. אולם בשלוש וחצי השנים האחרונות נמנע בנק ישראל במוצהר מלהתערב במסחר במט"ח. מדיניות זאת עמדה במבחן גם בזמן המשבר הגדול של אוקטובר 1998.

עלות כלכלית לא מבוטלת

העובדה שישראל מחזיקה ביתרות מט"ח גדולות מאלה של איטליה, שהתוצר שלה גדול פי 12 מהתוצר של המשק הישראלי, יכולה להיחשב לקוריוז משעשע. הבעיה היא שלהחזקת יתרות גדולות יש גם עלות כלכלית לא מבוטלת.
כלל היסוד בניהול משק בית הוא שמי שנמצא באוברדרפט לא משקיע בפיקדונות בנקאיים. זאת מהסיבה הפשוטה שריבית החובה שגובים הבנקים תמיד תהיה גבוהה יותר מריבית הזכות שהם משלמים על הפיקדונות.
זה בדיוק המצב של המשק הישראלי: מצד אחד מחזיק בנק ישראל ביתרות מט"ח עצומות ומן הצד השני חייבת ממשלת ישראל לגורמים שונים בחו"ל סכומים גדולים יותר. הפער בין ריביות הזכות והחובה על סכום של קרוב ל- 24 מיליארד דולר מסתכם במאות מיליוני דולר בשנה.

לפחות שתי סיבות

לא כל כמות היתרות, כמובן, מיותרת. אולם צמצום היקפן בכמה מיליארדי דולרים, והקטנה במקביל של החוב החיצוני, תביא לחסכון שנתי של כמה עשרות מיליוני דולרים.
כל זה כמובן לא יקרה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, ויש לכך לפחות שתי סיבות. הראשונה היא הצהרת בנק ישראל על מדיניות אי התערבות במסחר במט"ח, שמשמעותה היא: דולר משוחרר לא יוחזר. או במילים יותר פשוטות: כל מיליארדי הדולרים שרכש בנק ישראל לפני ההכרזה על מדיניות אי ההתערבות יישארו אתנו לנצח נצחים.
את היתרות ניתן להקטין גם בדרך נוספת, וכאן אנחנו מגיעים לסיבה השנייה מדוע זה לא יקרה. משרד האוצר יכול למשוך חלק מפיקדונות המט"ח שלו בבנק ישראל ולהשתמש בכסף להקטנת החוב הממשלתי לחו"ל.
אבל את החוב החיצוני מנהל האוצר, בעוד שאת יתרות המט"ח מנהל בנק ישראל. ולפני שמגיעים לתיאום עמדות בנושא עתיר ממון וחשיבות כזה, צריכים כידוע שני המוסדות הכלכליים המרכזיים של ישראל להגיע להסכמה בכמה נושאים פחות כבדי משקל.