העיר הזאת

תל אביב בחודש יולי היא עיר דביקה. אינך יכול לנגוע במעקה או להישען על קיר, קניתי לי זוג כפפות כדי שיפרידו ביני ובין החומרים העכורים המקיפים אותי.
הכל מזיע, ואני מבלה שעות במקלחת. אבל הזעה המהבילה חודרת פנימה, מכפישה את האוויר ומחניקה. אני פותח את הערוץ של המוזיקה קלאסית ויושב בכורסה. שעה שעתיים של מוזיקה קלאסית עוקרת אותי מתוך היורה הרותחת ושותלת אותי בנוף האהוב עליי.
רק לפנות ערב אני מעז לצאת מהבית. גם בשעה שש אין החום מתפוגג. אני נמלט אל הים ומשלה עצמי ששם אמצא קצת אוויר קריר. טעות בידי. רק בשעות הלילה המאוחרות חודרת רוח ים אל החוף, מפשירה את המתיחות באברי ומפילה עלי תרדמה. פעם נרדמתי על החול והתעוררתי לפנות בוקר. מאז אני נזהר. כשאני חש שהתרדמה נאחזת בי אני אוזר את כל כוחותי, חוצה את הרחובות ומשתחל אל מאורתי.
אז בקרוב עולות הדילמות הקטנות הנצחיות שלי: לפתוח את החלון המערבי, להפעיל את המאוורר או אולי את המיזוג. המיזוג הוא האויב שלי. אני פותח אותו רק כשהמצוקה בשיאה.
אלמלא החורף ספק אם הייתי מחזיק מעמד במקום זה. מסוף מרץ אני מתחיל להתגעגע לחורף. בחורף אני אדם אחר. אני פותח את דלת דירתי ויוצא בקומה זקופה. הכובע והמעיל מעניקים מיד את פרטיותי ואני מרגיש מבודד. אנשים מתרוצצים מעוררים בי תמיד מועקה. בחורף אין אנשים רבים ברחובות, אני פוסע לאורכם וחירותי חוזרת אלי.
לא לפני שנים רבות הייתי מתרחץ בחורף בים. עכשיו אני לא מרשה לעצמי הרפתקאה כזו. אני יוצא ונהנה מן השמים הפתוחים, האוויר הקריר וממיעוט אנשים. בחורף אני חוזר אל בית הקפה הקטן שלי דבורה. דבורה זוכרת אותי, שואלת בשלומי ומזכירה לי כי לא הייתי כל הקיץ. קשה לי להסביר לה את הסבך הזה. אני שונא הסברים ופרושים. אני עושה מה שאני עושה, אבל לעולם לא מסביר. גם מבחינה זו אני ברייה משונה בעיר הזו. כאן הטיעונים התירוצים וההסברים נפוצים מאד. לפעמים בלילה אני שומע אדם הולך ומסביר לאשתו למה נמנע מלעשות את העסקה הגדולה של חייו. מעולם אינך יודע מה ההסבר, מה הטעייה ומה סתם התרברבות. דיבורים, על כל פנים, מיגעים אותי.
קורה לפרקים, והדבר קרה לפני שנה, שבאמצע יוני כיסו עננים את שמי תל אביב, כמו עומד גשם לרדת. גשם לא ירד, אבל צינה נעימה נשבה מן הים. נסים כאלה קורים פעם בשלוש ארבע שנים, אבל די בהם כדי לעקור מתוך הייאוש ולהחזיר לי רגע את הרצון למעשים.
אבל למה להתלונן כל הזמן. אני חי את החיים הראויים לי. יש לי דירה מרווחת, מקלחת נאותה, מכשיר שמפיק מוזיקה קלאסית, ספריה וחסכונות שיש בהם כדי לפרנס אותי עד סוף ימי.
נכון, נשים שיבשו את חיי, אך לא בלי להשאיר לי כמה זיכרונות מלבבים. לא אשתי לשעבר כמובן. ממנה לא נשתייר לי כלום. כבר למדתי, רק מפגשים ארעיים וקצרים הם לרוב מוצלחים. היתר רק מסבך אותך. מוטב להתגעגע אל האישה מאשר להיות עמה לאורך זמן.
זכורה לטוב אישה אחת בשם טינה, שהתגוררה בסוף שנות החמישים ביפו, נכון יותר בג'בליה. נפגשתי עמה כמה פעמים, אבל כל רגע נותר טבוע בי: עיניה בשעה שנכנסתי, האופן שעמדה והפשילה את שערותיה, נטלה את המעיל מידי, כיפוף גבה בשעה שהגישה לי כוסית. היא לא שאלה מי אני ובמה אני עוסק כנהוג, ואני לא שאלתי אותה, כמו מוסכם היה על שנינו כי לעבר יש אמנם חשיבות, אבל לא מכרעת.
טינה היתה בת שלושים, אולי פחות, היתה בה אצילות שכבר נעלמה מן העולם. כל תנועותיה אמרו: הבה נהיה טובים זה לזה, כל עוד זה ניתן. מי יודע מה מזמן לנו יום המחר. היא היתה כמו כולנו פליטה, אבל הפליטות לא דבקה בה. היא דיברה גרמנית נאה וצרפתית, כמו כל בנות הטובים של עיר הולדתי צ'רנוביץ'. דבריה היו מעטים וקטועים בחן. היא כנראה ידעה מה שאני למדתי רק לימים: מילים רק מעליבות או פוצעות או משיירות סכסוך נמשך בנפש, מוטב להימנע מהן.
ערב אחד הודיעה לי שיש בדעתה לנסוע לאפריקה ולעבוד שם כאחות בבית החולים של אלברט שוייצר. היא דיברה על הנסיעה בקול נעים, דבר שהישלה אותי, שהיא מתכוונת לנסיעה קצרה. לימים נודע לי: היא התנצרה, עברה לגור במנזר כדי להכשיר את עצמה לחיי נזירות. עכשיו אני יודע, לא הייתי ראוי לה. אישה כמו טינה לא פוגשים אלא פעם בחיים. אני כנראה לא ידעתי להעריך מה שניתן לי.
לאחר מכן חיפשתי מרגוע אצל נשים רבות. הן הותירו בי, כמו שעוד אגלה, רק תחושות עכורות. לפעמים נדמה לי, שלא הנשים אשמות אלא העיר. עיר שנתונה לשליטתה של שמש צולפת, של לחות וזעה דביקה, לא יכולה אלא להפיק מילים מגושמות. המילים כמו המאווררים בבתי הקפה הזולים לא מביאים הקלה, או הבנה, רק זמזום.
הכל מזמזם כאן. לא פלא שנשים גדולות, צרחניות, צצות בכל פינה. גברים שמנים יושבים מתחת לסככות מרופטות ופלגי זיעה נוטפים מפניהם. מי הם? איך התגלגלתי לכאן? מה אני עושה בשכנותם המשונה?
לפעמים נדמה לי כי הכל מבקשים להיחלץ מן הזעה והרעש. הזיעה הדביקה, כמובן, לא מתנדפת. הקולניות גוברת מיום ליום. מן הדירה האטומה שלי זה נשמע לעתים כרצף של חרופים ולפעמים כעליזות אלימה.
יש בדעתי לבנות דלתות כפולים כדי להפריד עצמי, אחת ולתמיד, מן הזעה ומן המהומה. מילים מגושמות וזיעה דביקה הם צרוף קטלני. אני מתחפר יותר ויותר בדירתי, והמחשבה שאני לא שייך לכל המהומה הזו, מחבקת