הרפתקאות דילן בישראל. כל הסיפור

בוב דילן נמצא באור הזרקורים כבר ארבעה עשורים, ועל אף פרק הזמן הלא מבוטל הזה והעניין הבלתי נלאה שמגלה בו התקשורת, לא נראה שהתקרבנו הרבה לפיענוח אישיותו האניגמטית של האיש והאגדה.
הוא הספיק להחליף אינספור זהויות: להיות זמר מחאה, לצלול לעולמם של משוררי הביט, לגלות את קדושת התנ"ך, לתרום לפעילותו של הרב מאיר כהנא, להיוולד מחדש כנוצרי ואחר כך לכתוב שירים פרו-ציוניים ולבוא לחצרם של החב"דניקים. אחת התעלומות היותר גדולות הקשורות לחייו של דילן היא יחסו לישראל. כולם יודעים שהוא נולד כרוברט אלן צימרמן, יהודי מבית בורגני במינסוטה, אבל יחסו ליהדותו נותר תמוה בדיוק כמו מיטב שיריו הסוריאליסטיים ורוויי האלגוריה.
כדי להתחקות אחר תחילת הרומן של דילן עם ישראל צריך לחזור 35 שנה אחורה, אל שנת 1966, שהיתה אחת השנים המכריעות בחייו. דילן משלים באותה שנה את טרילוגיית אלבומי הרוק הגדולים שלו עם אלבום כפול בשם "בלונד און בלונד" (שני הקודמים הם "Bringing It All Back Home" ו-"”Highway 61 Revisited) שמתווה סופית את הקו בו ייבנו שירי פופ במהלך העשורים הבאים. במקביל הוא יוצא עם רובי רוברטסון וחבריו למסע הופעות מפרך, אגב צריכה בלתי מבוקרת של אמפטמינים ו-LSD . לבסוף הוא חוטף התמוטטות עצבים, ממנה, טוענים פרשנים רבים, לא התאושש לעולם. הוא גם נפגע בתאונת אופנוע ליד ביתו בוודסטוק ופורש מכל פעילות מוזיקלית ציבורית. הוא מסתגר בבית, מקליט יחד עם חבריו מהלהקה את The Basement Tapes אבל מחליט לגנוז אותו; מטפל בגינתו, חולב פרות, מביא ילדים, אבל חש שמשהו חסר בחייו. הפוליטיקה מזמן הפסיקה לעניין אותו וטימוטי לירי הפך את חזונו לקשקוש הליקוגני מטריד. דילן מתחיל לקרוא בתנ"ך ומשלב באלבומו הבא – "ג'ון ווסלי הארדינג" – הגיגים ורמזים מספר הקודש. הוא מוציא הקלטות ישנות, מנסה את כוחו בקאנטרי ואפילו מקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת פרינסטון, אבל הביקורת מסרבת להבין אותו. ביל דאמון, אחד המבקרים של מגזין רולינג סטון, פותח את הביקורת על "Self Portrait" במשפט "What is this shit?". דילן, מיואש ואבוד רוחנית, מחליט לבקר בארץ הקודש ולפלרטט עם הזוהר והקבלה. מי שנהג לומר "ג'יזוס, לא ידעתי שאני יהודי", החליט לבדוק את הגן הכנעני שהתקשורת הזכירה לו שקיים בו.

בלדה למתנדב לקיבוץ

הוא מתקשר לחבר טוב שלו שיסדר את עניין השורשים והנסיעה לארץ, וזה שולח אותו לקצין צה"ל אנונימי שלוקח את דילן לטיול בצפון הארץ. בקיבוצי ארצנו הוא עובר, ככל הנראה, חוויות מלבבות, ומתחיל להתלהב מכל העניין. בערב האחרון שלו בארץ הוא אפילו פוגש את דני ליטני ובת-זוגו דאז דרורה חבקין, שמצילים אותו ממסיבה משעממת עמוסת אנשי צבא, סופרים ואנשי עסקים ולוקחים אותו אל "מפגש הפיל", שם הם מעבירים את הלילה.
דילן חזר לארה"ב, אך ההתלהבות מארץ הקודש לא נטשה אותו. הקיבוץ נראה לו רעיון מדהים והוא החליט להצטרף כמתנדב (!). ב- 10 לאוגוסט 1972 שלח שאול פאר, מהדסק לעליית יהודים, מכתב למזכירות קיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן באלו המילים: "בוב ואשתו בני 31, ולהם חמישה ילדים נחמדים… הם ביקרו לפני כשנה בארץ, היו כמה ימים בקיבוצים והחליטו לנסות חיים אלו במשך שנה. בוב… גדל באריזונה, בעיירה קטנה בין גויים, וכל נושא היהדות היה רחוק ממנו".
אבל הקיבוצניקים מחמדיה לא ממש התלהבו, כנראה שרוק לא עושה להם את זה. תשובתם היתה: "שלילי. אין מקום לילד בין השנתיים ואין כיתה לילד בן העשר". דילן לא התייאש ופנה בסיוע פאר לכפר בלום. הפעם מזכירות הקיבוץ הסכימה לעשות ג'סטה, החברים אפילו המתינו בהתלהבות לחבר דילן, אך לשווא. את דילן נשאה הרוח, הוא מעולם לא הגיע, וכנראה שנאלצו למחוק אותו מהשיבוץ ברפת.
עדיין, בשיא התלהבותו מהחזון הישראלי, דילן התפרסם כבר באותה שנה כפרו-ציוני קיצוני. "חברי חזית השחרור של דילן", פורסם בעיתונות האמריקאית, "לוחשים כי דילן הצטרף ל'ליגה להגנה יהודית האולטרא-ציונית', בהנהגתו הקיצונית של הרב כהנא". דילן אפילו הגדיל לעשות, כך מספרים, ותרם לכהנא 5,000 דולר.

דילן מביא את השמנדריק לכותל

את אמצע הסבנטיז העביר דילן בגירושים מאשתו שרה ותיעד את הפרידה הגורלית באלבום מופתי בשם "Blood On The Tracks". שנתיים מאוחר יותר גילה את עצמו מחדש כנוצרי באלבום "רכבת איטית מגיעה", והקליט מספר אלבומי גוספל שזכו לקיטונות של בוז ומכירות דלות. אבל דילן לא איכזב את המוני ישראל. בתחילת עידן רייגן כבר הודה שוב כי הוא מזדהה יותר מכל עם היהודים. ב- 83' הביא את בנו ג'ייקוב, שכונה אז בפי אחד העיתונאים "השמנדריק", לעשות בר-מצווה בכותל. השמנדריק, אגב, גדל קצת מאז ונחשב היום לחתיך מפיל ומוכשר בזכות עצמו עם להקתו, ה"וולפלאוורס". דילן לא בא לצאת לידי חובה. באותו אירוע הוא לקח את העניינים בשיא הרצינות: חבש טלית וכיפה, קרא בתנ"ך וגילה רגישויות יהודיות מופתיות. צלם חצוף וצעיר בשם זבי כהן קלט את דילן המבושם מקדושה בירושלים וצילם בעורמה מספר תמונות, אותן מכר אחר כך לעיתונים זרים ואפילו רץ לספר את הסיפור החם ל"מוניטין".
זמן קצר לאחר ביקורו בארץ הוציא דילן אלבום חדש - "Infidels" – בו ביצע שיר בשם "השכן משתולל", שנותר השיר הכי פרו-ציוני שכתב, ובו הוא מגולל אלגוריה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בראיון לקורט לודר, כתב הרולינג סטון אז (כיום איש MTV), טען דילן בתוקף שהשיר אינו פוליטי וכי הוא לא מבין דבר בפוליטיקה הישראלית, אבל הסכים לומר שהשיר אכן מבטא משאלת לב שלו.
לגבי סיכויי השלום במזרח התיכון היה דילן סקפטי במיוחד וגם נידב קמצוץ מכישוריו הנבואיים : "מה אומר לך; מלחמת גוג ומגוג תגיע. זה כתוב במפורש. היא תתחולל במזרח התיכון ותתחיל במגידו, אין סיכוי שיהיה שלום אמיתי. רק שלום כוזב. אני לא מתעסק בפוליטיקה, היא מכשיר בידי השטן".

הפשלן מבריכת הסולטן

ב- 1987 מתחוללת היסטוריה כאשר המפיק גדי אורון, בעזרתו של יהודה טלית, מצליח להביא את דילן להופעות בארץ. אבל מישהו כנראה הטיל עין רעה על כל הביקור הזה. הבלאגן החל כבר ברשימת דרישות ההפקה של דילן: הוא סירב להתראיין לעיתונות, הבטיח שישקול לתת ראיון לטלוויזיה הישראלית בתנאי שיועבר לו עותק של השאלות מראש; דרש לקיים קבלת שבת במסעדה בהרצליה; הציב חוזה בן 60 עמודים עם סעיפים אינספור; הביא איתו שלושה רואי חשבון שיספרו את הכסף בסוף כל הופעה; עמד על כך ש- 25 אנשי צוות יבואו איתו (מספר שגדל בהמשך ל- 60) ודרש פסנתר כנף לתום פטי. בהפקה הישראלית עבדו במרץ על מנת למלא את דרישותיו של הוד דילניותו.
אבל הסיפור האמיתי התרחש ביומיים שקדמו להופעה, כשעיתונאים המתינו לו בשדה התעופה, ואילו הוא בחר שלא להגיע. שמועות לפיהן הוא נמצא בראש פינה אצל דרורה חבקין צצו בהמוניהן, שמועות אחרות טענו שהתחפש לאנשי פמלייתו של פטי. רגע לפני שאנשי ההפקה לקו בשבץ, יום לפני ההופעה, נכנס דילן כשהוא חבוש כובע בוקרים רחב לבית המלון, לאחר שעשה את דרכו באוטובוסים מקהיר ועד הרצליה. אנשי ההפקה הישראלית היו בהלם.
במלון דילן מציב דרישות נוספות וגם מאיים שאם לא יקבל מיץ תפוזים לאלתר הוא מבטל את המופע. האמרגן שלו, כנראה מנוסה בהיעלמויות ומוזרויות שכאלה, מרגיע שבכלל "יש לכם מזל שהמשוגע הזה לא הגיע מקהיר על גמל".
המופע כשלעצמו היה קטסטרופה. הביקורת צעקו שהיה "מ-ש-ע-מ-ם, קיבלנו את המיתוס בהתנפצותו". אפילו שלום חנוך, אז בתקופת זוהרו , הודיע שאיבד סבלנות במהלך המופע. רק שלמה ארצי התעקש שהוא נהנה, מכיוון שישב קרוב ושם לב לדיאלוג בין דילן לבין הנגנים.
בכל אופן, דילן המשיך בשלו. הוא ביטל את הפגישות שנקבעו לו עם הטלוויזיה, עם שמעון פרס, טדי קולק, ואפילו את אנשי סי.בי.אס (NMC של היום), חברת התקליטים שלו, סירב לראות. העיתונות הישראלית זעמה. את ההופעה השניה בבריכת הסולטן הוא נטש בזמן הפסקת החשמל מבלי להשאיר עקבות. ורק בארי דיקנס, אמרגן סיבוב ההופעות האירופאי, ניחם את כולם: "אני מקנא בכם. לכם היו שלושה ימים איתו. אני צריך לעבור עוד שישים כאלה". אגב, כמה שנים מאוחר יותר האשים דילן את גדי אורון בניהול כושל שהרס את שמו הטוב, וטען שהוא עצמו שונא את הביקור הזה ושונא להיזכר בו.

דילן מכבד את חב"ד

את סוף שנות ה- 80 העביר דילן בחזרה לפעילות יצירתית. הוא הסתגר עם המפיק הדגול דניאל לנואה בניו-אורלינס, שם הקליט את "הו, מרסי", אלבומו הטוב ביותר מאז "דם על המסילה". הביקורות יצאו מגדרן; "יצירת מופת" היה סופרלטיב שכיח לתיאור האירוע. דילן, שניהל רומן עם זמרת הליווי שלו באותה תקופה, יצא לסיבוב הופעות והחליט ב- 93' לשוב לישראל ולפצות את כולם על הפשלה של 87'. הוא נחת ונכנס למלון בשם בדוי, אבל הספיק להעניק ראיון נדיר לרונית מקובר מעיתון "לאישה" ונתן שתי הופעות שאנשים שראו לא ישכחו לעולם.
אולם הרומן של דילן עם היהדות וישראל לא הסתיים. בשנים האחרונות פורסם שהוא הפך חב"דניק, שהוא לומד תורה ותלמוד אצל מורים בישיבה ומאזין למשנתו של הלובביצ'ר הרב מנחם שניאורסון ומתאכסן לעיתים בביתו של חסיד ידיד. הוא אפילו עלה לקברו של הרבי מלובביץ' לאחר שנפטר. מאידך, ב- 97' הוא ניגן בפני האפיפיור בשיאו של טקס דתי נוצרי בן שבוע בבולוניה. החידה, כפי שניתן להבין, טרם נפתרה.