כולם עסוקים במסעות מסוכנים

אלה לא ימים לקחת אנשים חיים למסעות ברשת. כולם עסוקים במסעות מסוכנים הרבה יותר מסתם ישיבה על הכורסה. באין שותפים חיים, החלטתי לקחת את המתים. את עשרות המתים החדשים לא התכוונתי בכלל להטריד. היו לי רק דמעות בשבילם. לא שקצת מלוח בעין עוזר במשהו, ולא שמשהו בכלל עוזר עכשיו, בטח שלא לקחת אותם מכאן. אז חיפשתי מת ותיק שיהיה פנוי להסתובב איתי קצת בעולם הנפלא הזה.
חיפשתי מישהו שמבין במלחמות שחרור. חיפשתי אחד שלחם על חופש. חשבתי על מישהו שסיים את מאבקו במוות לא טבעי. כדור בראש, למשל, זה בהחלט מוות לא טבעי. החלטתי גם שבחצי הכדור הזה לא אעיר אפילו מת אחד. העולם גדול ויש עוד חצי, לפחות. שעה אחר כך פתחתי את המעטפה הזוכה, ועל הנייר היה כתוב: "אנד דה ווינר איז, צ'ה גווארה". לא זכרתי בדיוק איפה החליטו לטמון אותו. בירור קצר בישר לי. קובה (לינק: מימין למטה תחת "אתרים נוספים").
אחרי מאמצי איתור כאלה הגיע לי קפה. כלב נטול שמחת חיים קיבל את פניי. אולי הוא מחכה שהבמאי הגרמני וים ונדרס יחליט לעשות עוד סרט על הקובנים והחליט שזאת הפוזה הכי טובה להיכנס לסרט. מה יעזרו לו נביחות של תשומת לב? שאלתי אותו: "איפה בית-קפה?" הוא אמר, "כרגע גמרתי אחד, לך ישר, זה שם. ושלא תבקש קפה קולומביאני, אני גמרתי את הכוס האחרונה. שלום". שמחתי שזה לא מסובך. ללכת ישר. מהמקום שממנו אני בא לא נראה שאפשר ללכת ישר ולהגיע להיכן שרוצים.
בכיכר היו מלא אנשים, חלק הלכו לכנסייה לא שרופה. בדקתי היטב את הסמטאות שליד. גם שם לא נראו מתגודדים עם עיניים בורקות. והנה מצאתי את בית-הקפה. קצת הפריע לי הדקל שהתנוסס מעל הכיכר, אז התיישבתי עם הגב אליו. קובנית אני לא יודע, אבל להזמין קפה זה קל בכל שפה: מעלים את היד לכיוון הפה ועושים תנועת בליעה עם הפה. נכנסתי לבניין. להקה קובנית ניגנה, להקת קובניות רקדה. כמה שזה נשמע שמח, הפנים שלהם אמרו, תאמין לנו, זה עצוב. איך אני מוצא את צ'ה? למזלי היתה תמונה על הקיר. שוב היד שלי הושטה קדימה ועשתה את התנועה הכי ידועה במקום שממנו באתי, ימינה ושמאלה בכף היד. מצחיק, עוד אחד אמר לי, "לך ישר, זה שם".
לחשתי, "צ'ה גווארה, קום, צ'ה, קום, נוסעים לטייל, קצת אוויר לא יהרוג אותך". צ'ה קם, ומיד הציב תנאים. "בלי פוליטיקה. לא כדאי להם שם לדעת מה אני חושב עליהם. לי ברור מי אשם ומי לא, ושלא תשאל. שתדע ששלום זה רק שחור-לבן, מלחמה זה המון גוונים. וגם אל תשאל על זה. ובכלל, מה אתה רוצה?" התשובה היתה מוכנה: "רק רציתי לעבור איתך בשני מקומות, זה ייקח ממש כמה דקות. אחד יהיה סוף העולם, אבל יפה. השני, הפתעה. מה אתה בוחר?" צ'ה מהיר מאוד. "קודם סוף העולם, ונראה אותך מפתיע אותי".
לחצנו יחד על כפתור העכבר. "תראה סוף העולם" (לינק: מימין למטה תחת "אתרים נוספים"). התיישבנו על ראש הר סקוטי, נופים מדהימים הקיפו אותנו. התחשבתי בכך שאולי יהיה לו קשה להזיז את הראש ב-360 מעלות. לחיצה על התמונה סובבה את סוף העולם כמה פעמים שרק רצינו. "רק תדע שיש המון סופים כאלה של עולם, רק צריך לדעת למצוא אותם". לצ'ה נמאס לשבת ולשחק בקרוסלת האתר. "יאללה, תביא את ההפתעה".
הוא בטח חשב, הנה אנחנו בדרך לארץ היריות, לארץ הוויכוח מי צודק ומי לא. ראיתי שהוא מעוות את פניו מהמחשבה שייאלץ להריח מתים ואבק שריפה. בתנועות ידיים הוא הסביר לי שהוא גם יודע שבאוויר טסים מסוקי קרב. וממש לפני שהוא התחיל לתאר לי טנקים בדהירה קדימה, אמרתי לו: "הבטחתי לך הפתעה. שם זה לא הפתעה. בוא". הוקוס פוקוס עכברי והגענו. תמונת פנורמה ענקית של עיירה אנגלית נפרשה לפנינו. בתים אדומים, פה ושם שלג, מבני תעשייה נמוכים וכביש שעובר על גשר. צ'ה נראה מאוכזב, "איפה ההפתעה?" הוא שאל. צחקתי. "תסתכל למעלה, תראה איך קוראים לנהר הזה". צ'ה התחיל לצחוק. היה כתוב שם, "מבט פנורמי של הרחוב הראשי מגשר נהר ישראל" (לינק: מימין למטה תחת "אתרים נוספים").