הסגר השני מאחורינו ואפשר לנשום לרווחה (אלא אם אתם גננת מבני ברק, פועל במה בתיאטרון, הורים לילדים בגיל בית ספר בעיר אדומה או אנשים שאוהבים להתקהל במקומות ציבוריים). אבל ההקלה מביאה איתה גם רגע עצוב שכולנו ידענו שיגיע: הזמן להיפרד מהבטטה והשושנה.
בתחילת הסגר הצבנו אותן באגרטלים מול מצלמה ותיעדנו אותן בלייב, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. בהתחלה הן היו שם לבד; אחר כך הצטרף אליהן חתול סיני מוזהב; בשלב מסוים נדלקו גם אורות צבעוניים ובהמשך הוספנו גם שעון, כי הרגשנו שמגיע לכם, הצופים, גם ערך מוסף.
אז מה עבר עליהן בתקופה הזו? בזמן שהשושנה, כצפוי, התחילה לקמול בין הקירות הסגורים של משרדי הנהלת "בלייזר", שמרה על חזות אמיצה אבל ללא ספק איבדה את החיוניות שלה, הבטטה דווקא קיבלה את הסגר כתקופה של צמיחה והשקיעה את הזמן בענפים חדשים ומרגשים. אתם יודעים, כמו אנשים שלמדו לגדל מחמצת או להנביט בטטות בסגר.
אז מי שרדה את הסגר טוב יותר? האם זו מי שהצליחה להתפתח ולגדול או דווקא מי שלא הדחיקה את הקשיים ונתנה לעצמה להשחיר? ניתן לכם להחליט. נתראה בסגר השלישי!
בטטה vs שושנה: הרגעים הבלתי נשכחים
